דיוקן כותבי עכ"ח והשפעתם על החרדים/יות

" כדי שיווצר שינוי צריך קודם לרופף קצת את האחיזה ההדוקה שיש לציבור בתפיסות האלו , ומאידך להציג אלטרנטיבה",

"אני מעדיף את עצכ"ח על כל מגרעותיו שיש אפשרות להשפיע ולנסות לשפר, על הספינה הטובעת של ה"גדולים" שלכאורה כל ישראל צריכים להם ושותים את מימהם, כאשר המציאות היא שהם מנותקים מכל ישראל, וחיים עולם הלכתי שבסופו של יום תאורטי ומנותק מהמציאות".

ובכן, הנסיון הראה שהחלק הראשון עובד יפה – התמוטטות החברה בא תבא, אבל החלק השני: מאכזב מאד, דור הבנים של המשכילים לא בנו מקום יותר טוב בשקלול של כל הנתונים. הם הביאו אידיאולוגיה, חכמת ישראל, ציונות, ועוד הרבה דברים יפים. אבל מבחינת הדת הם עזבו אותה לחלוטין ובשלב הראשון עזבו את לקיחתה ברצינות. לקחת את הדת ברצינות זה קשה מאד, ולבנות חברה שלוקחת את הדת ברצינות בעלת מבנה וצביון של המשכיות זה קשה מאד מאד. רוצים עוד סיבוב?

המשכילים ימוטטו את האמונה בגדוילים, איש הישר בעיניו יעשה, ייפתחו ישיבות וכוללים ברוח רבים וקדושית ושכלאלית, הבנים יעזבו בכלל את כל הרצינות ויישארו עם כבוד למסורת. יקרה עוד איזה זעזוע חברתי מדיני מחריד, ושוב יבואו חזונאיש ורבמבריסק ורבשך ויקימו יהדות חדשה שלוקחת את הדת ברצינות מלאה בעלת מבנה וצביון של המשכיות.

אל נא תרעו אחי האהובים, אני לא טענתי לקלות דעת של מישהו, ולדעות לא נכונות של מישהו, ואינני שופט אף אחד. אני פשוט מדבר על תהליכים סוציולוגים, שכל מי שאוהב את עמו ואת אחיו פשוט ימשוך ידו מהם. במקום זה יתכנסו נא המוחות הגאוניים והיצירתיים וירקמו תכנית איך להציל את הספינה הטובעת, לא לקדוח בה חורים בכדי לחפש ספינה אחרת שלעולם לא תבא. אלא להתפשר, אם אי אפשר לשנות עכשיו, לחשוב מה ישנה ויחזק את הספינה הקיימת לאט לאט.

 לא יעזור שאיש ציפור יעשה חשבון נפש, ולא יעזור גם אם ווטו ייכנס אחר כל דיון ויאזן את הדברים כדרכו הטובה, זו תנועה קיימת, תנועת השכלה, תנועה שמנקזת את הדחפים הגדולים של שאיפה לאמת ולטוב. אין חזקות מן השאיפות האלו, והם ימוטטו את החברה ויטביעו את הספינה. ושום ספינה אחרת לא תבא. אסור לנו להציג את החברה כניגוד של האמת והטוב, גם אם זה נראה ממש נכון, וגם אם בהרבה מובנים זה כך.

יש דרכים להשפיע, יש דרכים לשנות, בשביל זה יש מח גדול ואכפתיות לכולם כאן, קדימה לעבודה!

מרכא טפחא, - מונח אתנחתא! זקף? קטון! ה"שלב הבא" שלך לא יבא לעולם. אל תשגה בדמיונות, יצר לב האדם רע מנעוריו, והרבה יותר ממה שאתה חושב. חלק מתנועת ההשכלה הוא הנאיביות הפורצת, המחשבות כי האינטלקטואל והחכמה והמלחמה בעוולות יביאו לטוב. אוי כמה שהתבדינו, למשכילים של המאה ה19 לא היה אפשרות להשקיף על התנפצות האידיאלים במאה ה20, כל המהפכות הגדולות למיניהם לא העניקו קורטוב אחד של נחת לאף אחד, אידיאלים, נואמי ככרות על גבי ארגזים הפוכים, דמיונות, דם שפוך – ועולם כמנהגו נוהג. אף מהפכה כזו לא הביאה באמת את מה שהיא דמיינה שהיא תביא, ולא יעזרו לקארל מרכס עשר הכרכים שלו שכל אחד מהם שוקל כמו שני אבטיחים.

הבהרה, למרכא, המשפט שלי "אבל מי שלומד מקבל שכל, וזה גרוע מאד." נאמר כמובן בציניות, אין מפלט לבחור המתחבט אלא ללימוד, אבל בסופו של דבר הוא חושב ומעיין, ומבין את הבעיות, וזה גרוע מאד..  מה שגרוע הן הבעיות ולא השכל. ומה שיפתור אותן הוא לא הצגה שלהן באופן קיצוני לאנשים שאינם מסוגלים לשפוט אבל חושבים שהם כן מסוגלים.

שאלת:  

"האם עלתה על דעתך, להחדיר את התרבות ההפקרות המערבית כבסיס לעצכ"חיות ? איך עצכ"ח מביא לתרבות מערבית ? הרי טענת שהבעיה היא רק בהחרבת הסמכות הדתית, בעוד שאתה מציג כאן גישות אחרות לחלוטין".

התרבות המערבית בעיני היא לא אתרי פורנוגרפיה או מסיבות טראנס. התרבות המערבית היא ראשית צורת חשיבה, ועליה אני מדבר. אתה חושב שחשש ההשכלה הוא פרנואידי, פקח עיניך וראה, צא מד' אמות של עצכחות, התבונן על תהליכים שעוברים בעולם. התבונן על בחורי הישיבות והאברכים של שנות ה80, ה90, ושל זמננו. התבונן מעט בהיסטוריה. אמרו על הרבנים לפני השואה שהם לא ראו קדימה, ומה עם המשכילים של זמננו? בעיניהם הכל פרנויה?

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, דוקא משום שהנושאים הם כאובים ויש להם הרבה צדדים נכונים – כל ה"שחור" הזה יפול מול הדחפים האלו. וכשה"שחור" הזה יפול, ונישאר בלי כלום, נבין שפספסנו את העיקר, אנחנו נוכל לרכוב על גפי המושכלות ולהידבק בשכל הפועל. אבל את העולם היהודי כבר החרבנו. צורות חשיבה משתנות, אני לא משלה את עצמי שבזמן הנביאים, או בזמן חז"ל, חשבו בצורה שאני חושב. אבל המכנה המשותף לשומרי המסורת היתה העמידה העיקשת  שה"שחור" הזה לא יפול. העם שלנו מורכב גם מאנשים פשוטים, מתמימים, מנשים וילדים. החכמים עוד יחכימו, ויש דרכים רבות ושונות להחכים את העם.

כשאמרת פרנויה, הזכרת לי את חוקר החרדים פרידמן, שכל ספריו מבוססים על מה שהוא קורא "טראומת השואה", אני לא בקי גדול מאד בכתביו, אבל ההתרשמות שלי שזה אצלו עיקר גדול. ולדעתי הוא טועה, כי הטראומה העיקרית היא "טראומת ההשכלה", את זה הכניסו הרבנים מאד חזק. אני זוכר את אותו יום בו הוכרז חרם על שטיינזלץ (תש"נ), איזה גלי שנאה פעפעו כנגדו, ערמות ספרים נשרפו ברחוב בברכה בשם ומלכות! זה באמת סוג של טראומה. דיברתי עם ת"ח ישיש, מתלמידי החזו"א, כשהוא קרא מאמר מסויים של אדם מסויים, חרדי המשכיל אחרים. ופתאום הוא הזדעזע וקרא "ידעתי שזה יחזור". אני מסתייג מאד מצורת החשיבה של אותו צדיק ומהנערוים שלו, אבל כשהוא אמר את המשפט הזה הוא ייצג בעיני את היהדות המסורתית, ולא משנה בכלל באלו מושכלות הוא נדבק או לא נדבק. הוא ידע שיש לנו בדרך "עוד סיבוב".

ואני לא חושב שבדיון הזה אעצור את הסיבוב, דיינו באותו העוף שהחליט להפוך במקורו את הים והיבשה. אבל יש הרבה הרבה לפעול ולעשות. בכיוון של להציל את הספינה, ולא להטביע אותה ולחכות לספינות שודדים חולפות או לפנטז על גן עדן אבוד.

אורינובסקי, המומחה לתקופת ההשכלה, כותב:

"בתנועת ההשכלה.. עיניהם טחו מראות שעתידה ההשכלה גם בצורתה העברית להעשות גורם של טמיעה.. להעביר את בני הגולה על דתם ולאומיותם". (תולדות הספרות העברית החדשה, עמ' 31).

ראש משכילי וילנא, קלמן שולמן כותב (בהקדמתו לדברי שלום ואמת שהו"ל ורשא תרמ"ו):

"הזמן, המורה היותר נאמן, הורה אותנו לדעת כי הרבנים היטיבו לראות את הנולד יותר הרבה מרנה"ו, והפחד אשר פחדו מבתי הספר ההם לא היה פחד שוא. גם הרנה"ו בעצמו לעת זקנתו ידע ונוכח כי צדקו הרבנים ממנו ועיניהם לרחוק הביטו".

מספר שנים לאחר מכן נדפס בהמליץ מאמר בשם "השכלת המאה ה19 ותקוות המורדפים באשכנז", ובו נאמר:

"אם היינו כהלומי יין מרוב שמחה והארץ נהפכה בעינינו לגן עדן ואנשיה לבני עליון.. מאד טעינו בעצם מהות השכלת האדם ההשכלה אינה מיטיבה את טבע האדם ומזגו, כי אם רק מפתחת את כשרונותיו ומחכמת אותו להיטיב או להרע ביתר עז ויתר שאת, ובמקום אשר השנאה והקנאה מצאו קן בלב האדם, תהפך השכלתו לארס פתנים ותועיל רק לקום שנואי נפשו המורדפים ממנו (המליץ  18967.3.).

סמולנסקין כותב על מנדלסון:

"אם גם הוא בעצמו לא גבר בדעת שפות יוון, בכל זאת אסף את הרוח ההיא בחפניו ויתאמץ לפזרו בקרב אחיו במלא חפניים וגם עלתה בידו מבלי אשר ראה והבין כי לרוח זר וצורר לעמו לרוח מפרק הררי ישראל ומפוצץ לרסיסים עמודי הלאום והדת גם יחד נותן תעצומות ועוז", (עת לטעת כתבים, כרך שני, י-ם 1925 עמ' 200).

גם אז ההאשמות היו מוגזמות ומוקצנות:

"יל"ג תולה את קולר הבערות והעדר העבודה הפרודוקטיבית בישראל בצואר הפרושים והתנאים מייסדי היהדות התלמודית רבנית וכדוגמא לתלישותם של התנאים מהמציאות הוא מביא את העובדה שבעצם המלחמה ברומאים נתכנסו בעלית בן גוריון וגזרו גזירות חדשות תחת לייסד בתי ספר צבאיים.. ברור שכל האשמות אשר יל"ג טפל על התנאים יסודן מאפס.. אבותינו נלחמו בגבורה ובחירוף נפש והגנו על מולדתם במשך מאה וחמשים שנה עד חרבן ביתר וגם אחר כך נאחזו בסלעי הגליל ולא הרפו מהם משך מאות בשנים ויל"ג קרא בודאי.. כי התנאים אהבו את המלאכה.. הם גם למדו וידעו חכמות חיצוניות כל כתב ההאשמה של יל"ג הוא אנכרוניזם המוליך את הקורא שולל" (תולדות הספרות העברית החדשה עמ' 215).  

מבקרי הספרות בימינו יודעים כי הספרות המשכילית היתה ספרות הסתה שקרית ומעוותת:

"הראשון לסופרים הסטיריקנים בגליציה היה יוסף פרל.. פרקי הסטירה הארסית הזו מצטרפים לתמונה חד צדדית המוגדלת על כדי קריקטוריות והמשחירה את פני חיי ישראל" (תולדות הספרות העברית החדשה עמ' 76).

"יהודה ליב מייזס הוציא לאור את הספר תכונת הרבנים של דוד קרו.. ראשית מלחמת המשכילים ברבנים שהגיעה לשיאה בימי יל"ג ולילנבלום הספר משחיר את פני הרבנים כשולי קדרה הם מרחקי החכמה ובוזי התבונה לשונם לשון מטורפת מדולדלת ומשובשת הם יודעים רק להחמיר באסורים הם בעלי מדות רעות וכו' הרבנים הרשעים והפתאים.. המחבר מייעץ למשכילים לפנות לממשלה ולהגשים בעזרתה את תכניותיהם לתקון חיי ישראל.. מייזס כתב ספר בשם קנאת האמת.. מייזס הרציונליסטן השטחי מנסה למצוא את שרשי הרעות הללו בתולדות ישראל.. מימי הבית השני כשגברו הצרות לא היתה ביד בני ישראל לקנות חכמה וכך נשקעו הרוב מהם במצולות הסכלות והבערות כל גדולי ישראל חוץ מחכמי ספרד היו נבערים מדעת וגם הם הלכו אחרי הבלי הגויים וייהבלו ולעומת זה הגויים הם משכילים מקדמת דנא.. כך סילף והשמיץ מייזס את הדמות הישראלית ההסטורית האפופה נגוהות החכמה העליונה המוסר והקדושה והעניק לעמו את הסגולה לקלוט מהעמים רק את הבליהם ולא את הטוב שבתרבותם, הוא מייזס "החכם הגדול" ראה בישראל "בכל עת ובכל מקום רק שוטים ועניי השכל".. טפשים סכלים רמאים בני בליעל ובלי שם" – זוהי השירה ששר מייזס לעמו האומלל.. רבים התקוממו למיזס.. ואף על פי כן הוא שהשפיע על סופרינו המשכילים מארטר עד לילנבלום" (תולדות הספרות העברית החדשה עמ' 118).

לא רק הסיפורת, אלא גם המחקר היה כולו חזון עיוועים של מוחות מעוותים וקודחים:

"גייגר מגדולי החוקרים של חכמת ישראל.. התמונה ההיסטוריוגרפית העולה מיצירתו משמשת את צרכי הרפורמה הדתית והאמנציפציה האזרחית, היא רחוקה מלהיות אוביקטיבית, ועיקר ערכה כתכנית והצדקה לשיטת הרפורמה.. ציור הדת והיהדות שהעלה גיגר מרצונו ומחקירתו קשור בתפיסה האבולוציונית האפינית לדורו" (אנצ"ע ערך גייגר). לדעתו של גייגר: "המילה היא מעשה ברברי של שפיכת דם".

   ידידו של מנדלסון המומר היינריך היינה כותב:

"פרידלנדר ויעקובסון מנתחי היבלות של היהדות.. על ידי חוסר כשרונם צפוי ישראל לכליה מזיבת דם מרובה.. יסוד התקונים בחוסר כח "לגדל זקן לצום לשנוא ולסבול מתוך שנאה" גם אני אין בי את הכח אפילו לאכול מצות כהלכה..".

 כל אגודות התרבות והמדע המדומות של חכמת ישראל בגרמניה, הביאו דבר אחד: המרת דת.

ü      "יוצריה של חכמת ישראל בגרמניה בקשו לברר את המיוחד שביהדות בכל תקופותיה.. ב1819 יסדה קבוצה של צעירים משכילים את ה"אגודה לתרבות ולמדע של היהודים".. לאחר שנים מועטות (1824) אחדים מחבריה התנצרו.. האגודה הניחה את היסוד לחכמת ישראל.. רק חבר אחד של האגודה, צונץ, נשאר נאמן לתעודתה.. המגמתיות שלה ופזילתה לעולם החוץ לשם השגת השיויון ..שהיתה מבוססת על ההנחה שהיהדות היא דת ולא אומה, ..היתה מכוונת בחלקה לתכליות רפורמיסטיות ואפולוגטיות..", (אנצ"ע ערך השכלה).

ü      "ביהמ"ד לרבנים בפולניה.. תופעה מאלפת היא שבמשך קרוב ל40 שנות קיומו של המוסד, ולמדו בו כ1200 איש, לא זכה אף אחד מגומריו להיבחר כרב.. לא פחות מ31 מחניכי ביהמ"ד קבלו את הנצרות. בית המדרש לרבנים ברוסיה: ..מזדקר לעין המספר הזעום של בוגרי המגמה הרבנית.. רק מועטים מאד מאלה זכו לכתר של רבנות וגם זו היתה מטעם הממשלה, להבדיל מן הרבנים ה"אמיתיים" מורי ההורה בישראל שקבלו את הגושפנקה של עדתם מתוך בחירה פנימית חפשית.. שוחרי ההשכלה בישראל, העריכו מוסדות אלו כדבר שבקדושה, הללו היו סמוכים ובטוחים שמתוך בהמ"ד לרבנים יקום מנדלסון רוסי, שיחולל מהפכה תרבותית כבירה.. כל השאיפות והציפיות הללו שתלו הגורמים המעונינים בבהמ"ד לא נתקיימו, סוף סוף הוכרחו גם המשכילים להודות שבהמ"ד בצורתם הקיימת.. אינם ראויים כלל וכלל לשמש בית יוצר להנהגה נאורה ומתקדמת של האומה, ובודאי שאין בכח חניכיהם לחדש את פניה של חכמת ישראל, או אף לתרום תרומה חשובה להתפתחותה", (אנצ"ע ערך בית המדרש לרבנים).

ü      "חכמת ישראל באשכנז נולדה על רקע תנועת התקונים הדתיים מיסדה היה הד"ר צונץ.. ואעפ"כ לא נעשתה לגורם מפרה את האומה, בכל הישגיה המדעיים הנערצים גם בזמננו מעוררת היא בנו מורת רוח וכתופעה תרבותית לאומית היא בעינינו כיום כמזכרת עוון וחרפה, כאות הכשלון של רוח העם בנכר.. הם נאחזו בהשכלה הרציונליסטית אע"פ שבעולם הגדול כבר עבר זמנה, הם נאחזו בה מפני שקיוו כי היא תביא לאמנציפציה ולדכוי השנאה לישראל.. חכמי ישראל באשכנז ראו את היהדות ההסטורית כחומר ארכיאולוגי שנשתמר ע"י החניטה או כחומר תרבותי שנדון לגניזה ועליהם התפקיד לערוך את טכס ההלויה .. ואכן נראים הם בעינינו היום כקברנים", (תולדות הספרות העברית החדשה עמ' 88).

על תנועת ההתנצרות ההמונית של הדור השני למשכילים כותב דובנוב (קטע שנדפס במהדורה הגרמנית בלבד):

"יהיה זה מוטעה אם נדון במצבים המתוארים כאן מנקודת מבט מוסרית צרה, כפי שעושים זאת היסטוריונים אחדים (=גרץ). תפקידנו הוא, להצדיק את החוקיות הפסיכולוגית ההיסטורית של גידולי פרא אלה של תנועה חדשה זאת, (ההתנצרויות), תנועה אשר יסודה היה במרד האישיות החופשית במשמעת של הקולקטיב הלאומי. הייתה זו תקופה שבה הגיעה הקמת הגידור וההתבודדות של היהדות לשיאה. בעידן כזה, כוח האנטיתזה היה צריך להיות חזק יותר".

ברור שלא כל קטע כאן מתאים לימינו, אבל רוח הנאיביות הזו, על הקמת עולמות חדשים, שיהיו בלי נערוים, בלי שחור, בלי לחץ, בלי בורות, בלי אמונות טפלות, משתפכת כאן. כי באמת הכל אירע, בלי שחור, בלי לחץ, ובלי כלום. נשארנו בידיים ריקות.