|
|
| נשלח ב-17/12/2008 13:45 |
 |
| |
לעוף ברוח
גם אני כמו -בעל-מצפה בקוצר רוח לתשובתו של ווטו. אבל את כותבת ושואלת שאלה שעל פניה מנוגדת לתפיסה הדתית, המקובלת.
ווטו - האם האל ירד בהר סיני ונתן לעם ישראל את התורה? האם הדבר אפשרי בכלל לשיטתך, או שבהכרח יסוד אמונה זה הוא משל?
לפי הבנתי- (הנפסדת?)- אלוקים לא ירד על הר סיני- אלוקים לא יורד ולא עולה- אלוקים קיים בכל!!! מלא כל הארץ כבודו.
מי שחושב אחרת - לדעתי- הוא לא מאין באלוקים.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2008 14:09 |
|
| |
בע"ב,
אז שוב "בקיצור" [את המשתרע באשכולות השונים על פני כמה שנים טובות]:
א. א-ל אישי זו סתירה במונחים וכפירה בה'. התורה התירה מפני חולשתנו רק א-ל מואנש ולא איש.
ב. מסורת מאבותינו וקבלה מרבותינו [עי' רש"י עירובין ה.] שניתנה לנו חוקה מהא-ל הגדול הגיבור והנורא. [בלי קשר לויכוח איך היא ניתנה ומה כלול בה עד כמה.] המחליט להאמין בזה אין החלטתו דווקא מפני שהמסורת מזכירה לו את נוכחותו במעמד הנתינה, אלא מפני שהיא מתאימה למצבו בחיים מחמת נסיבותיו השונות.
ג. תלוי בכוונה מה הם "עקרונות המוסריים שלנו", אך עכ"פ כדלעיל בסעיף א' לא תיתכן סתירה בין נותן התורה ובורא העולם והשכל ואם מי שהוא מוצא מה שבעיניו כביכול סתירה ביניהם היינו שלא הבין לכה"פ אחד מהם. כדי להתקדם עליו למצוא את היישוב המסלק את הסתירה כביכול. אחד הדרכים היא הנסיון להתחקות על המשמעויות הבסיסיות שבמציאות, במוסר האדם ובתורה ועי"ז למצוא את האחדות ביניהם המתבררת כפשוטה ביותר. ישנם דרכים אחרות היכולות להיות נכונות לכל אחד לפי נפשו ואין לאוחז בדרך אחת משום כך להשפיל את הדרך האחרת. [ומה שהרמב"ם כותב ל"נשים וטף" אי"צ לפרש כהשפלה אלא כתגובה מתגוננת לאי מתן לגיטימיות לדרך המעמיקה שלו. אך בפורום כבר הקדיש מיימוני אשכול שלם בשם מעלת העקשנות להסביר את מעלת האחיזה בדרך מסורת גם למי שלא ברור לו שזו הדרך המתקדמת ביותר לולא "נתקעו" כבר בדרך מסוימת, אבל משום כך להשפיל את הצד שכנגד אי"ז מוצדק ברוח הדוברת הזו שהובאה בפורום שאמרה: "אין לי בעיה שתאמין באבנים אבל אל תשליכם עלי".]
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2008 14:20 |
|
| |
לעו"ב [וירוח"ש],
הכל אפשרי [בהתייחס למעמד הר סיני בלי ה"ירד" הספציפי] והשאלה המתודית היא מה סביר יותר.
יש בנושא הזה עוד נקודה עדינה שאמר ר"ג [עליה התווכחנו בפורום עם צ'וטנג] אם סביר שצורך העם בתורה מכריח שה' הפך את סדרי בראשית או שהכרחי פחות מכך. אך בזה אנו שבים לדיונים השייכים לאשכולות על מעמד הר סיני ועל יחסינו לסיפורי התורה.
לגבי ההאנשה, עייני נא בדברי הרש"ר בפרשת בראשית על הנאמר: "אז הוחל לקרוא בשם השם" ו"ויתעצב אל לבו".
[אם יש לך קושי להשגת הדברים אשתדל להעתיקם או למצוא היכן שהועתקו כבר בפורום.]
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2008 14:29 |
|
| |
אני מבקשת מחילה על שאני מכניסה את ראשי בין שני הרים. באמת שאיני תלמיד חכם, ואני שואלת על מנת ללמוד ולא על מנת להתריס, אז יסלח לי מראש מי שעשוי להפגע מדברי.
1. מדוע א-ל אישי זו סתירה במונחים וכפירה בה'? כאשר אנו מתכוונים לאל אישי אנו מתכוונים לאבינו שבשמיים, לטאטע שלנו שאנו מתפללים אליו ומבקשים ממנו על נפשנו ועל עם ישראל. אלפי שנים יהודים התייחסו כך אל האל והנה פתאום זו עבודה זרה? מדוע?
2. אם הכל הוויה והכל אלוהות, אז האם לפי דעתך ווטו, להוויה זו יש מודעות עצמית ? האם היא רוצה דברים מאיתנו? האם היא כועסת ומענישה ורוה נחת רוח מבניה? ואם לא, אז האם יהיה נכון לקטלג דורות של יהודים כעובדי עבודה זרה במקרה הטוב?
3. ואם אלוהים לא עולה ולא יורד, אז מי לכל הXXX נתן לנו את התורה? ואם הוא לא מסתלק כי הוא תמיד קיים, אז מדוע אומרים כי בית המקדש נהרס כי השכינה הסתלקה? ואם תאמר כי אלו רק משלים.... אז הרי אין סוף לדבר. כי אם השכינה לא הסתלקה והיא תמיד נמצאית, אז איזה מן אל אכזר זה, שהפקיר אותנו כך בחורבן ובשואה?
4. והרמב"ם, עם כל הכבוד הוא רק הוגה דעות אחד. יש החולקים עליו ועל השקפתו. האם זה אומר כי כל מי שחולק עליו הוא בעל דעה לא לגיטימית? האם יש רק דרך לגיטימית אחת להבין את התורה? האם אין לתורה שבעים פנים?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2008 14:32 |
|
| |
אז הוחל(מלשון חילון?) לקרוא בשם השם
ומה היום?לא אותו דבר,במה מקדשים?
במה אתם מקדשים את שם השם? במה אנשי הדת נבדלים מהחילוני?!
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2008 15:11 |
|
| |
לעוף
האם את יכולה להעלות על דעתך- כמובן אם את מאמינה באלוקים- כי יכול להתרחש משהו- או משהו בסדר גודל, כה גדול- וכה אכזרי, כמו השואה, מבלי שהאלוקים -שכאמור את מאמינה בקיומו, והוא למעלה או למטה- לא ידע או לא תיכנן את המעשה? מא, עד ת.
האדם הדתי וגם הלא דתי- פונה אל אלוקים, בשעת צרה או בעיה אישית, ומבקש את ישועתו או עזרתו, כי מאמינים כי הוא מעורה בכל הפרטים, ועזרתו היא בסדר היומי שלו, זה כן! והשואה לא?
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2008 15:19 |
|
| |
| ווטו1 כתב: |  | בע"ב,
אז שוב "בקיצור" [את המשתרע באשכולות השונים על פני כמה שנים טובות]:
א. א-ל אישי זו סתירה במונחים וכפירה בה'. התורה התירה מפני חולשתנו רק א-ל מואנש ולא איש.
לא הכרחי. אני באמת מציע לכל הרמב"מיסטים כאן בפורום שיקראו קצת על ר' משה תקו. יושבים כאן אנשים וחושבים שהקב"ה משועבד לפילוסופיה שלהם. אם רבונו של עולם החליט שיתגלה כא-ל אישי, זו זכותו המלאה וכנראה שכך הוא הציג את עצמו. אני יודע שהצגתי אפשרות קיצונית, אבל מה לעשות, לא כולם סברו כמו הרמב"ם ורג"נ. אני גם לא חושב שהם הנציגים הלגיטמיים היחידים של היהדות. אחרת ניתן להשאר עם אלהי אריסטו.
ב. מסורת מאבותינו וקבלה מרבותינו [עי' רש"י עירובין ה.] שניתנה לנו חוקה מהא-ל הגדול הגיבור והנורא. [בלי קשר לויכוח איך היא ניתנה ומה כלול בה עד כמה.] המחליט להאמין בזה אין החלטתו דווקא מפני שהמסורת מזכירה לו את נוכחותו במעמד הנתינה, אלא מפני שהיא מתאימה למצבו בחיים מחמת נסיבותיו השונות.
אתה סותר את עצמך מיניה וביה בגלל תפיסתך את המושג שמים בתורה. צוריד את עיקר האמונה הזה, שמשום מה אינו נזכר ביג עיקרים, ולא תזדקק לסתירה הפנימית. שוב, אם הא-ל נותן חוקה הוא לא משועבד לתפיסות המצומצות שלנו ברגע נתון.
ג. תלוי בכוונה מה הם "עקרונות המוסריים שלנו", אך עכ"פ כדלעיל בסעיף א' לא תיתכן סתירה בין נותן התורה ובורא העולם והשכל ואם מי שהוא מוצא מה שבעיניו כביכול סתירה ביניהם היינו שלא הבין לכה"פ אחד מהם. כדי להתקדם עליו למצוא את היישוב המסלק את הסתירה כביכול. אחד הדרכים היא הנסיון להתחקות על המשמעויות הבסיסיות שבמציאות, במוסר האדם ובתורה ועי"ז למצוא את האחדות ביניהם המתבררת כפשוטה ביותר. ישנם דרכים אחרות היכולות להיות נכונות לכל אחד לפי נפשו ואין לאוחז בדרך אחת משום כך להשפיל את הדרך האחרת. [ומה שהרמב"ם כותב ל"נשים וטף" אי"צ לפרש כהשפלה אלא כתגובה מתגוננת לאי מתן לגיטימיות לדרך המעמיקה שלו. אך בפורום כבר הקדיש מיימוני אשכול שלם בשם מעלת העקשנות להסביר את מעלת האחיזה בדרך מסורת גם למי שלא ברור לו שזו הדרך המתקדמת ביותר לולא "נתקעו" כבר בדרך מסוימת, אבל משום כך להשפיל את הצד שכנגד אי"ז מוצדק ברוח הדוברת הזו שהובאה בפורום שאמרה: "אין לי בעיה שתאמין באבנים אבל אל תשליכם עלי".]
תוכי שאין סתירה, לא עלי חובת ההוכחה כי הקושיה שלי שול לעוף ברוח הן מספיק חזקות כדי להטיל עליך את חובת ההוכחה.
בינתיים אתה משפיל כל מי שלא חושב כמוך.
|
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2008 15:26 |
|
| |
ירוחם,
א. כן, אני יכולה להעלות בדעתי כי זה רק מקרה. כן, אני יכולה להאמין שהשואה היתה לטובה ואין אני יכולה להשיג בשכלי מהי אותה טובה. כן, אני יכולה להעלות על דעתי כי ה' ברא את העולם ונתן לו להתנהל על פי כוחות הטבע שברא וכי אין השגחה פרטית, וכן אני יכולה גם להאמין כי ה' העניש את עמו וגם הזהיר אותו כמה אלפי שנה לפני כן שזה יקרה. מהי האמת.... על זה אין לי תשובה.
ב. תתפלא כמה אנשים דתיים וחילונים לא פונים כלל אל ה'. בין אם מכפירה, מכעס, מזלזול או סתם משכחה. הנחת היסוד שלך כי כולם פונים אל ה' אינה מוכחת.
ג. אם אני מאמינה באלוהים זו שאלה גדולה שאפילו לי אין תשובה עליה.
ד. מרוב ריבוי הגדרות לאלוהות אני כבר לא יודעת אם אני מאמינה במה שאני לא מאמינה או לא מאמינה במה שאני מאמינה. לצאת ידי חובת כל השיטות בלתי אפשרי....
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2008 15:45 |
|
| |
לעוף,
( ג' וד' מקרבות אותך לאט אבל בטוח לדברי ווטו ...)
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2008 15:47 |
|
| |
לעוף ברוח
מה שהבנתי, ממה שאת ואני לא מבינים, שאת רוצה להאמין באלוקים שאת מבינה אותו, ושהוא ימלא את תפקידו האלוקי- לפי מה שאת חושבת , ובדרך- שכל מיני אנשים מסרו לך, שכך אלוקים פועל וצריך לפעול. כך האמונה החרדית והדתית.
לעומת זאת האמונה ההליניסטית היא- אלוקים הוא כה רם ונשגב, שביצת החיים של האנושות לא לפי רמתו.
ומדי פעם ופעם, הוא יורד ומוסר לנו מסרים, מעורפלים כמה שאפשר, ובעצם לא כל כך אכפת לו אם אנחנו שומעים בקולו, אנחנו קטנים עליו, חבל לו לבזבז עלינו את זמנו ויוקרתו. על מעשנו ומחדלנו.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2008 15:52 |
|
| |
ירוחם
עיין בכוזרי.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2008 16:06 |
|
| |
לעו"ב,
1. כאשר היינו ילדים האמנו לכל מיני דברים שבהתבגרותנו זיהינו שהיו דרכי המחשה לרמתנו דאז. ילדותיות והתבגרות אינה רק דרך בהתפתחות של יחידים אלא גם בהשקפה הרווחת של עמים-אזורים ושל דורות. [בפורום האנגלי יש אשכול בו שכליאל מצביע על המשותף בין תחומים אלה.] אמנם אמרו חז"ל על מי שלא מזהה עבו"ז ועובדה מאהבה ומיראה שאינו כעובד ע"ז אבל משום כך האם ישתוק מי שכן מזהה אותה מלשתף את זולתו בזיהויו? בהקטנת ההוויה האדירה והנפלאה ל"טאטע" יש מעלה בדרך להיענות האדם לדרישותיה, אבל ככל שנבנה הבניין פוחת הצורך בפיגומים מסביבו. יש רמה שעל כל צעד ושעל משוחח האדם עם ההוויה [הווה] ממעמקי לבו בתחושת קרבה מקיפה ועמוקה בהרבה מאשר ל"טאטע" ארצי או אפילו הכביכול נמצא אי שם בשמי השמים. למי שאמונה מצמצמת ומפרידה את הא-ל מחלקי מציאות אחרים נחשבת לע"ז, אין זה "פתאום" אלא בהדרגת התבגרותו בנושא.
2. המונחים "מודעות עצמית" הם כפל מבלבל המביא להזיה. אם תבדקי את מודעותך תראי שה"עצמי" אין בו יותר מאשר הידוע לך ואין "עצמי" היודע את "עצמי" כשם שאין "עצמי" נוסף היודע את ה"עצמי" היודע וכן הלאה ללא סוף. [יש קצת אריכות בנושא באשכולו של אורבערפל על אפיסטמולוגיה.] כך אין לנו הכרה למובן "עצמי" כלפי ההוויה שאיננו יודעים אותה אלא כמות שהיא והכוללת את כל ה"עצמיויות" הנפרדות. היא בהחלט דורשת מאתנו להיתאם אליה ולהעלות את רמת רנושיותנו לשיא. הדרישה חקוקה במבנה דעת האדם ורצונו ותורתה אמורה להיות אמצעי לקיום דרישה זו. מי שזכה היא לא סם חיים ומי שלא להפך. היא בהחלט כועסת על כל מי שלא נזהר בכבישים כאשר תחזינה עינינו יום יום וכדומה ומה שהיא כועסת גם על "צדיק ורע לו", הרי זה לא הנושא כאן. לגבי "נחת רוח" זה נושא שכבר המקובלים עמלו להסבירו וראי רש"ר בפרשת נח על "וירח ה' את ריח הניחוח".
3. ההויה כולה כמובן לא עולה ויורדת כי עליה וירידה זה ביחס למשהו נפרד ולאין מלבדו לא שייך זאת. אך התגלות היא כן דבר עולה ויורד. כך זה עם ה"שכינה" במשכן שנבנה להשכנת המחשת האנשתה, זו התגלות. מטרת בית המקדש היתה להמחיש ולהעצים נוכחות דרישות הא-ל ולא לשמש מערת פריצים להביא פיצויי חטאים להרגעת המצפון. על דרכי הא-ל בחורבן ובשואה יש דיונים לעייפה השייכים שוב ל"צדיק ורע לו" והם רק מוכיחים את העובדה שהנהגת הא-ל אכן איננה כפי זו הנדרשת מאתנו ותו לא. הנושא לא מפריע אלא למואנש בצורה שהוא "טאטאלע" כפי שהמאניש היה רוצה אותו.
4. שבעים פנים יש להוראות התורה אבל לא ליסודותיה. מצד שני יש גם ליסודות שבעים פנים ואפילו לא-ל במובן של התקדמות שההבנה של היום פנים אחרות לה מפני ההבנה של אמש ואין כאן דליגיטימציה אלא לדליגיטמציה כאמור בהודעה לבע"ב. [אין כאן ספירת דעות כמו של הרמב"ם, הרמב"ן וכו' והבאת הרמב"ם היא רק להביא לתשומת לב לתוכן דבריו והבנתם.]
בע"ב,
יצאתי יד"ח ההוכחה ההגיונית [ללא קשר ל"שיטה" פילוסופית, רמבמית, נדלית, פישרית וכו' וכו' שבאו רק בגין תוכנן ההגיוני] על פני הודעות רבות מספור אבל הוכחה לא דיה אם אין מי שמקשיב ומוכן לדון לגופן אלא לאד-הומינם וכדומה. גם בהודעה האחרונה שלך הנך קובע שהנני סותר את עצמי מיניה וביה בלי להסביר אלא בהטפה להוריד את דא והא ושלא להשתעבד לצמצומים, לא להשפיל ולהתייחס לקושיות בלי להוכיח מי כאן המצטמצם, המשפיל ושאינו מעלה שום קושיה [שלא כלעו"ב ש"קושיותיה" נמצאות בדיון מתמשך המעמיק וטורח להיכנס לפרטים ולדקויות ולא רק יורה חיצים]!
תוקן על ידי ווטו1 ב- 17/12/2008 16:24:54
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2008 16:09 |
|
| |
בעל
עיינתי הרבה פעמים עיינתי- האם אתה באמת חושב שתושבתו של החכם למלך כוזר, יכולה להית תשובה לאדם ,-במאה העשרים ואחד,?
את שאלותיך הוא פותר? את לבך הוא מרגיע?
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2008 16:12 |
|
| |
| ווטו1 כתב: | | לעו"ב,
1. כאשר היינו ילדים האמנו לכל מיני דברים שבהתבגרותנו זיהינו שהיו דרכי המחשה לרמתנו דאז. ילדותיות והתבגרות אינה רק דרך בהתפתחות של יחידים אלא גם בהשקפה הרווחת של עמים-אזורים ושל דורות. [בפורום האנגלי יש אשכול בו שכליאל מצביע על המשותף בין תחומים אלה.] אמנם אמרו חז"ל על מי שלא מזהה עבו"ז ועובדה מאהבה ומיראה שאינו כעובד ע"ז אבל משום כך האם ישתוק מי שכן מזהה אותה מלשתף את זולתו בזיהויו? בהקטנת ההוויה האדירה והנפלאה ל"טאטע" יש מעלה בדרך להיענות האדם לדרישותיה, אבל ככל שנבנה הבניין פוחת הצורך בפיגומים מסביבו. יש רמה שעל כל צעד ושעל משוחח האדם עם ההוויה [הווה] ממעמקי לבו בתחושת קרבה מקיפה ועמוקה בהרבה מאשר ל"טאטע" ארצי או אפילו הכביכול נמצא אי שם בשמי השמים. למי שאמונה מצמצמת ומפרידה את הא-ל מחלקי מציאות אחרים נחשבת לע"ז, אין זה "פתאום" אלא בהדרגץ התבגרותו בנושא.
מי אמר שזו התבגרות, אולי זו כפית החשיבה שלנו על דברים הגדולים מאתנו?
2. המונחים "מודעות עצמית" הם כפל מבלבל המביא להזיה. אם תבדקי את מודעותך תראי שה"עצמי" אין בו יותר מאשר הידוע לך ואין "עצמי" היודע את "עצמי" כשם שאין "עצמי" נוסף היודע את ה"עצמי" היודע וכן הלאה ללא סוף. [יש קצת אריכות בנושא באשכולו של אורבערפל על אפיסטמולוגיה.] כך אין לנו הכרה למובן "עצמי" כלפי ההוויה שאיננו יודעים אותה אלא כמות שהיא והכוללת את כל ה"עצמיויות" הנפרדות. היא בהחלט דורשת מאתנו להיתאם אליה ולהעלות את רמת רנושיותנו לשיא. הדרישה חקוקה במבנה דעת האדם ורצונו ותורתה אמורה להיות אמצעי לקיום דרישה זו. מי שזכה היא לא סם חיים ומי שלא להפך. היא בהחלט כועסת על כל מי שלא נזהר בכבישים כאשר תחזינה עינינו יום יום וכדומה ומה שהיא כועסת גם על "צדיק ורע לו", הרי זה לא הנושא כאן. לגבי "נחת רוח" זה נושא שכבר המקובלים עמלו להסבירו וראי רש"ר בפרשת נח על "וירח ה' את ריח הניחוח".
מנין? אולי ניקח LSD ונעלה את רנמת ריגושינו והתמזגותינו עם ההוויה לשיא?
3. ההויה כולה כמובן לא עולה ויורדת כי עליה וירידה זה ביחס למשהו נפרד ולאין מלבדו לא שייך זאת. אך התגלות היא כן דבר עולה ויורד. כך זה עם ה"שכינה" במשכן שנבנה להשכנת המחשת האנשתה, זו התגלות. מטרת בית המקדש היתה להמחיש ולהעצים נוכחות דרישות הא-ל ולא לשמש מערת פריצים להביא פיצויי חטאים להרגעת המצפון. על דרכי הא-ל בחורבן ובשואה יש דיונים לעייפה השייכים שוב ל"צדיק ורע לו" והם רק מוכיחים את העובדה שהנהגת הא-ל אכן איננה כפי זו הנדרשת מאתנו ותו לא. הנושא לא מפריע אלא למואנש בצורה שהוא "טאטאלע" כפי שהמאניש היה רוצה אותו.
ואם הוא לא טאטע אזי האם אתה יכול להסביר?
4. שבעים פנים יש להוראות התורה אבל לא ליסודותיה. מצד שני יש גם ליסודות שבעים פנים ואפילו לא-ל במובן של התקדמות שההבנה של היום פנים אחרות לה מפני ההבנה של אמש ואין כאן דליגיטימציה אלא לדליגיטמציה כאמור בהודעה לבע"ב. [אין כאן ספירת דעות כמו של הרמב"ם, הרמב"ן וכו' והבאת הרמב"ם היא רק להביא לתשומת לב לתוכן דבריו והבנתם.]
מנין לך החלוקה הזו?
בע"ב,
יצאתי יד"ח ההוכחה ההגיונית [ללא קשר ל"שיטה" פילוסופית, רמבמית, נדלית, פישרית וכו' וכו' שבאו רק בגין תוכנן ההגיוני] על פני הודעות רבות מספור אבל הוכחה לא דיה אם אין מי שמקשיב ומוכן לדון לגופן אלא לאד-הומינם וכדומה. גם בהודעה האחרונה שלך הנך קובע שהנני סותר את עצמי מיניה וביה בלי להסביר אלא בהטפה להוריד את דא והא ושלא להשתעבד לצמצומים, לא להשפיל ולהתייחס לקושיות בלי להוכיח מי כאן המצטמצם, המשפיל ושאינו מעלה שום קושיה [שלא כלעו"ב ש"קושיותיה" נמצאות בדיון מתמשך המעמיק וטורח להיכנס לפרטים ולדקויות ולא רק יורה חיצים]!
פסלת אותי בגזלנותא, תודה.
|
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2008 17:00 |
|
| |
בע"ב,
אלמד ממך לקצר.
מי אמר שזו התבגרות, אולי זו כפית החשיבה שלנו על דברים הגדולים מאתנו?
הוכחתי כי בירידה למבנה דעת האדם ורצונו דרושה לו דת ותורה ובכל תורה יש התקדמות בהבנתה ומאחר והדברים מתאימים לתורתנו, אינם גדולים מאתנו. אדרבה עליך ההוכחה [לה נדרשת ולא נענית עד הלום] איך מודדים וקובעים דברים כ"גדולים מאתנו" ואם אין בכך רק ירייה מהמותן מחוסר עניין להתמודד עמם.
מנין? אולי ניקח LSD ונעלה את רמת ריגושינו והתמזגותינו עם ההוויה לשיא?
הלא מדובר בהתמזגות עם הווה כולל הכל ולא עם חלקים מצומצמים.
.
ואם הוא לא טאטע אזי האם אתה יכול להסביר?
אינני טוען שאיננו "טאטע" אלא שהוא לא "טאטאלע" ורק "סופר-טאטע".
מנין לך החלוקה הזו?
על א-ל אחד ש"אין מלבדו" לא ניתן לומר שיש עוד שישים ותשע מלבדו. כן "זאת" התורה לא תהא מוחלפת מהיותה תורת א-ל אחד ולכן אינה יכולה לסתור אחדותו [ואם למקור למדני; ק"ו מנביא נאמן שאינו נאמן לנבא בשם ה' לעבוד ע"ז]. עם זאת אצל כל אדם משתנית השקפתו על הא-ל ועל התורה במשך חייו מילדותו לזקנותו [והשאלה היא רק כמה והיכן הוא "נתקע"].
פסלת אותי בגזלנותא, תודה.
בעובדתא
|
|
|
|
|
