| נשלח ב-17/7/2003 07:41 |
 |
| |
קנאים פוגעים בו (פרשת פנחס)
הייתי שמחה לשמוע את דעותיהם של החברים הנכבדים בשאלת הלגיטימציה של מעשה ההרג של פנחס, שעליה קראנו בפרשת השבוע שעבר (דקר למוות את זמרי בן סלוא ואת האישה המדיינית שאתה קלקל), ללא משפט וללא בית דין, במה שנראה כפרץ אימפולסיבי של זעם קדוש.
עוד יותר מזה הייתי שמחה לשמוע את דעתכם על טיבה של התגובה הא-להית למעשה:
"לכן אמר לו הנני נותן לו את בריתי שלום והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לא-להיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כה).
האם יש משמעות לכך שהפרשה הקודמת הסתיימה באופן לא שגרתי באמצע הסיפור (היעצרות המגיפה)ובעניין עגום (מניין המתים), והפרשה הנוכחית פותחת בתגובת האל למעשה פנחס?
נבצר ממני כעת לצטט מאמרי חז"ל ופרשנויות מקראיות בעניין, אבל אשמח לשמוע מה אתם סבורים בנושא.
תוקן על ידי - שחרית - 17/07/2003 7:48:02
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2003 09:30 |
|
| |
זוהי אינה גישה מודרנית אלא לאורך כל הדורות נתפס מעשה פנחס כמעשה קנאות קיצוני שאינו רצוי וגם כשהוא נדרש, זה בתור הפתרון הפחות גרוע.
כך יש לראות את הבטחת התורה לברית שלום, כפי שהתורה מבטיחה לאחר מיצוי הדין באנשי עיר הנדחת, ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, כדי שלא תיקנה בנפש מידת האכזריות, מבטיחה התורה בכפילות ענין הרחמים, הוא הדין כאן.
אליהו הנביא שהלך בדרכי פנחס (הוא הוא) שמע מהקב"ה כי לא ברעש ה' ולא ברוח ה' ולא באש ה' אלא בקול דממה דקה.
המדרשים שם במלכים א' י"ט מציינים בקורת על קנאותו של אליהו.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2003 09:52 |
|
| |
הכתוב בסוף פרשת בלק מדגיש כי לאחר שפנחס דקר את שניהם נעצרה המגיפה.
בתחילת פרשת פנחס נאמר בפירוש כי בזכות מעשהו של פנחס הקב"ה לא כילה את עם ישראל בקנאתו.
הווה אומר כי בימים כתיקונם אין מקום ליחיד "לקחת את החוק בידים", אך בשעת חירום, כאשר העם כולו רואה עין בעין כי מגיפה מכלה את העם, ואף רואה את הקשר הישיר שבין העבירה ובין המגיפה, מותר לקנאים לפגוע בעבריין ועל כך גם יזכו לשכר גדול.
חז"ל אף מדגישים כי פנחס לא פעל בטרם קיבל לכך את הסכמתו של משה רבינו. לקנאי הפועל רק לאחר שהוא קבל לכך רשות, ואינו פועל על דעת עצמו, בודאי מגיע שכר גדול.
בזמן אליהו לא היתה מגיפה. ההפך הוא הנכון. היתה אז תחושה כאילו הקב"ה סבלן יתר על המדה ואינו מעניש כלל את עובדי העבודה זרה שהתרבו והתחזקו מאד בזמנו. אליהו הוא שיזם את התגובה הקשה בהתפללו להפסקת גשמים. על כך אומר לו הקב"ה ליד הר סיני כי אם הקב"ה מתנהג בסובלנות ראוי לו לנביא ללכת בדרכיו, ולקרב את העם לעבודת ה' בדרכי נעם.
תוקן על ידי - אבישאול - 17/07/2003 9:56:14
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2003 11:21 |
|
| |
.
את דעתו של בעל התרגום ניתן לראות בברור בתרגומו, ועל אותה הדרך בה תרגם את ציוויו של משה רבנו לבני לוי בפרשת העגל.
לפי התרגום, פנחס דן את זמרי בבית דין. משה לא יכול היה לדונו משום שנטענה כלפיו טענה של נגיעה אישית - משום שאשתו מדיינית.
גם על "עברו ושובו והרגו איש את אחיו..." מתרגם כך : לכו והקימו בתי דין ודונו למוות ...
לא בכדי הצמידו חז"ל את מעשה אליהו לפרשת פנחס.
.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2003 11:25 |
|
| |
עלה ברעיוני
ברכת השלום בה היתברך פינחס
אינה כתגמול למעשהו אלא כתיקון לה
דרך התורה היא השלום גדול השלום וכו
פנחס לא הלך בדרך זו והברכה באה לנתבו
לדרך השלום
רמז לרעיון זה הינה העובדה שנדרשת
ברכה להמשך הכהונה לו ולזרעו אחריו
ולמה צריכה ברכה בדבר שבלאו הכי
מתקיים דור לדור
אלא אהרן כהן גדול אוהב שלום ורודף שלום
פנחס נוקט בדרך שונה הדרך עשויה לפגום
ברצף הכהונה לפיכך צריך לברכה
לע"ע לא מצאתי סימוכין לרעיון
בשורות טובות
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2003 12:58 |
|
| |
.
חלמישצור
כיוונת לדעתו של הקוצקער, שכמדומני בשמו נאמר לי פירוש זה.
.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2003 13:54 |
|
| |
פירוש זה מבואר באורך בספר נועם מגדים בעיקרו מהזוהר.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2003 14:09 |
|
| |
אימרה חסדית עתיקה ונודעת
אומרת כי כאשר צדיק מבאר הרי מאז
הביאור הוא נחלת הכלל ויכול
גם יהודי פשוט שבפשוטים
שיעלה רעיון דומה
בשורות טובות
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2003 15:57 |
|
| |
אבישאול, היכן כתוב שפנחס קיבל רשות ממשה למה שעשה?
קנאי שמבקש רשות לפעולתו איננו קנאי כלל וכלל ולבית דין אסור להורות לו לקנא את קנאתו.
על הקנאי להכיר את הדין לפני כן ולפעול על פיו.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2003 16:05 |
|
| |
שואל
עיין בלינק המצורף, שבו ביקשתי להסביר מהיכן לקחו חז"ל את הפירוש שפנחס ביקש רשות ממשה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2003 17:29 |
|
| |
שחרית,
העיקרון של פינחס הוא שישנם מצבים שעריכת חישובים מקלקלים את האינטואיציה הבריאה לנכונותו או אי נכונותו של מעשה מסוים.
כדי לשפוט לגבי מעשה פינחס צריך היה לחיות בתקופה ובנסיבות של אז כדי לדעת את הבעד והנגד לנזק הנגרם לעם ישראל ממעשה זמרי לעומת הנזק של הריגתו. עדות התורה שלפנינו היא שמעשה פינחס חיובי היה!
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2003 23:38 |
|
| |
קשה להתעלם מהקשר בין דמותו של פנחס לדמותו של בלעם, אשר מופיעות זה לאחר זה באופן שהשוואה ביניהם מתבקשת.
בלעם היה לכאורה ירא שמים נפלא שלא עושה גדולה או קטנה בלי לשאול את הקב"ה. לא יזוז ממקומו
וגם אם יקבל מלוא ביתו כסף וזהב לא ימרא את פי ה' .
חסיד יקר ונפלא ששם שמים שגור תדיר על לשונו.
פנחס היה העבריין שלא שאל איש. קם ועשה.
ועדיין, בלעם הוא בלעם ופנחס הוא פנחס.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2003 06:21 |
|
| |
ווטו,
אתה מציע שנגדל לנו דור של "רסקולניקובים" מה'חטא ועונשו' של דוסטויבסקי, שעומדים מעל החוק, הם הם המוסר עצמו והאינטואיציה הבריאה שלהם חותכת גורלות, מילא של עצמם, אבל של אחרים?
זאת ועוד, האם מדובר במקרה מבודד בעבר, שהרי חז"ל הזהירו (כאמור באח הבכור של האשכול הזה, סליחה מיימוני, לא שמתי לב), שאין לנהוג כפנחס?
החוקר מוטי ענברי טוען שסיפור פנחס מהווה תבנית תשתיתית ברטוריקה ובחשיבה של קבוצות ימין קיצוניות בישראל, והרי היו דברים מעולם, גם בארצנו הקטנטונת.
את מאמרו של ענברי תוכלו למצוא בפרשת השבוע בלינק הבא:
http://www.reform.org.il/default.asp
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2003 17:37 |
|
| |
אולי פרשנות זו תניח את דעתה של שחריתנו
ד ף ש ב ו ע י מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות ע"ש הלנה ופאול שולמן
מספר 505
פרשת פינחס, תשס"ג
הערות לפרשת פינחס
פרופ' דב לנדא - המחלקה לספרות עם-ישראל
בשעה שברוטוס הצטרף לקושרים שרצחו את קיסר, הרי על אף כפיות הטובה שבמעשהו יש
לומר שדעתו הייתה נתונה לשינוי ממשי לטובה בשיטת השלטון של הקיסרות הרומית.
ואולם לאחר הרצח, כאשר העם החל לצעוק "יהי ברוטוס קיסר" הוא הבין שהעם ומנהיגיו
אינם בשלים לשינוי כזה. מכוונתם להכתיר אותו עצמו כקיסר התברר לו, שהבנת ההמונים
הצטמצמה בשאיפה להחלפת השליטים בלבד; שינוי של אמת בשלטון היה מעבר להשגתם.
משהו דומה לזה )להבדיל( אנו מוצאים בפרשת פינחס. אחד הנושאים המרכזיים העובר בספר
במדבר לכל אורכו הוא המאבק על דרך השלטון בישראל.
התפיסה האלוקית-נבואית גורסת ששליט צריך להיות תלוי בעם רק במידה מועטה מאוד,
ובעיקרו תלוי שלטונו ברצון ה', והוא חייב לפעול בהתאם לאמת ולצדק האלוקיים.
כנגד תפיסה זו ישנו הרצון הטוטלי של העם בשלטון עצמי, בשלטון הרבים, שהוא מעצם
מהותו שלטון רופף המותיר חופש רב להמונים, שלטון שבו משתדלים המנהיגים
הפופוליסטיים להחניף לרצונם של הצעקנים שבהמון. בפרשת המלך אנו מוצאים שהקדוש
ברוך הוא אומר למשה )דב' י"ז, יד(: "כי תבא אל הארץ אשר ה' א-להיך נתן לך וירשתה
וישבת בה ואמרתה אשימה עלי מלך ככל הגויים". ובפסוק טו הוא ממשיך: "שום תשים עליך
מלך אשר יבחר ה' א-להיך".
לא בחירה חופשית של העם, אלא בחירה לפי רצון הקב"ה. משמע, שמלך צריך להיות במידה
רבה מאוד בלתי-תלוי ברצונות המשתנים של העם; הוא צריך להיות "עליך".
אבל בימי שמואל הם שאלו להם מלך שלא כהוגן: "ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא
הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים" )שמו"א ח, ה(.
תגובת שמואל: "וירע הדבר בעיני שמואל" )פס' ו(. לכאורה לא מובן מדוע בקשה זו קוממה
את שמואל, והפסוק עונה: "כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו". ובפסוקים יא-יד מוסיף
שמואל: "ויאמר זה יהיה משפט המלך אשר ימלך עליכם, את בניכם יקח... ואת בנותיכם
יקח". העם ושמואל - כל אחד מן הצדדים מדבר כאן על שיטות שונות לחלוטין של שלטון.
המרגלים ביקשו גם הם לקבוע שלטון פופוליסטי. בבמדבר י"ג, א נאמר: "וידבר ה' אל משה
לאמר שלח לך )לך ולא לעם( אנשים ויתרו את ארץ כנען". ושוב - לא ברור מה החטא, שהרי
ה' מצווה לשלחם. אבל בדברים )א, כב( מתברר, שהציווי של הקב"ה בא רק כדי לשנות ולרסן
את דרישתם. כי כך נאמר שם: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו
את הארץ". האנשים שנשלח יביאו לנו תשובות לפי מה שאנו מבקשים לקבל.
הם יחפרו לנו את הארץ ויספרו על חרפתה, כפי שאנחנו מבקשים לשמוע. כלומר, המנהיגים
מתבקשים להיות פופוליסטיים, לא להנהיג את העם אלא לעשות את רצונו. כך ביקש גם
קרח ליצור מערכת של שלטון פופוליסטי: "רב לכם כי כל העדה כלם קדשים, ובתוכם ה',
ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" )במ' ט"ז, ג(. קרח טוען כלפי המנהיגים: אתם אינכם מעלינו ואל
לכם להתנשא; אתם חייבים להיות משלנו, להיות כמונו ושווים לנו, ולא מעלינו. מובן שדרך זו
איננה מתיישבת עם שיטת השלטון האלוקית.
גם בפרשת פינחס אנו מוצאים מאבק בין העם ומנהיגיו הפופוליסטיים לבין השלטון המרכזי
האלוקי של משה. ואולם כדי להבין דבר זה עלינו ללמוד לקרא את הפסוקים קריאה עיונית
מדויקת. יש המעיינים בפרשת פינחס וטוענים שפינחס קנאי גדול וקיצוני היה, ומתרצים את
מעשהו, שנראה בטעות כאילו עשה פינחס דין לעצמו, ואומרים שהוא נהג לפי הכלל: "קנאים
פוגעים בו". היו אפילו שפירשו )בשם הרבי מקוצק( שפינחס קיבל ברית שלום מה' בגלל
שקנאי היה, ותכונת השלום הייתה חסרה בו. אבל פירוש זה אינו נכון משתי סיבות: ראשית -
נתינת שלום למי שיצרו מושכו למלחמה ולקנאות, יותר משיש בה שכר יש בה עונש, ושנית -
לפי הפסוקים פינחס לא היה קנאי בכלל.
כדי להוכיח טענה זו נעיין שוב בפסוקים א-ט בפרק כ"ה, ונדגיש את הפסוקים ה-ו. בפסוק ה
יש פקודה להרוג את הפושעים שנאמר: "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור". פסוק ו:
"והנה איש מבני ישראל..". ה"איש" - ומשמע שהיה איש חשוב ומנהיג - הוא זמרי בן סלוא
נשיא בית אב לשמעוני. השימוש פעמיים במילה "איש" מרמז, שאותו איש שנצטווה להרוג את
אנשיו החוטאים, אותו איש עצמו הוא שהביא לפני אחיו את המדיינית ושקע בטומאה. חבריו
של איש זה, שחברו אליו בסרבנות לבצע את הוראות השלטון המרכזי, הנבואי והאלוקי, אלה
אינם מופיעים כאן כלל, ואיש זה שכן מופיע, האם הוא מוציא לפועל את הפקודה לפגוע
בעובדי עבודה זרה? לא! אין הוא עושה דבר, הוא מן הסרבנים. ולא זו בלבד שאינו מוציא
לפועל את הפקודה, ולא זו בלבד שהוא מצטרף לפושעים, אלא שהוא גם עושה את הכול מול
התקשורת: "ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל" )פס' ו(. הוא
עושה מעשיו בזדון ובפרהסיה לפני ה"עיתונות", ה"רדיו" וה"טלוויזיה". לא רק סרבנות יש
כאן, אלא הסתה של ההמונים, וחבריו, סרבני הפקודה המתונים ממנו, תומכים בו תמיכה
שבשתיקה.
ומה עושה פינחס באותה עת? הוא אינו פועל פעולה של קנאות, אלא הוא ממלא בפשטות את
תפקיד המפקד והמנהיג. הוא פועל כפי שנצטווה לפעול וכפי שנצטוו לפעול חבריו המנהיגים
האחרים. ואולם, השכר שהוא מקבל עדיין אינו מובן.
כתוב: "הנני נתן לו את בריתי שלום" )כ"ה, יב(. מה שכר הוא זה? כבר ראינו שאין זה שכר על
קנאות, שהרי לא היה קנאי. כפי הנראה באה התורה ללמדנו דבר אחר. נראה שכוונת התורה
היא, שכל הסרבנים - דבר לא עזר להם. הם נמנעו מלהילחם, אך לא זכו בשלום. רק מי
שמוכן להילחם בחטא ובחוטאים, רק מי שיודע שאסור לו לרחם על אכזרים, רק הוא זוכה
בשלום. רק פינחס, שלא סירב למלא את חובתו, רק בו נאמר: "הנני נתן לו את בריתי שלום,
והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם", שהיא ברית השלום היציבה העומדת לעד.
ברור מעתה, שגם פינחס וגם זמרי נאבקים לא רק למען החלפת המנהיגים, אלא על שיטת
השלטון בכלל. זמרי רוצה במשטר דה-צנטרליסטי, רופף, מתירני, וכמעט אפשר לומר
פוסט-מודרני, שמשמעותו משטר של אנרכיה, שבו דעת התקשורת קובעת והמנהיגים קשובים
לקול הצעקנים שבהמון, והסרבנות נחשבת בו למידה טובה. לעומתו רוצה פינחס במשטר
המבצע את רצונו של מקום, משטר שבו המנהיג או המלך הוא זה המופקד על העם, גם אם
הוא צריך לפעמים לפעול בניגוד לדעת ההמונים.
מי ייתן שיתקיים בנו "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה
ומלוך עלינו אתה ה' לבדך". אמן כן יהי רצון.
 |
|
|
|
|
|
