ר' הלל צייטלין

שמעתי אימרה חסידית שהייתה נפוצה בפולין של פעם.
מה עושה היצר הרע, ביום חורף קר מאוד ומקפיא את הכול, כאשר אין כוח ומרץ להזיז אבר, וכיצד מצליח הוא בכלל להניא אדם לעבירה במצב כזה. במיוחד מה עושה היצה"ר ביום כזה לפנות בוקר? התשובה היא, היצה"ר הולך אז להעיר את ר' הלל צייטלין שילך למקוה . . .!

_________________

היסורים הכי גדולים של איוב, נגרמים לו ע"י אלו שאומרים שאיוב לא היה ולא נברא.

בפולין או בגור?

ספרן: [לשאלה על מידע באשכול אחר]

הסקירה המפורטת ביותר עליו:

"בין סער לדממה" מאת שרגא בר-סלע

הוצאת הקיבוץ המאוחד,1999

המוקדש לחייו ומשנתו

ניתן גם לעיין בערכו ב"אנציקלופדיה

עברית" שנכתב ע"י הרב פרופ' שמחה בונים אורבך,שאף כתב

עליו את הספר "תולדות נשמה אחת" [שהופיע כמדומני, קודם

לכן, כמאמר בתוך "ספר צייטלין"]

בינתיים גם הופיע מאמרו החשוב של פרופ' יעקב גולומב "הלל צייטלין:  מ'על אדם' אל 'אל עליון' או: מניטשה אל 'ספר הזוהר" ב"דעת" גליון 56  ועיי"ש הער' 19.

אמונה ללא פתרון

http://musaf-shabbat.com/2011/12/25/%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%a9%d7%a8%d7%92%d7%90-%d7%91%d7%a8-%d7%90%d7%95%d7%9f/

תוקן על ידי ספרן ב- 26/12/2011 02:52:55

ר' הלל צייטלין וחזון "בני יבנה", בחוברת קצרה "התיבה" פרסם 14 אזהרות ליצירת קהילת אנשי תורה עם דרך ארץ "בני יבנה".

http://www.aguda-achat.org.il/articles/1677/ 

האם ידוע מתי נפטר אביו- ר' אהרן אלעזר צייטלין - ?

באיזהו מקומן נכתב שהלל צייטלין התייתם מאביו בגיל 15.
אך, ב'תולדות נשמה אחת' (אורבאך) כתב שכשהיה הלל צייטלין בגיל 16 ירד אביו מנכסיו ופשט את הרגל, ולא מוזכר כלל מתי אביו נפטר.   

האם ידוע מתי נפטר אביו במדויק?

ב"בין סער לדממה" עמ' 11 מייחס את שני האירועים לשנתו הט"ו של הבן.

חסיד משכיל ברסלב'ר - לדמותו של ר' הלל צייטלין הי"ד

עבור מי שאינו יכול להיכנס לכתבה:

מי שעומד לקרוא בספריו של הלל צייטלין צריך לדעת כי הוא עומד לפני סערת רוחות אדירה. חיפושו המתמיד של המחבר זועק מכל דף ולא משאיר מקום לאדישות. על הקורא לדעת: הוא עומד להיתקל בשאלות קשות ובאמירות מטלטלות. את רוב התשובות יספק המחבר, אך הכותב ידרוש מהקורא לקחת חלק פעיל בתהליך. ב"הטוב והרע" צייטלין מכניס את הקורא אל מסע החיפוש אחר תשובות לשאלות היסוד הקשות והמטרידות: מדוע יש רע בעולם? ולמה נדמה כי הוא השולט? מדוע אנו נתקלים בצדיק שרע לו וברשע שטוב לו?

את השאלות האלה שאל צייטלין (1942�) בסוף שנות ה󈞀 לחייו, לאחר שעזב את עולם הלמדנות התורני, והעמיק בחקירת עולם ההשכלה והספרות הכללית. צייטלין פורש בחיבור זה את תמצית השקפותיהן של התנועות השונות: מהתפישה ההודית, היהדות על גווניה השונים, הנצרות, האסלאם, חכמי יוון ורומא, ועד שופנהאואר, טולסטוי ודרווין.

השקפת עולמו של צייטלין הושפעה עמוקות מהגותם של הוגים פסימיסטיים כגון ניטשה, שסטוב ושופנהאואר. "מצטערים אנחנו בכל רגע על העונג והנחת אשר עזבנו, אבל איננו מתענגים בכל רגע על הצרות, אשר נחלצה נפשנו מהן, אם עינוה ימים רבים", כותב צייטלין בשם הפסימיסט הגרמני שופנהאואר, שמסיק לבסוף "צריכים אנו לחדול מלחפוץ. בחדול החפץ יחדלו החיים מאליהם, ובחדול החיים יחדל הרע". ההכרה הזאת מקורה בחכמי הודו, וזו הסיבה שצייטלין מקדיש מקום נרחב למחשבה ההודית הקדומה. ההוויה והצער הם שמות נרדפים אצל בודהא והאושר האמיתי הוא רק בהעדר הקיום. "הא לכם, אחים, האמת הנשגבה של הגאולה מן הצער: הלא הוא — ביטול צמאון ההויה, ביטול התשוקות; צריכים אנחנו לכלותן, ליאש את נפשנו מהן, לשים קץ להן".

עד כדי כך מעריך צייטלין את תפישתו הפסימית של בודהא, שהוא מוצא אותו במקומות מפתיעים. יסוד שיטת קהלת בעיניו הוא "הבודיסמוס", והבעל שם טוב ובודהא "שניהם מבינים ומרגישים היטב את ה'אין' שבכל דבר ושניהם מצטיינים בהסתכלות פנימית עמוקה". הפסימיזם העמוק קשור אצל צייטלין לגדלות הנפש, לראייה עמוקה של המציאות, ואפילו לתפישה מוסרית ואסתטית נשגבה. נביאי השקר הם אנשי שלום ונביאי האמת — אנשי ריב ומדון. אלא שיש פסימיסטים גדולים כמו הבעל שם טוב ור' נחמן בישראל וטולסטוי וניטשה בעמים, אשר אהבתם לחיים מתגברת על הכל. "ואין דרך ואין מנוס ומפלט לך, בן אדם, מכל ההבל והקטנות והצער והייסורים שאתה רואה, כי אם באהבה אידיאלית גבוהה". אם כן, הפסימיזם הנעלה משמש את האדם כנקודת קפיצה אל השקפה רוחנית עמוקה שמעל למציאות.

יש משהו תמים מאוד בטקסט הישן־חדש הזה. "הטוב והרע" הוא החיבור הראשון שפירסם צייטלין — בהמשכים, בשנים 1902� — בכתב העת "השילוח" בעריכת אחד העם. היה זה חיבור ראשון מסוגו בנוף העברי, ששימש מדריך לבני דורו. צייטלין אמנם חוקר ובוחן כל דעה, מתאמץ להגיע לשורש השקפתה ואף מעיר ומבקר לא פעם, אך ביחס לסגנון הטקסטים המחקריים שאנו רגילים להם היום יש משהו ראשוני בכתיבה הזאת. התכונה הזאת יוצרת דווקא טקסט ישיר, חשוף, נלהב. ביסוד שאיפתו להבין ולתמצת כל שיטה ומחשבה עומד הדחף להבין את פשר העולם, מדוע אנו חיים כאן ומה עושים עם זה.

זו כתיבה קיומית לא פחות משהיא מחקרית. לכן גם הקריאה שלנו בכתבי צייטלין צריכה לבוא מתוך עמדה קיומית. עיסוק ביסודות הטוב והרע בעולם לא יכול להיות מנוכר לאדם. ההבדל שבין השקפת בעלי הסוד על שאלת הטוב והרע לבין השקפת חכמי יוון ורומא, למשל, מחייב התבוננות פנימית עמוקה, אחרת מדובר במעין רשימת קווי אוטובוס שיוצאים בזמנים שונים ליעדים שונים, והמשותף להם הוא רק היותם קווי אוטובוס. על האדם להבין לאן הוא רוצה לנסוע.

בנקודה זו יש לנסות להבין את מהלך חייו של צייטלין, שחיפש בתשוקה מענה לשאלות הפילוסופיות הגדולות ודבקות בבורא כאחד. כבר בגיל צעיר התגלה הנער מרוסיה הלבנה כעילוי בעל זיכרון וצמא גדול לכל חלקי התורה, הנגלים והנסתרים. בן 13 זכה, לדבריו, לתקופה קצרה של אקסטזה דתית גדולה. בן 15 נשבר עולמו הדתי־רוחני, והוא ביקש למצוא את עקבות בוראו בין דפי ספרי הפילוסופיה והספרות. ניטשה ושופנהאואר, טולסטוי ודוסטויבסקי היו עתה המקור להשקפתו הפסימית העמוקה. אבל הוא מעולם לא זנח את הדאגה לבני עמו. לכן החל בפעילות ציונית ואף היה השליח מטעם עיירתו לקונגרס הציוני החמישי, שבו פגש בהרצל, אחד מגדולי האומה בעיניו.

פוגרום קישינב ותוכנית אוגנדה הובילו לייאוש גדול ותחילתו של תהליך רוחני חדש. צייטלין שב מחדש אל היהדות הפנימית, אל החסידות ואל רצף השתלשלות הקבלה. ספר הזוהר היה עתה עניינו העיקרי. הוא תירגם אותו לעברית ושאף לכונן חבורות של לומדי תורת הסוד בתקווה לקרב את הגאולה וביאת המשיח. הוא התריע מחורבנה הקרב ובא של אירופה, אך לא עלה בידו לממש את שאיפותיו לעלות ארצה, עד אשר ב�, בראש השנה תש"ג, בהיותו בן 71, כחלק מהאקציה בגטו ורשה, נרצח על ידי הנאצים עטור תפילין וטלית וספר הזוהר בידו.

הקריאה בכתביו של צייטלין דומה למבוך מראות ודמותו של המחבר מהלכת ביניהן. בכל צעד נדמית דמותו בצורה שונה: חוקר, מיסטיקן, פסימיסט משיחי, נביא שקר ואמת, ציוני גלותי, איש אמונה בודד בעל אלף מסכות ונשמה אחת גדולה. נכון אם כן עשו עורכי ההוצאה החדשה של הספר, שצירפו אליו שני מאמרים מתקופות וסוגות שונות. המאמר "מתהומות הספק והיאוש — על החתירה העצומה של לב שסטוב" נכתב בשנים1923� וסוקר את הגותו של ההוגה היהודי־הרוסי המיואש והמאמין שצייטלין הושפע ממנו. הכפירה והייאוש הם מקפצה בעיניו אל עולם רחב של אמונה סובייקטיבית ועמוקה בבורא.

צייטלין כתב את המאמר לאחר ימי מלחמת העולם הראשונה, או כפי שהוא מתאר זאת "בעת ההפסקה בין מלחמת עולם למלחמת עולם, בעת המהומה אשר כמוה לא היתה מיום היות אדם על הארץ". מה שמפחיד אותו יותר מחורבנה הגשמי של אירופה הוא חורבנה המחשבתי, "מפני שהשכל האנושי שבו אנו חיים נסתר בכוח ההריסה של עצמו". בשלב זה הוא פונה לסקירה וירטואוזית של המהלך הפילוסופי בעת החדשה כמו היה סוגיה תלמודית, מהשבר הספקני של דיוויד יום, עבור בפתרונו של קאנט ומשם פיכטה, שלינג, הגל ואחרים. מאז קאנט מנסה האדם החושב להבין מהו העולם כשלעצמו, האובייקטיבי, וכיצד ניתן להשיג אותו. מה שצייטלין מוצא ומעריץ בשסטוב הוא התנתקותו מבקשה זו. "הסוביקטיביות הקיצונית והעמוקה היא, לכל הפחות, אמת גמורה לאחד בעת ידועה". זו אמת מדוכדכת, מיואשת מאפלת העולם, אבל דווקא מירידה זו שאולה זועק האדם ממעמקים — וזוכה להתגלות עליונה.

הטקסט השלישי בספר מציג זווית נוספת מאישיותו של צייטלין, זו של הסופר הנמרץ, המשורר חוזה החזיונות. "הצימאון (חזיון לב)" שנכתב ב� הוא ביטוי ספרותי של כל המדובר עד כה. התייאשות פיוטית מכל מה שיש לעולם להציע וצמא גדול אל דבר האל. "אם יש מים בעולם ואם אינם, צמא ישנו בוודאי. אין הצמא יודע 'יש' ו'אין', הצמא יודע רק את החסר והלוך ילך לבקשהו. אם גם אשמע ללהג בני חלוף האומרים 'אין אלקים' — צמאוני לאלקים לא יחדל. אם אין אלקים מחוצה לי, הנה ישנו — בצמאוני".

נדמה שאין מקום מתאים יותר להוצאת ספר זה של צייטלין מאשר "הולצר ספרים", הוצאה של חנות ספרי יד שנייה בירושלים. מקום מיוחד זה מצליח לכנס בחדריו חסידים וליטאים, היפסטרים ירושלמים וסתם סקרנים. החדרים המכילים את הקריאות המשותפות בכתבי האר"י, היידגר, ניטשה ולוינס הם מעין חלל צייטליני עכשווי, צמא דעת, צמא אמת.

 תמונה לא מפורסמת שלו

 

יש לו מאמר עיוני על ספר הזוהר בו הוא מביא את כל צדדים, ומסיק שודאי שהזוהר נכתב בידי קדמונים, והוא נכתב אחרי זמן רשב"י, עפ"י תורתו , אך מאידך, ודאי ששלטו בו  ידיים שהוסיפו בו דברים .

.

לאחר כל התעיות והתהיות בסוף ימיו חזר צייטלין לנקודת ההתחלה....
חדשיים לפני עליית הצורר הנאצי לשלטון בגרמניה כשאלו אותו מה לעשות ענה הנביא הלל צייטלין : להתפלל....





"איני רואה דרך אחרת, אלא להתפלל / שמחה בונם אורבאך
צוואת החיים האחרונה של ר' הלל צייטלין


היה זה חודשיים לפני הרעש. כשני חודשים לפני פרוץ המלחמה נקראתי, כאחד מתלמידיו ובאי ביתו, אל מעונו של צייטלין לאספה מיוחדת, ובפתקת ההזמנה היה רשום שזה עניין "הנוגע לכל קיומו של ישראל". מופתע מאוד מדברים אלו באתי לביתו ולפניי נגלה מחזה שגם בעיניי היה בלתי רגיל ושהוסיף הפתעה על הפתעתי…
על יד השולחן ישב צייטלין ומסביבו חבורה של עשרה בני אדם, ביניהם הסופר הדתי, איש הפלא, ישראל שטרן, מקובלים ידועים מוורשה, ואחדים מחסידי ברסלב. בקול חרישי, עמוק וחם, ספוג פאתטיות כבושה,

בטון של חוזה חזיונות ומראה פניו באיש אשר לא כאן, אמר לפנינו צייטלין: ידידיי, הנני רואה לפני קטסטרופה גדולה, המתקרבת ובאה אל שערי מדינת פולין; הולך ומתקרב האויב הנאצי אשר יעשה כלה חס ושלום בכל המרכז היהודי שעל גדות הויסלה. הוא ילך מעיר לעיר, מעיירה לעיירה, מקהילה לקהילה, וישחוט את כולנו, יערוףף את ראשי הזקנים, ינפץ את גולגלות הילדים ויכלה אותנו כולנו, ללא השאיר שריד ופליט…
דומייה עמוקה שררה אחרי דבריו. פתאום קם שטרן מזועזע, מפוצץ ושאל בהתרגשות: ובכן מה עלינו לעשות לקדם את פני הרעה? אין אני רואה דרך אחרת, ענה צייטלין, כי אם להתפלל, להתפלל ולחזור ולהתפלל! הוא קרא אותנו, הוסיף, לייסד חבורה של עשרה בני אדם 'מכוונים', אשר יתאחדו בלב אחד ויתנפלו לפני השם בתפילה הבוקעת רקיעים, תפילה שתפתח את השערים הסגורים… ואז קם צייטלין והתחיל לקרוא פרקי תהילים, בהתרגשות וחרדה עמוקה, ועיניו ירדו פלגי דמעות: "תפלה לעני כי יעטוף… א-לי א-לי, למה עזבתני"… ישבנו כולנו נרעשים ונדהמים, תפילתו של צייטלין זעזעה את כל מיתרי לבנו… (את כל הדבר הזה, שהיה בעיניי, גם בעיניי, מחזה אקזוטי, הסחתי מדעתי, ועל זה אני מכה על לבי: על חטא…).

זאת הייתה פגישתנו האחרונה.
אולם כעבור חודשיים הייתי עד ראייה לקטסטרופה אותה חזה צייטלין בעיני רוחו, שהתחוללה על ראשי יהדות פולין. ראיתי בעיניי קהלות קדושות שעלו בלהבות אש, עיירות ישראל שנהפכו לבתי קברות, ראשי זקנים שנערפו, גולגלות ילדים שנופצו, ובאוזניי הדהדו הדי קריאתו של צייטלין, שהייתה אז קול ערער בערבה… אז, בימי נדודיי על פני עיירות ויערות פולין החרבות, נזכרתי בתפילתו של צייטלין… להתפלל, ולחזור ולהתפלל, זו היא צוואת החיים האחרונה של ר' הלל צייטלין זצ"ל, זה הוא האקורד האחרון של מנגינות חייו.
מתוך הספר 'תולדות נשמה אחת – הלל צייטלין, האיש ומשנתו' פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באלול תשע"א, 28.9.2011