|
|
| נשלח ב-21/7/2003 16:27 |
 |
| |
שחרית,
האידיאל והמטרה היא ש"כולם ידעו" "ומלאה הארץ דעה" "תורתי בקרבם" וכו' דהיינו שלא יזדקקו לחוק.
בינתיים מי שיכול להגיע לדרגה כזו עד כמה שיכול וכמובן מתוך כוונה טהורה אין למנוע אותו. בנוגע לאחרים ברור שיש להתחשב בדרגתם הם, אבל כל שניתן לקדמו בדרגה, הרי בעיני המקדם זה עוול שלא לקדמו!
|
|
|
|
| נשלח ב-21/7/2003 18:55 |
|
| |
שחרית שחרית........
למה להצדיק? מעשה פנחס היה בעייתי.. ולו היה פנחס עושה את מעשיו בשדות העמק היו עולים עליו עם טרקטור.... למה להכחיש?
בכלל צריך לזכור שתירוצים והצדקות יש לכל אלו שפוגעים באחרים... כולנו מכירים בצורך של הגנה עצמית.. אולם קיים נזק עצום בעצם השמוש המשפטי בהגנה עצמית היות וכל הרוצחים טוענים תמיד להגנה עצמית........
וכמו שאמר קייניג הזקן על עניין דומה.. (ולהבדיל כמובן..)
"ימותו הקנאים, אפילו אם גם אני קנאי...."
אין קנאים בעפולה... הם מזמן עברו לתל אביב...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2003 18:36 |
|
| |
מעשה הקנאות של פנחס לא נבע מקנאות סתמית ולחץ אימפולסיבי, הראיה, מבואר במדרש שפנחס קודם מעשהו שאל את משה, ולמרות שנתעלמה הלכה למשה, אך בסופו של דיון הגיעו למסקנה כי הלכה היא ואין מורין כן. מאידך, כשנעמוד על מהות ההלכה של 'קנאין פוגעים בו' וההסתייגות שנאמרה בה ש'אין מורין כן'. ההסבר לה, וכך מוכח גם בסוגיא דרודף בפרק בן סורר שאין דין קנאין פוגעין בו כעונש החל עליו כתוצאה ממעשהו, דהיינו אין הוא 'חייב' במיתה, אלא אכן התירה התורה להורגו בהתפרצות אימפולסיבית. היינו, אדם שרואה עצמו כקנאי ואינו מסוגל להתבונן במחזה חילול שכזה רשאי לפרוץ בתגובה אמוציונאלית-אימפולסיבית, שהיא מקבילה בעצם למושג 'קנאות' - כשהוא ללא קונוטציות נוספות. לכן לא יתכן לשאול איך הוא נהרג בלא דין ומשפט, כי אין היתר דמו בא כעונש אלא ביסודו אכן הוא היתר להתפרצות זעמו של הקנאי. וזה עצמו נאמר ב'אין מורין כן'.
האם יש בזה מן הפתיחות, מסתבר שלא.
מסתבר שלא ניתן להפוך את התורה לאידאה סוציולוגית-פתוחה. יש בה גם ענייני קנאות שאינם נתפסים בקנה מידה עמה.
תוקן על ידי - ivri - 24/07/2003 18:40:49
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2003 17:59 |
|
| |
אני חושב שעברי נגע לעצם העניין והתחיל להתקרב לפרוש האמיתי של מעשה פנחס. ואכן, בשביל להגדיר את מעשה פנחס בפרטיותו עלינו להגדיר את המושג "קנאות" לכשעצמו.
קנאות איננה בריונות ואיננה מצב גשמי כלל. קנאות הינה מצב רוחני מסוים,מדרגה רוחנית,אשר יש האומרים גבוהה אף ממדרגת נבואה. קנאות היא מצב בו האדם מרגיש את עלבונו של בוראו ויונק מהרגשה זו את הלגיטימציה לפעול. הקנאות אינה זקוקה לאישור מגורם תורני כלשהו משום שהקנאי האמיתי עומד מעל משה, מעל החכמים ומעל ראשי השבטים. כפי שנביא אינו נזקק לאישור של אף אחד בשביל להתנבא בפני ישראל, כך קנאי לא זקוק לאישור מאף בריה בשביל לעשות מעשה של קידוש השם.
אין משמעותה של קנאות כעס או שנאה, אלא רק הרגשה רוחנית שהיא למעלה מכל הרגשות הגשמיים. הרגשה שכזו היא בבחינת הרגשת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך.."
כמובן שהיום אין לנו נביאי אמת ואין לנו קנאי אמת, אך הרמב"מ בהלכות מלכים הוריש לנו ציווים דומים למעשה פנחס: הלכות מוסר והלכות רודף לא מחיבות בית דין אלא מאפשרות לקנאים להרוג באותו אדם הסר מטוב. מצוה זו אולי אינה שקולה למעשהו הנעלה של פנחס אך מאידך, גם תפילת המנחה של היום אינה דומה לסדר הקרבת הקורבן בימי הבית.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2003 19:30 |
|
| |
"ומצאנו באליהו, זכור לטוב, מדת הרגזנות ואף על פי ששמש בה בכופרים ועליהם היה כועס, אבל אמרו החכמים: שהשם יתברך לקחו ואמר לו, שאינו ראוי למשול בבני אדם ןלהיות להם לכהן, מי שיש לו קנאה כמו שיש לו כי ימיתם" ( הרמב"ם ש"פ פ"ז)
הקנאי עומד מעל משה? מאיפה ההמצאה הזאת
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2003 23:07 |
|
| |
הרי אין ספק שפנחס לא הגיע לקרסוליו הנבואיים של משה כדמות רוחנית. אך המקרה הזה מלמד אותנו שיש תפקידים לכל נשמה ונשמה ויש דברים שלא ניתנו למשה לעשותם אלא לאנשים אחרים. ברגע בו ניתנה מידת הקנאות לפנחס לא היה לו צורך לשאול את משה משום שידע שיש לו אישור משמיא להרוג.
אתה גם יכול לשאול באותה נימה למה ניתנה הרשות לבצלאל להפר את דברי משה ולבנות את המשכן לפני הכלים ולהגיד "מנהג העולם לעשות בית ואחר כך משים כלים בתוכו, כה אמר לי הקב"ה". האם זה אומר שדרגתו של בצלאל גבוהה משל משה? בנושא הזה - התשובה בהחלט חיובית ועל כך מודה משה "בצל א-ל היית כי וודאי".
כל זה רק מלמד אותנו על חוסר שלמות בכל נשמה ונשמה לכשעצמה ושהשלמות באה רק בכללות נפשות ישראל.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2003 11:51 |
|
| |
ישנה הלכה ש"הבועל ארמית קנאים פוגעים בו".
יש מחלוקת בגמרא, אם הלכה ומורין כן, או הלכה ואין מורין כן.
יש גם גדרים להלכה, ואחד מהיסודיים בהם, זה שזה רק בשעת מעשה. דין אחר הוא שאם הבועל הרג את הקנאי כדי להגן על עצמו, הרי הוא פטור.
ההבדל בין "מורין כן" ואין "מורין כן", זה שלדעת האומר מורין כן, אם בא הקנאי לשאול את הרב, הרב מורה לו לעשות את המעשה, ולמאן דאמר אין מורין כן, הרי אם הקנאי עשה מדעתו, זכה במצווה, אבל אם בא לשאול, אז לא מורין לו לעשות כן.
לפי מאן דאמר מורין כן, בא פנחס למשה, והזכיר לו את ההלכה, ואז משה ענה לו: "קריינא דאיגרתא איהו להווי פרוונקא" כלומר, קורא האיגרת, הוא יהיה השליח, דהיינו, תעשה את זה אתה.
למאן דאמר השני, פנחס לא בא לשאול את משה, אלא ראה מעשה ונזכר הלכה, וקיים בעצמו.
הרמב"ם פוסק שהלכה ואין מורין כן. לעומת זאת רש"י בפירושו לתורה מפרש, לפי מאן דאמר הלכה ומורין כן.
לגבי עצם מעשה לקיחת הדין לידים בדיני נפשות, יש לכך מקרים נוספים בהלכה, כמו למשל הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ג' הלכה א':
"מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי הוא בכלל המינים, ומיתתו ביד כל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין ולא מעלין, כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמיים והמוסרים והמשומדים: כל אלו אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין; אלא כל ההורג אחד מהן, עשה מצוה גדולה והסיר מכשול."
או הלכות חובל ומזיק פרק ח' הלכה י':
"מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. ומותר להורגו קודם שימסור, אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו, ואפילו ממון קל הרי התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרין לו אל תמסור. אם העיז פניו ואמר לא כי, אלא אמסרנו מצוה להורגו; וכל הקודם להורגו, זכה."
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2003 20:39 |
|
| |
ווטו,
האם אינטואיציה בריאה של אדם נקיה משיקולים אישיים? הגדרת "מקנא קנאת ה'" היא כאשר כוונתו היא לשם שמיים . ישנו המדרש על הויכוח בין אלוקים לאליהו הנביא , בקשר לדברי אליהו לה' – קנא קינאתי כי עזבו את בריתך , והקדוש ברוך הוא עונה לו אתה אומר: כי עזבו את בריתך, שמא בריתך עזבו? והרי את בריתי עזבו ולא את בריתך! במילים אחרות הם רומזים על כך שאדם יכול להיסחף ברגשותיו , ואז "דחף הקנאה " הוא זה שיביא אותו לידי מעשה.
הציטוט שהבאתי הוא מתוך סיכומו של הרמב"ם על שגם הנביאים אפשר שיגיעו למעלת הנבואה גם אם לא השלימו את מעלות המידות המוסריות כולם, ולכל אורך הפרק הוא מפרט באיזה מידות היו חסרים אותם נביאים אשר הוא מונה.
התורה וגם חז"ל מעידים על היות פנחס מטבעו איש שלום, ועל "מעשהו" זכה ל'ברית השלום לעולם' ומי שמכיר את התורה במובן הרחב שלה (למשל: חיבוריו הפילוסופיים של הרמב"ם) מבין שהמעשה שלו לא נבע מתוך דחפים רגשיים. ככלל הקנאה היא קצה של מידה אמצעית שאליה האדם צריך לשאוף , ולילך בה. השיקול של מה היתה ההתנהגות הראויה כשפנחס עמד בפני המעשה הוא מה הדבר הנכון לעשות כדי לרפאות את החולי שהתחיל להתפשט בעם, והדרך היחידה בה אפשר להרפא היא לנקוט בקיצוניות. השיקול של פנחס היה שיקול שכלי. כפי שווטו ציין צריך לחיות בתקופה ובנסיבות כדי לדעת את הבעד והנגד לנזק שיגרם לעם. תגובה פחות חריפה מצד המנהיגות היתה מותירה בעם תחושה של מתן לגיטימציה להתנהגות דומה שתהפוך לנורמטיבית. זה שהדבר נעשה בפרהסיה לעיניי כל העם היה תקדים שאסור היה לעבור עליו לסדר היום.
הקנאה אינה מעלה רוחנית והיא לא דרך חיים. אלא נקיטת מעשה קיצוניות לצורך "רפואה".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2008 18:25 |
|
| |
פרפרת נאה לפ' השבוע שמצאתי בארכיון שלי לפורום השייכת לנושא אשכול זה. אולי הדברים פשוטים אבל דומני שהחזרה עליהם לא תזיק.
קנאות - אך לשם שמים
פנחס בקנאותו השיב את חמת השם מעל בני ישראל וניתן לו ברית שלום. הוא כיפר על בני ישראל ונהיה לו ולזרעו ברית כהונת עולם. בשם הגרי"ח זוננפלד זצ"ל מפרשים שגם לזמרי שקירב את המדינית היה חשבון של קנאות להציל את בני ישראל ממגיפת פעור. מאחר ועבדו בני ישראל עבודה זרה כדי להתפקר ולהתיר לעצמם עריות, בא זמרי להוכיח ע"י מעשהו שניתן להתיר עריות בלי לעבוד ע"ז ובכך תיעצר המגיפה.
אך יש קנאות ויש קנאות. בשכם היו שמעון ולוי שניהם קנאים. לשניהם אמר יעקב 'עכרתם אותי' ו'ארור אפם כי עז אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל'. אך הפצתו של לוי בישראל היתה בדרך גדולה וכבוד כשבט הנבחר לכהן בין השם לעמו. כך בצאצאיהם, זמרי ופנחס, פנתה קנאותם לכיוונים שונים, זה לשלילה וזה לחיוב.
כאשר ביקשו חכמים [ברכות כ"ח:] לתקן בתפילה את ברכת המינים המוקיעה אותם, לא מצאו ראוי לכך אלא שמואל הקטן. מפרשים שהוא שבפרקי אבות אמר: 'בנפול אויבך אל תשמח', הוא המסוגל לתקן ברכת המינים לשם שמים ללא שנאה אישית.
כאשר מחנכים בקפידה ובהחמרה קנאית -כראוי בנושאים ובמצבים מסוימים- יש להזהר לא לערב כעס אישי ושתהיה הקנאות מוצדקת אך ורק מפני המטרה החינוכית. אם לא כן, לא רק שזו פגיעה במתחנך שאין למחנך זכות לכך, אלא רב הסיכוי שזה גם יזיק לחינוך. מתחנך החש שאין כוונת מחנכו להטיב עמו, לא מפנים את המסר החינוכי ללבו. הוא עלול גם להתקומם נגד החינוך וגם ללמוד את דרך ההתנהגות השלילית של מחנכו, כפי שילדים מאמצים את התנהגויות הוריהם ומוריהם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2008 20:20 |
|
| |
לפני מספר שנים במהלך מצעד הגאווה, אדם שומר תורה ומצוות דקר צועד. זה קרא בסביבות פרשת פינחס. במהלך קריאת התורה עלה בליבי שעל אף ההיסתייגות ממעשה הדוקר מצד הציבור הדתי והחרדי, לכאורה יש לדוקר על מי לסמוך. פנחס! הבאתי את מחשבתי לידידי אברך יקר שאמר לי שהחזו"א כותב (אין לי את המקור ואשמח אם מי שהוא יודע) שבזמננו מאז חתימת התנ"ך וסתימת הנבואה, אין לנו רשות להשתמש באמצעים אלימים על מנת לקדם עניניים תורניים.
הערה נוספת: הרב לייב מינצברג שליט"א (ת"ח שגדל בעדה החרדית ומשם הנהיג את קהילתו מעט שמאלה) מאיר שכל מעשה קנאות המופיעה בתורה באה בעקבות עבודה זרה בלבד. ואף המקרה של פינחס בא בעקבות בעל פעור. כך שהקנאות מוגבלת לעבודה זרה בלבד, ואין לה להתפשט לאף מצווה או עברה אחרת בתורה!
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2008 21:49 |
|
| |
לינקזעצער, ממש תודה!
תיקון קל למה שאמרתי לעיל: לא רק מעשה קנאות, אלא אף כל פעם שענין הקנאות מופיעה. לדוגמה: "לא תשתחוה להם ןלא תעבדם כי אנכי...קל קנא" (שמות כ,ד)
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2008 22:46 |
|
| |
הנה טרח בעל עגלה והביא לנו את מאמרו היפה והמאלף מאוד, של פרופ' דב לנדאו,
וכאילו לא עשה כלום.
כל המגיבים לאחר מכן אינם מתייחסים כלל לפירוש היפה הזה
והמתקבל מאוד על הדעת.
הדגש העיקרי הוא שפינחס לא היה קנאי! והעובדה שקיבל ברכה מיוחדת
וכריתת ברית מיוחדת על השלום, מלמדת שמעשיו היו רצויים,
ואכן המגפה נעצרה. מסתבר שפינחס הציל את האחדות, את ההנהגה
ואת קיומו של עם ישראל, כשם שהריגת שלושת האלפים שחטאו בעגל
לא הייתה קנאות, אלא בנין העם, והתרחקות מע"ז.
מעניין מאוד פירושו של בעל אור החיים, שם שעל הריגת החוטאים נצטוו
דווקא הקרובים אליהם ביותר, איש באחיו וכו', כדי למנוע השתתפות
התלקחות יצרים של רציחה וסיפוק יצרים אפלים של התפרעות,
ללא קשר עם קיום המצווה.
ואגב למה כל אוהבי השלום מתגוללים דווקא על פינחס, והלוא קצת קודם
הרגו שלושת אלפים איש!
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2008 10:18 |
|
| |
פירושו היפה של לנדאו אינו עולה בקנה אחד עם דברי התורה סוגיית הגמרא המתארת את מעשהו של פנחס כנובע מתוך דין קנאות. ('ולא כך למדתני - הבועל כותית קנאים פוגעים. אמר לו קריינא דאיגרתא איהו ליהווי פרוונקא!').
ישעיהו לייבוביץ כבר עמד על ההקבלה שנעשית בין פנחס לאליהו (הוא פנחס הוא אליהו'). שניהם עשו מעשה חריפים מאוד שנבעו מתוך קנאת ה' (עד שה' מביע לאליהו את איש שביעות רצונו ממנו, וראה דברי הרמב"ם המצוטטים באחת ההודעות לעיל ע"ד אליהו), אך יחד עם זאת, למרבה הפלא אולי, שניהם מוכרים לנו (בעיקר אליהו - אבל "הוא הוא" פנחס) כאנשי השלום והאהבה, עד שהנביא אומר "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בו יום אשר וכו'".
לייבוביץ מסביר, כי העובדה הזו (ובמיוחד את דברי ה' לפינחס אחרי מעשה הקנאות שלו: 'הנני נתן לך את בריתי שלום') באה דווקא בגלל מעשה הקנאות, והיא אינה סותרת לו :
הגבול הדק בין קנאות ה' לבין תהום הרשעות ואכזריות ורוגז אישי הוא דק מן הדק עד כמעט אין נבדק. צריך להזהיר, חזור והזהר, לבל תפנה ה'קנאות ה' ' ותהפך מעשה אכזריות לאומית (כפי שהזהיר לאחרונה האדמו"ר מתולדות אהרון את חסידיו!), דוגמת עמים אשר התערבב בם קנאות דתם הטהורה עם טבע אנושי ונעשו אכזריים בטבע תולדותם, כמעט חיות פרא.
דברי ה' אפוא 'הנני נותן לך את בריתי שלום' מהווים אזהרה - הגם שעשית מעשה קנאות חשוב, יש להיזהר מלוא הזהירות באזהרה נוראה וחמורה ללכת בדרך השלום!
הייתי מוסיף כאן גם קטע (קצר) מפרשנותו היפה של הרבי מליובאוויטש על דברי רש"י על הפסוק "פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן":
רש"י מדגיש: "הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה". כידוע, התורה אומרת "אשה כי תזריע וילדה זכר". זאת אומרת, כפי שלומדים המפרשים, זכר יורש את תכונותיה של אמו, ועל אותו משקל האשה יורשת את תכונותיו של אביה. היות שפנחס היה בן בתו של פוטי, אם כן, הוא ירש אותו. שכן אמו ירשה את אביה (ואת התכונות הגנטיות האכזריות שלו), והוא ירש את אמו! וזה מה שטענו ישראל: פנחס, היחיד שקפץ לקנא קנאת ה', לא היה באמת קנאי ה' - אלא אכזרי בטבע תולדתו.
על כך בא הקב"ה – האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב – ואומר:
"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי"
קנאותו של פנחס נבעה מהיותו "בן אהרון", ולא כטעותכם מהיותו בן פוטי. אהרון היה שיא ההתגלמות של אהבה ומדות טובות, אוהב את הבריות, מטיל שלום ואהבה בין הבריות ובין בעלי מריבה, ופנחס ירש אותו. לכן התעורר פנחס לעשות שלום בין בני ישראל לאביהם שבשמים, ובמעשהו אכן הצליח – "השיב את חמתי מעל בני ישראל".
תוקן על ידי יינן ב- 18/07/2008 10:20:21
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2008 12:06 |
|
| |
נעמיד דברים על דיוקם ההיסטורי, מבחינה ביולוגית.
פנחס לא יכל להיות אליהו. פנחס היה כהן, משבט לוי בן לאה אליהו היה מבני רחל.
אליהו נענש על קנאותו.
השליחות של אליהו לפני היום הגדול, היא כסמל לכל הקנאים שהם צריכים להשיב את ליבם ראשונה.
הפסוק הרי אומר במפורש והשיב לב אבות על בנים--- ורק אחר כך- לב בנים על אבותם, קודם האבא הקשה והקנאי - גם אבות רוחניים בכלל זה) צריך לשנות את דרך חינוכו הקשה כלפי ילדיו, ומימיילה לב הבנים ישובו אל אבותם.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
