להלן, כמה הערות לשוניות, סגנוניות, ומחקריות.
* * *
מתי נישא הגאון?
בהתיחסו לזמן נישואיו של הגאון, כותב המחבר (עמ' 78):
בגיל מסויים, כנראה בעודו צעיר לימים, נשא רבנו לאשה את מרת חנה בת רבי יהודה - - - ובהערה 41: הר"ר בצלאל לנדוי ב"הגאון החסיד מווילנא" עמ' כב הערה 3, לאור דברים בס' "עיר ווילנא" עמ' 152, המלמדים שאירס את בתו כבר בהיותו בן 36.
טעה ר"ב לנדוי, והמחבר נגרר אחריו. יכל הגאון להנשא בגיל עשרים (מבוגר מאוד באותם ימים) ולארס את בתו בעודה בת חמש עשרה שנה (גם זה מאוחר ביותר באותם ימים).
צא ולמד מה נקרא באותה תקופה "צעיר לימים" - שכן בספר (עמ' 1284) הובאה דעה כי בנו של הגאון רבי אברהם נישא בגיל שתים עשרה. וכן מצאנו כשלושים שנה לאחר פטירת הגאון, ובספר מכתב מאליהו (מר"ד בונימאוויטש, לתולדות ר"א לעווינזהאן מקראטינגען, תלמידו של הגרי"ס - נולד בחוה"מ סוכות תקפ"ז, ווילנא תרס"ב) עמ' 30: כן הי' המנהג אז לארוס את בני שנים עשר ולהשיאם בן י"ד או ט"ו. עוד מצאנו (גם בערך בתקופה המדוברת ב'מכתב מאליהו') שרבי בצלאל הכהן מווילנא נישא עוד בטרם הגיעו למצוות! - ראה מה שכתב אחיו רבי שלמה הכהן בהקדמת ספרו שו"ת בנין שלמה.
כמו"כ הביטוי "בגיל מסויים" אינו נכון מבחינה לשונית - המילה "מסויים" משמשת בעיקר לדברים קבועים ועומדים - כגון: "מרחק מסויים". (ראה מילון אבן שושן: "מסוים; 1. ידוע. 2. קבוע ומוגדר." שתי ההגדרות אינן מתאימות לכאן).
* * *
"מסירות הנפש" של אשת הגר"א...
עמ' 83 - 84: נכדו, הג"ר יעקב משה בן הג"ר אברהם - - - סיפר כי זקנתו, אשת הגר"א, בהיותה חולה על ערש דוי, התחננה לפני ה' בתפילתה: "זכרה לי אלקי לטובה, שהייתי מסתרת דרכי לעשות רצון בעלי, להכין לו מדי ערב ובוקר, משך שני שנים ורבע, פת שרויה כל-כך, שלא יצטרך ללעוס ויוכל לבלוע בבת אחת, בכדי שלא יהנה החיך".
סיפור זה מכתב ידו של רבי יעקב משה אומר דרשני. לכאורה איזו מסירות והקרבה גילתה בזאת, עד שנדרשה עבורה סייעתא מיוחדת מן שמיא. אדרבא, הלא חסך הגאון ממנה הכנת ארוחות ומעדנים, כדרך שאשה מכינה לבעלה.
אלא שמסרה עצמה לעשות רצון בעלה, גם בהסתרת הנהגתו הנוראה הזו... ואמנם הצליחה אשתו הצדקנית לשמור הדבר בסוד כמוס, משך כל אותו הזמן, הגם שכבר היה אז רבינו מפורסם לרבים, וביתו פתוח בפני צאצאיו, תלמידיו ומקורביו. והא ראיה, שנתגלה סוד זה רק מפיה, ואך בשכבה על ערש דוי. ואף היא אמרה "זכרה לי אלקי לטובה, שהייתי מסתרת דרכי לעשות רצון צדיק בעלי".
א. מה שכתב המחבר: "ואמנם הצליחה אשתו הצדקנית לשמור הדבר בסוד כמוס, משך כל אותו הזמן, הגם שכבר היה אז רבינו מפורסם לרבים, וביתו פתוח בפני צאצאיו, תלמידיו ומקורביו." - אשת הגר"א הדגישה שהיה זה אך "שני שנים ורבע"! ולא היה זה כשהגר"א היה כבר מפורסם - כי בעליות אליהו (אות לז מהד' י-ם) מובא: "בנעוריו אכל לחם צר צנומה שרויה במים, שיעור ב' זיתים, ואכל אותם ערב ובוקר. ולא טעמן בחכו, כ"א בלען שלמות". אם כן לא היה זה כאשר הגר"א היה מפורסם אלא רק בימי נעוריו (ואדרבה - ראה שם בהגהות, שבזקנותו הגר"א התחרט על סיגופיו).
[וכבר ציין המחבר עמ' 301, ועמ' 1284, כי הגאון החל להעמיד תלמידים רק מגיל ארבעים לערך].
ב. מגוחכת השאלה: "לכאורה איזו מסירות והקרבה גילתה בזאת, עד שנדרשה עבורה סייעתא מיוחדת מן שמיא. אדרבא, הלא חסך הגאון ממנה הכנת ארוחות ומעדנים, כדרך שאשה מכינה לבעלה." - ולא פחות מכן מגוחכת התשובה לשאלה... הנסיון לפענח את מסתרי לבה של אשת הגאון יכול להוביל לעשרות תשובות...
מי יודע אילו תעצומות נפש נדרשו מאשה זו, שהוקירה את בעלה, וחפצה לסעוד את לבו, במיטב המעדנים - והיא נאלצת להכין לו רק לחם שרוי במים? מנין לקח המחבר שההסתרה - היא שדרשה ממנה מסירות נפש?
ואולי, מסירות נפשה היתה - כפי שמובא בעליות אליהו (אות לט) - "ומנעוריו היה לומד ביערות... ואחר אשר הוכיח ה' לו לאשה הצדקנית מ' חנה... אך היא ידעה לפעמים חביון עוזו מקום סתרו, והיתה עמו לשום עינה עליו לכלכלו". מתאימים דברים אלו לתקופה בה צוין שהיה נוהג בסיגופים - בצעירותו ממש, בתקופה הראשונה לנישואיו. ומסירות נפשה היתה - אולי - היציאה אל היערות שם הסתתר ולסעוד אותו. או עצם הסכמתה שיצא להתבודד.
אגב, למה מתכוין המחבר בדבריו "עד שנדרשה עבורה סייעתא מיוחדת מן שמיא" - היכן ומי הזכיר את הצורך בסייעתא דשמיא? ולמי היא נדרשה? ועבור מה?
ג. אם - לדעת המחבר - כה עמלה אשת הגאון להסתיר את דרכיו, הכיצד יתיישב המעשה שהמחבר מביא בעמ' 113, שאשת הגאון הוכיחה לחברותיה את צדקותו הגדולה של בעלה, שהיה טהור וצח, עד שכותנתו אותה לבש משך שבוע ימים, נראתה ככותונת שיצאה זה עתה מהכביסה - איך מתיישבת התפארות זו עם "מסירות נפשה" להסתיר את דרכיו?
ואם המעשה עצמו אולי יתיישב, הסגנון בו הוא מביא את המעשה שם לא יתיישב כלל וכלל, לא עם מעשה זה, ולא עם תיאורה של אשה גדולה כאשת הגאון. המחבר מספר, שכאשר חברותיה של אשת הגאון לא הצליחו להבדיל בין הכותנות - "או אז פצחה אשת הגר"א בתרועת נצחון"... זהו סגנון המתאים לאשה המונית ומגושמת, השמחה לאיד. ולא לאשה צדקנית וצנועה כאשת הגר"א.
* * *
מה מקורו של ה'חזון איש'?
עמ' 119
מסופר על הגאון בעל ה"חזון איש" שהעיר פעם, בשיחה שנתגלגלה אודות דברים הללו מפי הגר"א: "כמה זה אצל הגר"א חצי ש"ס? שבועיים בערך!", וראה בסמוך שאכן נהג רבינו לסיים את כל הש"ס מדי חדש בחודשו.
- - - וכן כתב הגר"י משקלוב: "והיה חוזר כל תלמוד בבלי, כל חודש כל ימיו.
אין צורך לאשר את דברי החזון איש על פי דברי הגר"י משקלוב (בהקדמת ספרו 'פאת השולחן'), כי דברי הגר"י משקלוב אינם 'סמך' לדברי החזון איש אלא מקור! שכן מסתבר, שהחזון לא מדעתו וידיעתו אמר את הדברים אלא... מתוך הקדמת "פאת השולחן"!
החזון איש מצטט את הפאת השולחן בספרו לפחות פעם אחת (שביעית סי' כ אות יז).
* * *
תשוקה ללימוד התורה וחיבובה בקרב תלמידי הגאון
עמ' 122 - תשוקה מעין זו ללימוד התורה, וחיבובה עד כדי חזרה ושינון מרובה, מצא רבנו רק בתלמידו האהוב רבי זלמל'ה מוולוז'ין
מוטב לומר: מצא רבנו בתלמידו ולא "רק" בתלמידו. יתכן ודוקא באותה שעה שנכנס אליו רבי שאול'קה הנזכר לא היה לו תלמיד כזה, אולם ברבות הימים מצא עוד תלמיד, שנתייחד בתשוקה זו. ושמא גם שאר תלמידיו היתה בהם תשוקה זו אבל לא עד כדי כך כרבי זלמן - ועל כך הצטער הגאון.
מנין ולמה לשלול דרגה זו מכל שאר תלמידי הגאון?
* * *
דרכו של הגאון בלימוד התורה - הוראה פרטית או כללית?
בסכמו את דרכו בלימוד התורה של הגאון כותב המחבר (עמ' 439):
קשה להכריע בזה מדברי בני הגר"א, האם הוראה זו מלמדת על הכלל כולו, שכך ראוי לכל אדם מישראל לנהוג, גם בכל עת ובכל שעה, או שמא ראוי לאדם שיבחר לו דרכו, "לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו", כלשון רבנו הנ"ל. - - -
כאמור, אין בכוונתנו להכריע בסוגיא זו, שהיא בלאו הכי קשה מאד להכללה, כהוראה גורפת לכל צורב בראשית תלמודו. אף כי לפי ראות העין, לדעת רבנו זו הדרך הרצויה לשגשוג אמתי ונכון, לפחות לבני עליה מיוחדים שבדור.
מלשון בניו בהקדמתם לשו"ע או"ח ברור שזו היתה הוראה כללית. כל הקטעים שם עוסקים בהשפעתו של הגאון על ווילנא ושקלוב בדרכי הלימוד - ובפרט בקטע המביא את הוראתו בסדר הלימוד: ויותר שהיה חכם למד דעת את העם וחזקם ואמצם שילמדו בסדר נכון - - - הרי שזו היתה הוראה כללית עבור "העם".
* * *
דעת הגאון צריכה סמך? וממי?
בפרק יז - "תמים תהיה עם ה' אלקיך" שהוקדש להסתייגותו של הגאון ממחוללי נפלאות שאינם ראויים לכך, מצטט המחבר את דעתם של רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא (עמ' 535), ואת דעתו של בעל המאור ושמש (עמ' 536) - שניהם מגדולי החסידות...
לשם מה מצטט המחבר מדבריהם? האם דברי הגאון ותלמידיו צריכים אישוש? ממי? מברי-הפלוגתא שלהם?
אם המחבר רוצה להראות שגם גדולי החסידות הסתייגו מעושי פלאות - יכתוב זאת בפרקים על החסידות... - מה מקום ציטוטים אלו כאן?
ושמא מחפש המחבר השוואות בין הבעל התניא לגר"א - לכך יש להקדיש פרק שלם ובנפרד! (כמו דעתם המשתווה בסוף זמן קריאת שמע...) - אך לא בפרק זה.
* * *
העץ שעל קברו של רבי אברהם גר צדק
המחבר מספר על העץ שגדל על קברו של רבי אברהם גר צדק, שהיתה לו צורה של גוף אדם הרוכן על הקבר.
כותב המחבר (עמ' 1105): "עובדה היא, שבמהלך המלחמה ההיא [=מלחמת העולם הראשונה] הצליחו חיילי הצבא הגרמני לגדוע את חלקו העליון של העץ" המחבר לא מביא שום מקור לדברים מלבד: ראה תצלום.
בתצלום נראה עץ חסר ענפים סמוך למצבת קברו של רבי אברהם גר צדק.
מה שמתמיה, המחבר עצמו מביא שרק בשנת תרפ"ז (1928) הוקמה מצבה על קברו של רבי אברהם גר צדק. המצבה נראית בתמונה הנזכרת - אותה מביא המחבר כהוכחה לכך שחיילי הצבא הגרמני גדעו את חלקו של העץ - כלומר התמונה הנ"ל צולמה לא לפני שנת תרפ"ז!
והנה המחבר בהערה 32 מציין בשם קלויזנר ('קורות בית העלמין הישן בוילנה' עמ' 44) - שבשנת תרפ"ה יבש העץ אחר שנגדעו שרשיו!
אם כן מי גדע את חלקו העליון של העץ? חיילי צבא גרמניה? מנין זאת למחבר? מהתמונה הנ"ל? הלא היא צולמה לפחות שנתיים לאחר שיבש העץ ונגדעו שרשיו! והיה זה בשנת תרפ"ה - כמה וכמה שנים לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה!
* * *
איזה סידור בנוסח הגר"א יצא לראשונה?
המחבר מציין (בעמ' 283) כי הסידור הראשון שיצא בנוסח הגר"א - הוא הסידור 'אזור אליהו' (ירושלים תשנ"ח).
ולא היא, הסידור הראשון הוא סידור 'תפילת אליהו' שהו"ל רבי שריה דבליצקי בשנת תשל"ח.
סידור זה מוזכר במבוא לסידור 'אזור אליהו' הערה 5.
ויש לציין כי עוד קודם לכן, בשנת תשל"ב, הו"ל רש"ד, את סידור הגר"א (לרנ"ה הלוי) בצירוף נוסחאות הגר"א - וצילום עמוד השער של סידור זה עם הוספות רש"ד, הובא בספר עמ' 278.
* * *
תמונת הגאון
המחבר מקדיש נספח מיוחד ל"דיוקן הגר"א" (נספח 6, עמ' 1319-11328).
הננו להדגיש - כי רוב ביקורתנו בנושא זה, היא השערות שאנו מעלים - כנגד השערותיו של המחבר. כלומר, המחבר טוען (לעיתים בבירור) כך או כך - ואנו טוענים: זו רק השערה, ואם זו השערה - ניתן גם לשער דברים אחרים.
א. המחבר נוקט בפשטות שישב צייר אל מול פניו של הגאון וצייר אותו - וכלשונו של המחבר: לא ידוע כמה ציורים מקוריים היו מתחילה. כלומר, כמה מחזיקי מכחול או אוחזי עפרון, ישבו אל מול פניו ברגע זה או אחר בחייו, והואילו להעלות את רישומם על גבי קלף, נייר או בד.
המחבר גם יודע לספר (עמ' 1320 הערה 2) כי אכן הצייר הספיק לרשום רק את תוי פניו, וכל התפאורה מסביב נוספה אח"כ...
אין לנו כל ידיעה ברורה שישב בכלל אי-פעם אי-מי מול דמותו של הגאון וצייר! גם לדברי המחבר - תמונתו של הגאון התפרסמה לראשונה בשנת תקפ"ה - קרוב לשלושים שנה לאחר פטירתו של הגאון - וכמה אנשים חיו אז שהכירו את מראה פניו של הגאון שהיה ממעט לצאת מביתו? אם כן, יתכן שתמונה זו של הגאון לא צויירה על ידי מי שראה אותו, ואין בינה לבין המציאות כלום.
ואם נשאל - והרי בכל זאת היו אנשים באותו זמן שחיו וראו את הגאון? (ראה עמ' 113, שהסבא מקלם הכיר אשה שעוד זכתה לראות את פני הגר"א). זו אינה ראיה. ראה מה שכתב רבי משה מאיר ישר, בספרו "החפץ חיים - חייו ופעליו" (הוצאת נצח, ת"א תשכ"ט, עמ' תרלד) על תמונתו הידועה של החפץ חיים: "תמונה זו שנפוצה עד כה אינה מתארת אל נכון את צורתו האמיתית והמקורית של הגאון הצדיק"! ותמונה זו, היא התמונה הידועה והנפוצה ביותר עד היום - למרות שכל רואי פני החפץ חיים (מהם אשר עדיין חיים עמנו כיום...) גם הם אמרו ואומרים - "זה לא החפץ חיים"! וזאת למרות שישנן תמונות נוספות מהחפץ חיים שרואי פניו מאשרים בפה מלא על אמיתתן - אוין אנו צריכים לפצות את עצמנו בתמונה מפוקפקת. ומה נאמר על תמונה שמתפרסמת לאחר שנים כה רבות מפטירת הגאון?
ב. המחבר מספר (עמ' 1322): ציור זה נדפס בהדפס אבן, כבר בשנת תקפ"ה לערך, בווילנא, על יד אמן פולני בשם יוזף הילרי גלובצקי. ובהערה שם: היה אמן בסטודיו להדפסי אבן באוניברסיטת ווילנא. ההדפס חתום בשמו... האם אותו אמן רק הדפיס את התמונה, או שמא גם ציירה? אם הוא רק הדפיס אותה - היכן חתימתו של הצייר המקורי? (כאמור - כשלושים שנה לאחר פטירת הגאון).
[הדפס אבן, יש להעתיק את המקור (במקרה זה - התמונה) על גבי אבן - ניתן לעשות זאת ע"י העתקת התמונה המקורית, וניתן לעשות זאת ע"י ציור על אבן סיד - ממנה מדפיסים (ליטוגרפיה) - האם ה'סטודיו להדפסי אבן באוניברסיטת ווילנא' שימש כבית דפוס בלבד, או - כפי שיותר מסתבר, לא היה זה בית דפוס גרידא - אלא מקום בו מתלמדים האמנים לצייר על גבי אבן?]
ג. אם נניח שאותו אמן גם צייר את התמונה, האם הוא ציירה מדעתו - או שמא תמונה קדומה עמדה לנגד עיניו?
וכאן ברצוננו לעמוד על תמונה אחת אותה שולל המחבר ברמזים ועקיצות (למרות שהוא עצמו בתחילת הנספח כותב "לא ידוע כמה ציורים מקוריים היו מתחילה. כלומר, כמה מחזיקי מכחול או אוחזי עפרון, ישבו אל מול פניו ברגע זה או אחר בחייו" - וצוטטו הדברים לעיל).
כותב המחבר (עמ' 1320): ככלל, בין הדיוקנאות שנעשו למטרת רווח, ניכרת מגמה של מדפיסים שונים להציע לקהל היעד דמות חדשה משהו, מעבר למוכר ומפורסם זה מכבר, וזאת על מנת להשביח את המקח. חלקם נדרשו אפילו לציון יחוסו של הציור, בהיותו מונח בביתם של אי אלה צאצאי הגר"א - - - לא פעם גם כלל כיתוב יומרני ובוטה בנוסח: "התמונות הכוזבות ובדויות עד כה בטלות ומבוטלות - - -
(ובעמ' 1324): בהקשר זה חשוב לציין, כי תפוצתו הרחבה של דיוקן הגר"א במשך קרוב למאתיים שנה בקרב קהילות ישראל, אינו סובל המצאת תמונה חדשה ונדירה מאיזה מקור שהוא, כאילו מדובר באיזו דמות מסתורית, או בלתי מפורסמת זה מכבר.
רמזיו של המחבר מכוונים לתמונה שהתפרסמה בערך בשנת תשנ"ה והיא מופיעה בספר (בעמ' 1322). והננו מביאים אותה כאן:
לאחר ששללנו את עובדת ההוכחה שתפוצת תמונת הגאון - היא אות למהימנותה, אין שום דבר "שאינו סובל המצאת תמונה חדשה ונדירה..." (-כלשון המחבר). פרסומה של התמונה המקובלת, נובעת מסיבה אחת ויחידה - שהיא הודפסה! תמונה זו - לא נפוצה עד לשנים האחרונות, ומשום כך היא לא ידועה.
להשערתנו - אם ישנה איזו תמונה שצויירה תוך כדי התבוננות בפניו של הגאון - תמונה זו היא הקרובה אליה ביותר! (תמונה זו לא צוירה תוך כדי הסתכלות בגאון, משום שהיא צוירה רק במאה הי"ט). מכל מקום - אין כל ספק שמקור שתי התמונות - אחד הוא!
אותו אמן שהעתיק (ושוב - אם העתיק) את תמונת הגאון לשם הדפסתה בהדפס אבן, ניתן לשער שתמונה זו (או הדומה לה - כנ"ל) עמדה לנגד עיניו - קוי הדמיון בינה לבין התמונה הידועה, הם בולטים ביותר! פאות הזקן שמשני צידי פניו של הגאון המתבדרים, זוית הפנים הפונים ימינה, האף המחודד קמעה. וכו' וכו'.
אלא שכדרכו של אמן, הוא "שיפר" את התמונה, וכמי שרחוק מעולמה של היהדות הוא ציעצע את תמונת הגר"א - "הלבישו" בבגדי שרד, "נתן" ספר בידו השמאלית, "סידר" את זקנו שיהיה ארוך ומהודר, האף פחות מחודד, הכתפיים מיושרות... וכו' וכו'... - ובכלל, כל מבנה גופו של הגאון בתמונה זו "מחוטב" בצורה לא טבעית...
וכי אותו אמן לא עשה זאת "למטרת רווח", "על מנת להשביח את המקח" - ועוד כהנה אמרות - כלשון המחבר הטובה עליו?!
יש מקום לנתח את התמונות - אך זאת נשאיר למקצוענים (אשר ראוי היה שהמחבר יפנה אליהם בטרם ידפיס את ספרו...)
שתי הערות נוספות בענין תמונת הגאון:
א. המחבר מציין שהצייר שצייר את התמונה אותה בחר המחבר לעטר את כריכת הספר, הוסיף תפילין - לתמונה המקורית. המחבר לא שם לב - כי גם טלית הוסיף אותו צייר, אך כדי שלא לפגום בקווי הציור המקורי, הוא הניח את הטלית רק על כתפי הגאון. ובצבעים הכהים של התמונה - הטלית כמעט ולא נראית.
ב. המחבר מביא תמונה נוספת של הגאון (בעמ' 1327) - מתחתה הכיתוב: תמונת צבעי שמן ישנה במוזיאון ע"ש ש. אנ-סקי ז"ל על יד הקהלה העברית בוילנה.
תמונה זו מזכירה ביותר את תמונתו הידועה של השאגת אריה, וכנראה שהצייר - או מי שהחליט לשייך תמונה זו לגאון - החליף ביניהם.
* * *
שיבושי וסילופי מקורות וציטוטים
הגאון בבית הסוהר
בעמ' 517-518 הערה 72. כותב המחבר: ...בענין מאסרו הנזכר, הביאו מדפיסי מהדורה מאוחרת של סידור "אשי ישראל", מעשה מוזר, כאילו חולל רבנו מופת ופלא כדי להשיג כוס חמין בבית הכלא, ע"י שמש מסתורי שהיה משמשו. הסיפור מופיע בשם שמש בית כנסת פלוני, אולם הוא מופרך ומוכחש מתוכו, ועפ"י עצת גדולים נמנעתי מלחזור עליו. וראה בזה להלן עמ' 1079 בהערה.
עמ' 1079 הערה 43: אגב, נדפסה פעם אגדה, אודות שליח מסתורי שהיה מופיע בבית הכלא בדרך לא דרך, ומספק לגאון אוכל מדי יום ביומו. מעשיה מופלאה זו על כל פרטיה המוזרים, שלא כאן המקום לפורטם, לא נדרשה למשענת איתנה כדי לאששה. אבל מסתבר שדרכי הספקת המזון אל הגר"א, כן התסבססו על משענת איתנה וגלויה, בדמות "לחם בשביל האסירים" ו"מזון בשביל אסירים", יזמת ראשי ה"הקהל", וממילא לא נדרשו למסתורין ואגדות מסוג המעשיה הנזכרת.
הבה ונבדוק את "מוזרויותו" של הסיפור, ונשווה את רמזיו של המחבר על הפרטים "המוזרים" שבסיפור, למקורו:
בסידור הגר"א "אשי ישראל" מהודרת ירושלים תשל"ז (אגב, צילום עמ' השער של מהדורת סידור זה מופיע בספר עמ' 284) עמ' 556, נדפס צילום כתב-יד בזה"ל:
העתק אות באות מכתי"ק של הרה"ג ר' אלעזר לנדא בהרב ר' יעקב משה בהרב ר' אברהם בן הגר"א זצוק"ל (שלא נדפס מעולם).
בעז"ה יום ד' לסדר שופטים תרכ"ו לפ"ק פה שערשאב -
שמעתי מהרבני המופלג מו"ה יהודה ליב בהרב מו"ה אברהם מקאמעניץ בהרב ר' דוב משווינצאן שדר בווילנא - ששמעו יחד אב ובנו מהמשמש של אא"ז הגר"א ז"ל, שפעם אחת בעת שהי' הגר"א ז"ל בבית האסורים דשם, (מחמת מחלוקת הרב הגאון ר' שמואל אב"ד דשם) ומתחילה קודם שהביאו אותו להאסטראג, הי' מקודם באָטוואצק - - - ואח"כ לקחו אותו משם, והובילוהו להאסטראג דווילנא, ונתנו לו שם חדר מיוחד אשר ישב שמה עם הגבאי, וניתן לו רשות להביא ספרים לשם ולמד גם שם, כדרכו כל הלילה, והנה בלילה, בעת אשר היצר לו, מפני שלא הי' רוצה לישן שמה, ורצה להפיג א"ע [=את עצמו] משינתו, ביקש מהגבאי שיביא לו מעט קאווע [=קפה], או שארי חמין לשתות - והשיב לו הגבאי, הלא בלתי אפשר להשיג זאת, כי הלא החומה גבוהה ודלתים ובריח, אשר בלתי אפשר לצאת משם - ובפרט כי יש הרבה אנ"ח [=אנשי חיל] העומדים פתח השער יומם ולילה יסובבוהו וחרבם שלופה בידם, עד אשר אין מנוס מהם, ויאמר הגר"א ז"ל אליו (אחרי אשר אלצהו השינה, והוא לא רצה לישן רק ללמוד כדרכו שלא לישן-) עשה כך הלא יש צינור תחת השער בחצר בית הסוהר, אשר משם יוצא הקילוח מהגגות, ודרך אותו הצינור תלך לביתי, ותחמם לי חמין ותביא אלי - ויאמר לו הגבאי, הלא דבר הזה בלתי אפשר, האחת מפני שהמקום דחוק מאוד, אשר בלתי אפשר לשום אדם לצאת דרך מקום צר כזה, שנית הלא כאשר יראוני אנ"ח הנצבים פתח השער, אשר איש רוצה לברוח מבית הסוהר, ישאו את ראשי מעלי, והשיב לו הגר"א ז"ל, לך ותשוב, ולא יהי' לך שום נזק, וכן הי' שיצא דרך המקום הצר הנ"ל והלך לביתו וחמין בידו, ושב דרך אותו מקום הצר, והביא את החמין ליד הגר"א ז"ל, והוא לא ראה שום אנ"ח, וגם הם לא ראוהו, והוא נס הפלא. -
ההבדלים בין המקור לציטוטיו של המחבר זועקים מאליהם:
א. המחבר (בעמ' 517-518 הערה 72) כותב: "הסיפור מופיע בשם שמש בית כנסת פלוני". ולא היא! לא בשם איזה שמש בית כנסת אלמוני מופיע הסיפור - אלא איש מפי איש (ששמותיהם נקובים) ששמעו "מהמשמש של אא"ז הגר"א ז"ל!"
ב. המחבר (בעמ' 1079 הערה 43) כותב: "נדפסה פעם אגדה, אודות שליח מסתורי שהיה מופיע בבית הכלא בדרך לא דרך, ומספק לגאון אוכל מדי יום ביומו" - והוא שולל את הסיפור הנ"ל, מכיון שלפי המקורות שבידו, היתה אספקה סדירה של מזון אל הגר"א! נקרא את הסיפור כפי שהוא מופיע בסידור הנ"ל - וכי מדובר ב'שליח מסתורי'? הלא מדובר בגבאי שהיה עמו בקביעות! אדרבה, עובדה זו ששהה עם הגר"א גבאי קבוע - מאששת את הפרטים שהביא המחבר שם שאנשי קהילת ווילנא הצליחו ע"י שלמונים והשתדלויות שונות להקל את תנאי מאסרו של הגאון! ואפשרו לו לקיים את סדרי לימודיו כדרכו (עמ' 1081 בספר).
ועוד - כותב המחבר שהסיפור מספר על אספקת מזון מדי יום ביומו. ולא היא! מדובר היה במקרה חד-פעמי שבו הגאון נזקק לכוס חמין ובאישון לילה - כדי להפיג את עייפותו! ולא לארוחה סדירה!
ג. החלק שאולי ניתן לכנותו 'מוזר' כלשונו של המחבר - ואנו נקרא לו 'פלאי' - הוא מעבר הגבאי דרך הצינור. אבל, מנין לנו כמה רחב היה הצינור? אולי היה בקוטרו כדי מעבר אדם בדוחק? (ואי-המצאותם של החיילים בחצר בית הסוהר, איננה זקוקה למופת מיוחד...)
המחבר הרי לא שולל את הגר"א כעושה פלאים - והוא הקדיש לכך פרק שלם בספר (פרק טז)! [וכי קטן 'מופת' זה, מהמופת המסופר שם פרק טז עמ' 518 - על סומא מתלמידיו של הגאון שהגאון פקח את עיניו תחת חופתו?!]
אם כן - 'פלא' חד-פעמי יש כאן, אבל מכאן ועד 'שמש בית כנסת פלוני', 'שליח מסתורי', 'מזון מידי יום', 'מוזר', 'מסתורין ואגדות' - הדרך רחוקה.
* * *
סיפור עם רבי אליהו לופיאן
עמ' 1113: עוד מסופר בו ברבי אליהו [=לופיאן], ששני נערים מישיבתו ישיבה לצעירים דקלם, פרשו מתלמודם, וכרבים מבני גילם בעת ההיא נמשכו ללמוד בגימנסיה נכרית. חלפו ימים והשניים שבו אל רבם לשעבר, והביעו את רצונם לשוב ולכבוש את ספסל הלימודים בישיבה. בטביעת עינו הבחין בהם ר' אליהו, כי לא מדובר במעשה תמים של חזרה בתשובה, וכי לבם חורש רעה להעכיר את אוירת הישיבה מבפנים.
ובכל זאת, למען הסר כל ספק מלבו, שאל את שאלו בגורל הגר"א, ומן השמים האירו את עיניו, בפסוק "דבר בליעל יצוק בו ואשר שכב לא יוסיף לקום", והוא שילחם מעל פניו. כעבור ימים אחדים גילה אותם יושבים במסעדת טריפה, ומתגעלים במאכלות אסורות.
נשווה את הסיפור הנ"ל למקורו:
מעשה אירע בישיבתו של רבינו זלה"ה בקלם בשני נערים שעזבו את הישיבה והלכו ללמוד בגימנסיה, כעבור זמן קצר באו שוב לישיבה בבקשה להתקבל מחדש כיון שברצונם ללמוד תורה, רבינו זלה"ה שניחן בטביעת עין חדה חשש לקבלם, וכדי להסתלק מן הספק עשה על שאלה זו גורל הגר"א זלה"ה ויצא בגורל הכתוב "דבר בליעל יצוק בו ואשר שכב לא יוסיף קום", ובגלל הדבר הזה החליט שלא לקבלם.
כעבור כמה ימים בעברו בעיר ראה אותם יושבים במסעדת בעלי עבירה אוכלי טריפות ומתגאלים במאכלות אסורות ר"ל.
מהיכן התוספת שחששו של ר"א לופיאן היה "כי לא מדובר במעשה תמים של חזרה בתשובה, וכי לבם חורש רעה להעכיר את אוירת הישיבה מבפנים"?
אגב, המחבר מציין למהדורה הראשונה של הספר (ירושלים תשל"ב) שאינה קיימת כבר כיום בשוק (במהדורה המצויה הסיפור מופיע בעמ' 43).
* * *
האם הגאון ידע את חכמת הכישוף בפועל?
עמ' 538: הוא אשר אמרנו, כי רבינו למד וידע גם את חכמת הכישוף. כמו שמצינו בחכמי הסנהדרין שהיו צריכים לדעתה - - - אף כי היה חסר לו בזה הנסיון המעשי בפועל - - -
עמ' 572: גם את חכמת הכישוף ידע רבנו, כאשר מצינו בחכמי הסנהדרין והתנאים שידעוה לעת שיזקקו לה - - - ואולם - מספר הגאון בעל "פאת השלחן" - היתה חסרה לו בזה העשיה בפועל, וכן "מעשה העשבים". מפני שהללו היו מצויים תחת שליטת הגויים הכפריים ומרוב עדינותו הטבעית [- "מרוב מפנקותיה"] של רבנו, לא היה מסוגל ללמוד אצלם את אופן עשייתם.
נשווה את הדברים למקורם בהקדמת פאת השלחן:
וכן חכמת הכישוף אשר ידעוה הסנהדרין והתנאים, והזהירו שצריך ללמדה כמוזכר בש"ס על ר"א ור"י, בנטיעת קישואין ועקירתן וידעה, רק הי' חסר לו מעשה העשבין וכל גמר מעשי', מפני שהם ביד הגוים הכפרים, לא היה יכול ללמוד גמר מעשי' מרוב מפנקותי'.
האם הפאת השלחן מתכוין שהגאון לא ידע את מעשה הכישוף בפועל? אין הדברים אמורים אלא בחלק מחכמת הכישוף - שהוא "מעשה העשבין" וכל גמר מעשי'[הם] - של העשבים! (- כן השלים בעליות אליהו עמ' 50 מהד' ישנה, ועמ' פב מהד' י-ם תשמ"ט - המחבר כנראה השלים "מעשי'[ה] - של חכמת הכישוף בכלל...) אבל את שאר חכמת הכישוף ידע הגאון - גם את העשיה בפועל! (בכל אופן, לא מצאנו מי ששלל זאת!)
אגב, בציטטה הראשונה (עמ' 538) הראשונה שהבאנו, כותב המחבר: "הוא אשר אמרנו, כי רבנו למד וידע גם את חכמת הכישוף" - היכן הוא אותו מקום שהמחבר רומז לו "הוא אשר אמרנו"? והלא אין הדברים נמצאים בספר בשם אומרם אלא רק להלן (עמ' 572)!
ובכלל - בפרק 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך' (ממנו ציטטנו את הציטטה הראשונה), מביא המחבר סיפורים שונים כסמך לכך שהגאון ידע את חכמת הכישוף - ולא היא! בכל אותם מקרים הגאון חשף את עושי הפלאות כמכשפים מתוך המקורות היהדות המקובלים - כמו מהגמרא (עמ' 532 ובהערה 6), או מהפסוקים ומדרשי חז"ל (עמ' 537 והערה 18) או דברי הרמב"ן (עמ' 538).
(אך כמובן איננו שוללים את עצם ידיעתו של הגאון בחכמת הכישוף, כפי שהעיד בשמו תלמידו בהקדמת ספר 'פאת השלחן', ואשר צוטט בציטטה השניה לעיל).
* * *
מכתב הבעל התניא "והסתירה" עם דברי רבי חיים מוולאז'ין
עמ' 838, הערה 69:
מן הענין לצטט בזה לשון הגרש"ז מלאדי ("אגרות בעל התניא ובני דורו" עמ' צז): - - - וידוע לנו בבירור גמור שהגאון החסיד נ"י איננו מאמין בקבלת האר"י ז"ל בכללה, שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מעט מזעיר מפי אליהו ז"ל, והשאר מחכמתו הגדולה, ואין חיוב להאמין בה כו', וגם גם הכתבים נשתבשו מאוד - - -
בספר "אבי הישיבות" ח"ב עמ' 620, כתבתי שדעה זו אודות יחסו של הגר"א לדברי האר"י אינה תואמת את דברי הגר"ח מוולוז'ין הנ"ל, גם העלתי חשש לאמיתות האגרת - - - אח"כ ראיתי בספר "אגרות בעל התניא ובני דורו" הנ"ל להרה"ג דוד צבי הילמן, שמבאר כיצד דברי השניים כן עולים בקנה אחד - - -
ובספרו 'אבי הישיבות' קם המחבר בקול רעש גדול בהשוואת אגרת בעל התניא לדברי הגר"ח מוולוז'ין:
מפאת הרצון לדייק נצטט כאו שוב את לשונו [=של רבי חיים מוולאז'ין] בהקדמה הנודעת ל"ספרא דצניעותא":
ומדי דברי בגדולות ונפלאות קדושת תורתו של רבינו הגדול נ"ע, זכור אזכרנו אשר תשוח עלי נפשי ויקד יקוד בלבי כאש בוערת, אשר לקחה אזני דבת רבים בורים רקים בפלכים הרחוקים, אשר לא ראו או תורתו וקדושתו מימיהם. אנשי בלי עול, בפה ולשון מדברת גדולות להטיל מום בקדשי שמים - - - באמרם שהרב הקדוש די רוח אלקין קדישין בי' האריז"ל לא היה נחשב בעיניו ח"ו - - -
תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק יסוד עולם - - -
בענין זה ידועה אגרת אחת אשר גרמה אי נוחות לכמה מן החכמים, אגרת שיוחסה לבעל התניא ונתפרסמה בדפוס בכמה וכמה ספרים. במכתב המופנה לאנשי שלומו טוען הרבי מלאדי: "וידוע לנו בבירור גמור שהגאון החסיד נ"י איננו מאמין בקבלת האר"י ז"ל בכללה, שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מעט מזעיר מפי אליהו ז"ל, והשאר מחכמתו הגדולה ואין חיוב להאמין בה... וגם הכתבים נשתבשו מאד".
ציטוט שני המובאות הנ"ל מדברי הגר"ח ובעל התניא כאחת, והשוואתן זו לצד זו מעוררים השתאות ותהיה לעומק הפער הזועק שבין שני הדוברים. מחד גיסא "ידוע לנו בבירור גמור שהגאון ... איננו מאמין בקבלת האר"י ז"ל בכללה", ומנגד, "תאלמנה שפתי שקר הדוברות עתק על צדיק". האם ניתן לגשר על תהום פעורה זו? האם קיימת דרך ליישב פלוגתא זאת, שאינה חלוקה אידיאולוגית השקפתית, אלא עובדתית? האמנם לא האמין בקבלת האר"י או כן האמין? "ידוע בבירור גמור" או "דיבת רבים"? וכי יוכל מאן דהו לחשוד, חלילה, בבעל התניא, שיאזין לדיבת רבים ויקבלם כבירור גמור?
עד כאן דברי המחבר בספרו אבי הישיבות. ומסקתנו של המחבר שהאגרת "שיוחסה" לבעל התניא - מזוייפת.
עד שהמחבר שואל "האם ניתן לגשר על תהום פעורה זו" שבין שני המובאות, נשאל - האם ניתן לגשר על התהום בין המכתב של בעל התניא כפי שהוא מופיע במקורו - לבין סילופו ושיבושו על ידי המחבר!
הנה ובראה כיצד 'יצר' המחבר את 'התהום הפעורה'.
ראשית, המחבר הוסיף 'פסיק' במקום שלא נמצא בשום מקור המביא את המכתב: "וידוע לנו בבירור גמור שהגאון החסיד נ"י איננו מאמין בקבלת האר"י ז"ל בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל". בא המחבר הוסיף פסיק, וביתר את המשפט הנ"ל לשנים: "וידוע לנו בבירור גמור שהגאון החסיד נ"י איננו מאמין בקבלת האר"י ז"ל בכללה, שהיא כולה מפי אליהו ז"ל".
לדעת המחבר, הבעל התניא כתב שהגאון אינו מאמין בקבלת האר"י ז"ל בכללה. ולאחר שהבעל התניא כתב את הדברים הללו, מצא הבעל התניא לנכון להזכיר לקורא המכתב שקבלת האר"י "שהיא כולה מפי אליהו ז"ל"...
ולא רק פסיק קטן הוסיף המחבר, אלא שהוא שב ושונה באוולתו: מחד גיסא "ידוע לנו בבירור גמור שהגאון ... איננו מאמין בקבלת האר"י ז"ל בכללה", ומנגד, "תאלמנה שפתי שקר הדוברות עתק על צדיק". הוא מביא רק את חלקו הראשון של המשפט!
הבעל התניא לא התייחס לאמונתו של הגאון בכתבי האר"י - אלא לאמונה שהם כולם מפי אליהו! וכמו שהבעל התניא ממשיך במכתבו - "רק מעט מזעיר מפי אליהו ז"ל"...
כדי לאשש את דבריו כותב המחבר (בספרנו כאן): אח"כ ראיתי בספר "אגרות בעל התניא ובני דורו" הנ"ל להרה"ג דוד צבי הילמן, שמבאר כיצד דברי השניים כן עולים בקנה אחד - - -
הקורא את דברי המחבר, מתרשם שגם הרד"צ הילמן עמד על "הסתירה הגדולה" שבין שני הכתבים, עד שטרח וביאר כיצד דברי השנים כן עולים בקנה אחד... הרד"צ הילמן לא מקשה כל סתירה, וכמובן שאינו מחלק את המשפט הנ"ל לשנים... פשוט בעיניו - כבעיני כל מי שקורא את המכתב הנ"ל... - שדברי הבעל התניא מתייחסים רק לאמונתו של הגאון ביחוס תורת האר"י לאליהו, ולא לעצם חשיבותם. הרד"צ הילמן, מוסיף שם שהדברים הללו - שכתב בעל התניא - מדוייקים אף בדברי הגר"ח כאן (בעיקר מהמשך דבריו שהמחבר מצטטם כאן בספרנו אך לא ראה לנכון לצטטם שם בספרו "אבי הישיבות"!)
* * *
אלו מכתביו שיגר בעל ה"לשם" לבן איש חי?
עמ' 858 הערה 117: וכך סיפר שם [=הגרצ"ה פרבר במכתבו], כי בעל ה"לשם" הוא ששיגר את כתביו בנגלה ובנסתרות אל ה"בן איש חי", וזה השיב לו במכתב גדוש תוארים מפליגים. לשאלת הרב פרבר (שאחיו היה חתנו), השיב לו ה"לשם", כי הוא מוכן לגלות לו רק שתי התיבות הראשונות: "ארי במסתרים".
א. במכתבו של הרב פרבר (שהובא בישורון כרך ה - ניסן תשנ"ט, עמ' תרסא - תרסה) מובא ששלח לו את כתביו בנסתר - ולא בנגלה!
את מקור טעותו של המחבר נבין תוך כדי ציטוט המכתב במקורו:
ילדות היתה בי כי שאלתיו למה לא יקבל הסכמות, ואמר לי כי אחד הוא יודע חד בדרא בנגלה ובנסתרות, והוא הגאון הנורא רבינו יוסף חיים מבאגדאד זי"ע, כי ראה ספריו בנגלה ובנסתרות והכיר רוב גדלותו יחיד בדור. ושלח לו כתביו ונתעכב הרבה שבועות תשובתו - זאת אומרת כי עיין בהם הרבה והסכים. שאלתיו מה כתב? וצחק ואמר לי שרק התיבות הראשונות ממכתבו יגיד: 'ארי במסתרים', כלומר כי כתב תארו בתחילת מכתבו בתיבות 'ארי במסתרים'.
נראה שהמחבר ראה במכתב את המשפט - "כי ראה ספריו בנגלה ובנסתרות", וחשב כי הבן איש חי ראה את ספריו של בעל ה"לשם"! וכמובן שהכוונה שבעל הלשם ראה את ספריו של הבן איש חי.
הרב פרבר מספר במכתבו שהוא שאל את בעל הלשם "למה לא יקבל הסכמות" - ועל כך באה תשובתו של בעל הלשם שהוא שלח את כתביו לבן איש חי, כמובן לשם הסכמה. בעל הלשם לא כתב ספרים ולא הדפיס בנגלה (אם כי יתכן והיו לו כתבים גם בנגלה), וכמובן שהוא לא שלח אותם לבן איש חי לבקש הסכמה! גם מכתבו של הבן איש חי הפותח בתיבות "ארי במסתרים" מוכיחה שכתביו בנסתר - הם שהיו לנגד עיניו!
(אגב, לשון הספר משובשת: "כי בעל הלשם הוא ששיגר" - צ"ל: "כי בעל הלשם שיגר")
ב. מה מצא המחבר לשרבב את יחוסו של הרב פרבר לבעל הלשם - "שאחיו היה חתנו" - כאן, תוך כדי ציטוט דבריו? אם כבר לציין פרט זה, מקומו בהערה הקודמת - 116 - שם מובאים פרטים אישיים על הרב פרבר).
* * *
רבי שלמה אלישיב ורבי ישראל מסלנט
עמ' 859 (הערה 118) כותב המחבר על רבי שלמה אלישיב בעל ה'לשם שבו ואחלמה':
גדולי ליטא היותר גדולים ידעו את טיבו של איש קדוש זה... והיו פוקדים אותו לפרקים לטעום מטעמה של תורת הקבלה מבית מדרשו של הגר"א. כך מאז הג"ר ישראל מסלנט...
כמקור לדברים מביא המחבר את מכתבו של רבי צבי הירש פרבר.
מכתב זה של רצ"ה פרבר התפרסם בישורון (כרך ה - ניסן תשנ"ט, עמ' תרסא-תרסה) ושם:
הגה"צ ר' אליהו לופיאן נ"י סיפר לי כי גם אדמו"ר רשכבה"ג ר' ישראל סלנטר זי"ע בקרו בשאוויל פעם אחת (בכוונה ידועה ומובנת) ורשב"ח הביע תמהונו שאינו עוסק בנסתרות, והגרי"ס ענה כי כבר זקן וגם מי יודע הספרים הראויים ללמוד מהם התחלת החכמה (הגרי"ס הסתיר תמיד דרכו כידוע) והרשב"ח זי"ע השיבו על הכל כמסיח לפי תומו אף שהבין מטרת בואו של הגרי"ס זי"ע.
רבי ישראל מסלנט - שהיה מבוגר מרבי שלמה אלישיב בכ32- שנה לא הלך לקבל לקח מר' שלמה אלישיב, אלא רק כדי להתקחות אחריו "בכוונה ידועה ומובנת"[=?]. וגם זה רק 'פעם אחת', ובודאי שלא 'לפרקים', והוא אף הביע הסתייגות (לכל הפחות כלפי חוץ ולגבי עצמו) ללימוד הקבלה.
* * *
ביקורת כללית
שמות אישים:
אין אחידות ודיוק בהזכרת שמות גדולי ישראל - פעם הם מוזכרים על שם ספרם, פעם על שם עירם, ופעם בשמם.
למשל: רבי ירוחם יהודה לייב פרלמן - 'הגדול ממניסק' בעל שו"ת אור גדול, מוזכר פעם בשם "הגדול ממניסק" ותו לא (עמ' 713), ופעם בשם "רבי משה (=!) יהודה לייב פרלמן"... (עמ' 1228).
על "הג"ר בן ציון שטרנפלד אב"ד בילסק" (עמ' 483), נכתב בהערה: "מגדולי דורו, אליו פנה ה"חפץ חיים" בבקשת הסכמה לספריו". מלבד מה שיש מקום לדון על הסגנון - "אליו פנה החפץ חיים בבקשת הסכמה לספריו" - האם הוא אכן נתן לו הסכמה? אולי הוא סרב? ובמקום אחר (עמ' 714), כותב המחבר בגוף הספר: "הג"ר ב"צ שטרנפלד אב"ד בילסק, מגדולי הדור המסכימים על ספרי ה"משנה ברורה" - מה ענין נתינת הסכמתו לספרי המשנה ברורה ועוד בגוף הספר? [אגב, הוא נתן הסכמה גם על הספר 'שמירת הלשון...]
מדוע מופיע שמו פעם במלואו ופעם בראשי תיבות?
רבי יחיאל יעקב וינברג מוזכר (עמ' 107, הערה 60): הגרי"י ווינברג ממונטרי. יותר יודעים אותו כבעל ה'שרידי אש' מאשר העובדה שהוא בילה את סוף ימיו כאיש פרטי יודע חולי ומכאוב במונטרי שבשוייץ... אילו לפחות היה שמו - 'יחיאל יעקב' - מופיע במלואו, היה אולי הקורא (שאינו יודע על קיומה של עיירה בשם 'מונטרי') מצליח לזהות את ה'וינברג' האלמוני...
אגב, נראה כי החיבור 'שרידי אש' לא מוכר למחבר, כשהוא מצטט את דברי הרב וינברג ממה שכתב ב"אוסף מאמרים", מתוך חוברות הדרום, נ"י תשכ"ו עמ' 308, בה בעת שהדברים כבר נדפסו בשרידי אש חלק ד' (עמ' שלא) [ולפחות לוּ היה מציין את המקור בחוברת הדרום (ניסן תשכד)]. (ראה עוד עמ' 935 הערה 101).
אם כבר לציין מילים אחדות על גדולי ישראל, ראוי היה לציין את שנת פטירתם (ואת שנת לידתם), וגם את ספריהם הידועים.
מפתח השמות בסוף הספר - מדלג על עשרות או מאות שמות.
ציון מקורות
גם בצורת ציון המקורות בספרים אין אחידות, והיא לוקה לעיתים בחסר - לדוגמא: בעמ' 532 הערה 4 מקור: "תולדות הצדיק ר' יוסף זונדל מסלנט", י-ם תרפ"ז. (מבלי לציין את מס' העמוד!) ובעמוד לאחר מכן! (עמ' 533) הערה 9: ...תולדות הצדיק רי"ז מסלנט (במהדורת תרפ"ז עמ'... ובמהד' תשנ"ג עמ'...). בעמ' 756 (הערה 39) - ציין רק למהדורת ירושלים תשנ"ג. ובעמ' 760 וכן 888 ציין עמ' מבלי לציין כלל איזו מהדורה!
בעמ' 714, מצטט המחבר כמה קטעים מדברי רב"צ שטרנפלד, כשהוא מציין את המקורות לדבריו בהערות: על הקטע הראשון מציין המחבר בהערה 101: ח"ג סימן כו, עמ' 124... באיזה ספר?... על הציטוט השני - הערה 102: ב"פתח השער" השער לחלק א'. - שוב, לאיזה ספר? רק בהערה 103 מגלה לנו המחבר: "שערי ציון" סימן א'...)
ובעמ' 753 הערה 20, מביא המחבר מקור לדברי החזון איש המצוטטים בגוף הספר - "אגרות חזון איש", קלו - באיזה חלק משלשת חלקי אגרות חזון איש? [אגב, - בחלק א].
דוקומנטים:
הרצון ליצירת רושם על הקורא, הביא את המחבר לשלב מאות רבות של דוקומנטים - תוך כדי הסטת הפסקאות - המכריחים את הקורא לעיין בהם, מסיטים את עיונו, ומבלבלים אותו.
לשם מה אנו זקוקים לתמונה של קריאת המגילה שצויירה בפולין - תוך כדי סיפור על הגאון שנקלע בליל פורים לאיזו עיירה בפולין? מה נותן לנו ציור של נער או אדם מבוגר הרכון על תלמודו (עמ' 953, 965), ומה ענינו של צילום עמוד השער של ספר "חזון איש" (עמ' 687) רק בגלל שהחזון איש מצוטט באותו עמוד (ולא מספרו חזון איש!) - מלבד הסטת העין ורצף העיון?
כמו"כ חסרים הדוקומנטים ליטוש ושיחזור גרפיקאי מקצועי (רפרודוקציה). הם מטושטשים ו'מרוחים' ( - ביטוי רווח בעֶגָה המקצועית), ומופיעים עם כל פגמיהם המקוריים, כאילו (ושמא באמת כן?) צולמו במכונת צילום מסמכים פשוטה.
* * *
זוטות...
עמ' 482 - הערה 47: תיאור קצר מהפרשה הובא מאת איש בית הדפוס "ראם", במאמר "תולדות דפוס ראם" בקובץ "יהדות ליטא" ת"א תש"ך...
מדוע נמנע המחבר להזכיר את שם כותב המאמר (הוא ר' שמואל פייגענזאהן - הידוע בכינויו 'שפ"ן הסופר') ובחר להציגו בשם הנעלם 'איש בית הדפוס ראם'?!... - - -
*
עמ' 516 - שליטתו של רבינו בתורת הנסתר, היתה כידוע במדה נפרזה ביותר.
'מדה נפרזה' היא מדה מוגזמת - מעל המדה והגבול. הביטוי 'הפריז על המדה' משמעותו - יותר מן הראוי. וכי יש 'מדה' לידיעת תורת הנסתר, שעליה ניתן לומר שישנה 'הפרזה'? וכי הגאון שלט בחכמת הנסתר יותר מן הראוי?!
אפשר היה לומר: 'שליטתו... בתורת הנסתר היתה נפרזה ביותר' - כלומר - ללא גבול.
*
עמ' 547 - אלכסנדר הראשון שנפטר בדמי ימיו
- שמת בדמי ימיו
*
מתי יצא הגאון לגלות?
בבואו לדון על הזמן בו יצא הגאון לגלות, כותב המחבר (עמ' 767):
התאריך המדוייק ליציאתו אכן לוטה בערפל, אבל ברור שהיה זה בימי חורפו. כך עולה מדברי - - -
כך גם עולה מדברי הספר עליות אליהו הערה מ"ו (הובא בספר עמ' 783): ויהי הדבר לזרא בעיניו, שאיש צעיר לימים כמוהו, ירים ידו לשנות מהמנהגים הקבועים מימי קדם.
*
עמ' 785: עוד סופר בזה הלשון - - - ובתוך הדברים הראה הבעה"ב רשום בכתב יד אביו המת המנוח על גליון החומש שלו, בצידו של פסוק זה, ראשי תיבות גועשאנ"ק - - -
לא נתפרש מהו "פסוק זה" - איזה פסוק? (רק בהמשך הדברים מתברר שהמדובר כנראה בפסוק "את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה" - בראשית א, טז).
[כנראה, שבמקור המצוטט נזכר הפסוק הנ"ל לפני הקטע המצוטט בספר, אלא שהמחבר לא שם אל לבו לכך בצטטו את לשון הספר]
*
למי "בז" הגר-צדק?
(עמ' 1095) מספר המחבר שכאשר נתפס רבי אברהם גר-צדק, ניסו הוריו להשפיע עליו כי יחזור לנצרות... אך לשוא, רחוק היה האיש מעברו... איש קדוש וטהור הבז להם ולאמונתם...
סביר להניח ש"איש קדוש וטהור" לא יעבור על דברי הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ה הל' יא), ודברי השו"ע (יו"ד רמ"א ט): "גר אסור לקלל אביו העובד כוכבים ולהכותו ולא יבזהו"!
*
ההתנגדות לחסידות
"כך הורונו כמה מגדולי התורה הנודעים, כי עצם השמטת הנושא מספר תולדות הגר"א היא כבר התערבות גסה בפרשה ולא התחמקות ממנה. אין לך סילוף גדול מזה לדמותו ולמשנתו, בהעלימך משנה שלמה שהותיר הגאון, כאילו מדובר באיזו אפיזודה חולפת, או במין תקלה מצערת שהשכחה יפה לה. הלא תורה שלמה זו נר היא לרגלינו, כאז כן היום, ועד ביאת גואל צדק" (עמ' 883)
ובעמ' 886: כמו כן מצאנו לנכון להתייחס בעיקר את ההתנגדות הרעיונית, ופחות אל ההתנגדות המעשית האקטיבית, אשר הולידה סערת הרגשות. נמנע איפוא מלחזור על התיאורים הצבעוניים, אשר עוררו והגבירו את ההתנגדות - - - כמו כן לא נשוב ונצטט את כתבי החרמות של גדולי ישראל כלשונם, ולא נשנן את הביטויים הקשים שהעלו בקולמוסיהם.
כשנצרף את שני הקטעים שכתב המחבר - תבוא השאלה, האם השמטת כתבי החרם של הגאון עצמו איננה "סילוף גדול מזה לדמותו ולמשנתו, בהעלימך משנה שלמה שהותיר הגאון"? (אגב, המחבר מנסה לטשטש את עובדת המנעותו מציטוט כתביו של הגאון בענין זה בשלמותם, והוא כותב "כתבי החרמות של גדולי ישראל"...) אם הוא היה נמנע מלצטט בשלמות רק את כתבי שאר גדולי ישראל, ניחא - הרי לא במשנתם אנו דנים! אבל כאשר אנו עוסקים במשנתו של הגאון - "הלא תורה שלמה זו נר היא לרגלינו, כאז כן היום, ועד ביאת גואל צדק" - כלשונו של המחבר, וכי השמטות מכתביו אין משמעותם - "כאילו מדובר באיזו אפיזודה חולפת, או במין תקלה מצערת שהשכחה יפה לה".
יתר על כן, בהתייחסו לפעולות גדולי ישראל (והגאון בכללם...) בענין זה הוא כותב "ההתנגדות המעשית האקטיבית, אשר הולידה סערת הרגשות". האם "סערת הרגשות" היא אשר הולידה את ההתנגדות המעשית? נפרוט את משמעותו של משפט זה: סערת רגשותיו של הגאון היא אשר הניעה אותו לצאת בהתנגדות מעשית כנגד החסידות, ואילו היה מתיישב קמעה בדעתו - לא היה יוצא נגדם במלחמה גלויה...
ישפוט הקורא - מי מתייחס למאבקו של הגאון בחסידות "כאילו מדובר באיזו אפיזודה חולפת, או במין תקלה מצערת שהשכחה יפה לה"?
[אגב, מעניין מה טמון בלשונו המסוייגת של המחבר: "כך הורונו כמה מגדולי התורה הנודעים, כי עצם השמטת הנושא... היא כבר התערבות גסה בפרשה..." מי הם אותם "כמה מ..." ומי הם גדולי התורה הנודעים האחרים שהורו אחרת? ומה הורו?]
*
משפחתו של הגאון
ראוי היה שהמחבר יערוך בצורה מסודרת את בני משפחתו של הגאון - בניו, בנותיו, חתניו וכלותיו. ואולי אף את בני הדור השלישי.
*
שגיאות כתיב:
(לא שגיאות הקלדה - והעובדה שהן חוזרות לעתים על עצמן תוכיח...):
עמ' 126 - עד שניצט הרעיון (ניצת)
עמ' 191 - מעשה - - -, אשר עורר השתהות רבה בזמנו (השתאות)
עמ' 175 וכן בעמ' 218 וכן בעמ' 1042 - וטינה - - - (ותינה) וכן בעמ' 746 - שאשתו הצדקנית באה וטינתה מצוקתה באזניו, (ותינתה). [וראה גם בספרו 'אבי הישיבות' עמ' 347: בטרם החל לטנות את אשר על ליבו (לתנות)].
עמ' 220 - דרכו של אדם עלי קבר (אלי קבר)
עמ' 730 וכן בעמ' 736 - את מדותיו הטרומיות (התרומיות)
עמ' 1092 - מהוייהם (מאוייהם)
עמ' 1094 - ללא הואיל (הועיל)
עמ' 1096 - כבל עם ועדה (קבל)
מלבד זאת, ישנן בספר שגיאות הקלדה רבות.
* * *
תם ולא נשלם. הקורא בספר יתקל בשגיאות ושיבושים מהסוג הנ"ל ללא מספר. אך אין ספק - כי גם לאחר הביקורת, הספר עדיין ראוי למקום נכבד בארון הספרים - בהיותו מקור לפרטים ומקורות רבים בחיי הגאון. אך בה במדה, גדלה התביעה והביקורת, כי כתיבתו והוצאתו לאור של ספר שכזה, צריכה שתיעשה בכובד ראש, כדי שהוא יהיה אכן ראוי למקומו הנכבד!
 |
|
|
