דיוקן כותבי עכ"ח והשפעתם על החרדים/יות

אוי, תודה וסליחה. ארשה לעצמי ברוב חוצפה להישאר בצורה בה אני רואה את הדברים, אני רואה שהמדע דוגמטי מאד, וההתלהבות מתיאוריות חדשות היא רק נחלת מנהלי בלוגים ועורכי מהדורות ערב חנוטי עניבות מנוקדות, הגרעין הקשה של האקדמיה, עורכי כתבי העת הקלאסיים, שעקשנותם יכולה להוות מודל למסירות נפש – שונים מאד מהמצב שאתה מתאר.

ההבדל הוא רק (כמעט..) שביהדות האורטודוקסית לא מתיימרים להיות פתוחים, והמדע מתיימר להיות פתוח למרות שאינו כזה (במדה המספיקה). יש ממסד נוקשה שאינו פתוח לשינויים, ומאפשר אותם רק ברמת חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, כל התיאוריות החדשות נחמדות כל עוד הן מוצגות בבמות הנ"ל, אם אדם ינסה להכניס אותן בבמות היוקרתיות הוא יכניס את עצמו למלחמה מטורפת שכוללת את כל אמצעי המלחמה של הממסד הכנסייתי, (שם לא אומרים "פשקויל", אבל באותה צורה בדיוק, מחתימים עצומות של מלומדים נכבדים הקוראים לעורך פלוני ולרקטור אלמוני לפעול כפי שמחייב אותו ההגיון המדעי וכו'). מכיון שלמדתי מהנסיון המר כי בני המקום כאן אינם מחבבים ציטוטים של יותר משלשה פסוקים בפרשה, לא אלקט לכאן ציטוטים, וכן בזמן האחרון כתבתי כמה מלים בנושא באיזהו מקומן.

סטיבן הוקינג אינו "מרן" ברמת הקביעה של מה יאמינו בני אדם בקשר לתיאוריית המיתרים, אבל הוא מרן כדמות בעלת הילה, שאם הוא יתן במה לתיאורייה מסויימת זה יקבע את גורלה. וכנודע הרבה תיאוריות שכיום הם בסיסיות חיכו במשך שנים לאיזה מרן שיגאל אותם, למשל חוקי התורשה של מנדל, ההתפתחות של המפץ הקמבריוני.

ולגבי הוקינג, אני לא חושב שתחום מוצא היקום הוא תחום צר מאד, פרסומו בא לו על ידי אישוש סופי לתיאוריית המפץ הגדול, בסוד אלפא ביתא גאמוב, הוא עשה זאת בזמן מצויין, בדיוק בשיא המלחמה הקרה, ובדיוק בזמן שהרוסים מיאנו בכל תוקף להכיר בעובדות האלו. זה מה שהפך אותו למה שהוא היום, במקום להישאר עוד נכה המתחנן לחנייה. עד היום הוא מאן דאמר גדול בנושא, וכולם מחכים שימצא סוף סוף את התיאוריה המאוחדת שהוא עובד עליה תמיד. 

ומכאן, לבע"ב, כבר דובר באשכול זה על הנושא שהעלית בארוכה, אמנם אני לא באתי להצדיק דברים מתוך הטקסט של תושב"כ, אלא מתוך התפיסה האורטודוקסית, והיא רואה את המחויבות לציווי כערך מוחלט. וכמובן שערך זה חייב לנווט את המעשים לתכלית – קדושה, שמחה, דבקות, אהבת האדם, או כל רעיון אחר. אבל בעיני היהדות האורטודוקסית כל הערכים האלו הם תוצאות של ציווי, ואינם ערכים מוחלטים הקודמים לו, הם התכלית אליה מביא הציווי. זו היתה עמדת חז"ל באופן כללי מאד. וזה המשותף בין הליטאים, תלמידי ליבוביץ', ברסלב, חב"ד, ושאר מטורפים. כולם מקבלים את ערך הציווי, ולכן כולם מצטרפים למנין אחד. זה גם המבדיל בין הליטאים, לבין קבוצות פרוגרסיביות יותר, שגם אם אינם מטורפים, אינם מקבלים את הציווי כערך מוחלט, ואינם מצטרפים למנין אחד.

ואגב, בענין של "גאון ואתאיסט" הוקינג באמת גאון, כי בכדי להיות ממסדי הוא מצליח לשמור על עמימות מעניינת בנושא, אני מעולם לא מצאתי בכתביו זיק של אתאיזם, כנראה שאינו רוצה להיות מושמץ כמו קארל סאגאן שנפנף באתאיסטיותו. כולם יכולים לצטט ממנו, בריאתנים, אתאיסטים, בקיצור הוא מרן מוצלח מאד. (אגב, נדב, מדוע מספרת האגדה כי קארל סאגאן קינא בו קנאה נסתרת וגלויה במשך זמן רב מאד? הוא יכל לפרסם תיאוריה עם ניבוי וכולם היו רצים אחריו? ובמחילת כבוד מוהרסט"ה, קארל סאגאן מבריק הרבה יותר ממנו ועשה משהו בחיים שלו הרבה יותר ממנו..)

אני לא צריך שתספר לי על דברים שניתנים להוכחה במישור השימושי, ברור שאם המכשיר שאני אמציא יעבוד יותר נכון ויותר מדוייק הוא זה שיימכר, או שאם שיטתי הוכחה מן המציאות באופן ישיר, היא זו שתוכר. אני מדבר על התחום שאינו ניתן לבדיקה ישירה, על התחום בו פונים אל הסמכות. וכמובן שהפניה אל הסמכות היא לא כמו בהלכה שמישהו מרגיש חייב לקבל את דעתו של פלוני, אלא ההילה שמקבלת רוח הדברים.

האם באמת גדולי הדור דכאן לא קראו ולא למדו איך במדעי הרוח אסכולות עולות ופורחות ובזמן מסויים קמלות, מבלי שום קשר לנתונים או למחקר, אלא אך ורק רוח נושבת. איך הפסיכואנליזה כבשה וליהטה את דמיונם של פסיכולוגים דור שלם, עד שהתכווצה לגודל המתאים לה (בא נגיד). ואיך אסכולות בחקר המקרא עלו וירדו, או אסכולות ארכיאולוגיות? (וכן אסכולות משפטיות).

אבל אין צורך להרחיק לכת למדעי הרוח, כי גם במדעיים השימושיים הדברים תלויים במנהיגי הדור, בדיוק כמו שבימים אלו ממש נמכרת התרופה לשפעת ליצמן, מסיבות שתלויות בתעמולה בלבד (לא מתחשק לי לפתוח דיון בנושא, המעוניין יחפש בגוגל באנגלית על מי שמעודד את מכירת התרופה הזו למליארדים שלא צריכים אותה), או לפני זמן מה כשהיו דיונים מאסיביים על מתן תו תקן לשמן קנולה (גם לזה אין לי כח להיכנס, מי שמכיר את הנושא יודע מה בדיוק התרחש שם). וגם בתחום הרפואה לקחו שנים רבות עד שהממסד הכיר בפרטים שונים שלא התחשק לו להכיר.

ברגע שהדברים לא ניתנים לבדיקה ישירה, אלא תלויים בפלפול בבית המדרש, הדברים נתונים להשפעה של אנשים מוערכים. ואין צורך לעשות אנלוגיות עמוקות מדי ל'מורונים' דידן, ברור שאני מכיר את ההבדלים. אבל גם כאן יש דינמיקה, יש אנשים שמתאימים לזה, ויש אנשים שצורת החשיבה וההתבטאות שלהם מביאה אותם לעמדות מפתח כאלו ואחרות. ואני בטוח שפרופ' אומן ישמח להסביר לנו איך בדיוק זה עובד, אבל ברור שהנושא מורכב גם מענין סוציאלי אינטלקטואלי, ולא רק אובייקטיבי.

דוקא הצופן התנכ"י לא מסייע כל כך לדברי, שכן למרות היותו רעיון מוזר, ובלתי מתקבל על דעת כל אדם משכיל, זכה להיכנס לכתבי עת יוקרתיים. אבל זה רק מלמד עד כמה הנושא הסטטיסטי כאן סבוך (אני מתכוין לעבודתו של ריפס כמובן), ומן הצד השני נושא זה מהווה דוגמא מצויינת למאבקים, פשקוילים, קנאות, השמצות, וכל שאר התכונות העדריות המוכרות לנו היטב, בהן נקטו מלומדים רבים וטובים (?) בכדי להילחם בתופעה המוזרה הזו של פרסום נושא כזה בבמות מכובדות (ר"ל).

בכל אופן לגבי האנלוגיה שלי, שהיא כאמור תיבת פנדורה, שגורמת לכולם לעמוד על הרגליים האחוריות, איני מתכוין לעמוד כאן ולהגן עליה. אני לא לוקח אותה כל כך ברצינות. ולכן אם מישהו חושב להמשיך להפנות ביקורת בנושא, שיראה אותה כ"ביקורת לשמה" ולא משהו שאני אמור להמשיך ולדון בו.