ציטוט - תיאור פעולת ה"מגיד"

"כי יש מגיד מכח גודל נפשו שבאדם, ומגיד לו דברים. ואופן ההגדה שיוצא קול גדול מלבו ונכנס באזנו והוא שומע והעומדים לפניו אינם שומעים כלום. וכשבאים אצלו לדרוש ממנו איזה דבר מיד שומע תשובת הדבר באזנו מהקול היוצא מקרבו ונכנס' באזנו וכל ההגדות הם אמיתיות, משום שקרוב אדם אצל עצמו ומרחיק הנזק ומקריב התועלת לאדם"

אני לא בטוח כלל שהוא זה שאמר זאת, אבל ב'שערי קדושה' לר"ח יוטאל, שער ג', יש תיאור מפורט של פעולת המגיד.

א"ג.

רמז: על מי נאמר

מצוטט מתוך איגרתו "נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר: לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישה, ומעט עמדתי מרעיד, אחר נתחזקתי. (זה מזכיר את דברי הרמב"ם על משה שבניגוד לשאר הנביאים "לא ישיגהו רתת ורעדה") והקול לא פסק ואמר סוד מה שאמר. ביום הב' בשעה ההיא השתדלתי להיות לבדי בחדר, וחזר הקול ואמר סוד אחר, עד שאחר כך ביום אחר גילה לי שהוא מגיד שלוח מן השמיים ומסר לי יחודים פרטים לכוין בכל יום ואז יבוא. ואני לא רואה אותו, אלא שומע קולו מדבר אלי מתוך פי. ואח"כ נתן לי רשות לשאול ג"כ..."

מכתב רמח"ל משנת ת"ץ אל רבי בנימין כהן על התגלות המגיד

מסתברא

יישר כוח

כשמגיע מגיע

אמר את זה עליו: ' אליהו הכהן האיתמרי מאיזמיר בשם רבו ,ר' בנימין מלמד , אך בכמה מקומות בספריו הוא מזכיר את ר' יצחק די-אלבה, שהיה גם רבו של שבתאי צבי

ב'מגיד' של רמח"ל,מאת בניהו מאיר, ישנם עוד הרבה עדויות של רבנים שהכירו, או נכחו בשעת התגלויותיו של הרמח"ל

אני חושב שהקהל התבלבל. הרמז האחרון הוא לרמח"ל.

ואילו החידה שפתחת בה היא לרבי אליהו הכהן היתמרי בעל השבט מוסר. כעת מצאתי הקטע בספרו מנחת אליהו פרק ד בשם "רבי ומורי". מהדורת בני ברק תשס"א עמ' מב.

ואין הוא מדבר על מגידו של רמח"ל, שהרי בעל שבט מוסר נפטר בשנת תפ"ט באיזמיר שבטורקיה שנתיים בלבד אחרי גילויו של המגיד של רמח"ל שהתגלה לו בשנת תפ"ז בפאדווה שבאיטליה, אלא מדבר על כללות המגידים, ואיך להבחין בין מגיד אמת למגיד שקר.

הפרקים בספר הם חגיגה לכל מתעניין בתחום המגידות.

לא ידעתי מי זה מורי ורבי. תודה על הגילוי.

תוקן על ידי - מסתברא - 17/07/2003 20:00:22

כיצד הגיע רמח"ל לדרגה זו? כלום נתגלה אליו המגיד פתאום, או שמא היתה עליו השפעת רבותיו ואווירת הקבלה שהיתה נפוצה מאוד באיטליה?

מכל מקום נראה שתיאור פעולתו של ה'מגיד' תואם לאדם שהגיע לשלמות הנדרשת על מנת להגיע להתגלות, אם מקבלים את ההסבר של הרמב"ם לאדם שהגיע להכרת ה' – שבו הוא מכוון כל כוחות נפשו לתכלית אחת. ה"קדושה", שהיא סוף פסוק של "מסילת ישרים" היא תכלית הישג האדם והיא נקודת המפגש בין האנושי לאלוקי, אבל אל המפגש הזה עם האלוקות מגיע האדם עצמו, או שהמפגש אינו מתקיים.

לדעתי,על אף שהיה מעורה כולו בהגות הקבלית ובהזיות משיחיות, הרמח"ל היה איש המעלה שכן הוא הוציא מתחת ידיו את החיבור "מסילת ישרים" שהוא מן היצירות הנעלות המציגות את פרוגרמת החיים של עבודת ה' בטהרתה, בלי שימצא בו רמז לתכנים המיסטיים שהסעירו את נפשו.

ב"מסילת ישרים" אין עיסוק בשאלה מה ה' עושה לאדם או מה האדם מצפה או מבקש מה' שיעשה לו. השאלה שבה דן הספר היא : כיצד האדם מתנהג מבחינת יחסו אל ה'. בהגותו הקבלית של הרמח"ל ודאי היה העולם הבא מצוי מעבר למציאות האנושית, אבל הדרך המובילה אליו היא ב"מסילה" אנושית כולה.
נמצא שגם מבחינת הרמח"ל בסופו של דבר דמותה של האמונה היא עבודת ה' בידי האדם: לא אמונה במה שהאדם יודע – או חושב שהוא יודע – על ה' ועל יחסו אליו, אלא במה שהוא מכיר כחובתו לה'

"ימי בחרותו של רמח"ל לא היה בהם דבר כדי להעיד על הכשרה מיוחדת ל"השגה". הוא היה צעיר לימים, בן עשרים שנה , משנגלה אליו המגיד לראשונה, ועדין לא נשא אשה. הוא היה מגלח את זקנו, לא התנזר, לא הרבה בטבילות, לא סיגף עצמו ולא ישב בתעניות, כפי שמגידו של מרן, דרך משל, ציווה עליו, ולא זו בלבד, אלא שרמח"ל הטיף לתלמידיו שאין אלה דרכי חסידות. בספרו מסילת ישרים הוא דוחה את הדעה הרווחת " שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלויה באמירת מזמורים הרבה ווידויים ארוכים מאוד, צומות קשים וטבילות קרח ושלג" (הקדמה, וגם בפרק יח) ועל דעתו זאת חוזר תלמידו ר' משה דוד ואלי בהספדו על רמח"ל : " הרבה פעמים הראה לי בראיות ברורות שיסוד החסידות אינו קיים ברבוי תעניות וטבילות. רק יום אחד בשנה מוטל עלינו להתענות...אבל אין זה יסוד העבודה"
כיון שרמח"ל לא נהג בדרכים אלו סברו רבים שאי אפשר שמגיד יתגלה אליו.בראש המתנגדים עמדו חכמי ויניציאה,...גם לרבו ר' ישעיה באסאן, היו ספקות מטעמים אלה...מתונים יותר היו חכמי ליוורנו, שתחילה לא רצו לדחותו שמא ימצאו תשובה לספקותיהם. וכך כתב ר' יוסף אירגאס מליוורנו לר' ישעיה באסאן : "הוא חכם וחריף בנגלה ובנסתר, אבל ריח של חסידות לא עבר בו כלל. ושאלתי אותם אם הוא נשוי ואם הוא נזהר בטבילה של ע"ש ושלא לספר זקנו כלל אפילו במספרים – ועל כולם השיבני שאינו מקיימם כלל" יותר מאשר סיבות אלו, עוררו את הפולמוס נגד רמח"ל תוכן הגילויים והדמויות שנתגלו אליו."

(ה'מגיד' של הרמח"ל, מאת מאיר בניהו, הוצאת מכון בן צבי, האוניברסיטה העברית)

"ביום הנזכר כ"ח לאייר, עברנו על פתח התיקיי (1), עם קצת חברים, והכניסוני שם לטייל, ובלילה ראיתי קרי ונצטערתי מאוד, ואחר שעה או שעתיים שימשתי עם זוגתי, ואח"כ קמתי ובעודי על הספר בא אלי קול, א"ל חזר ואמץ כי ה' עמך בכל אשר אתה עושה וכל אשר אתה עושה ה' מצליח בך, רק שלא תפסוק הקשר הדבוק שבינך לבין קונך וגם לא תפנה אל האלילים ולא תלך אחר הבעלים, כאשר הלכת אתמול...כי נכנסת אתמול בבית הקדשים שלהם, וכבר הודעתיך, כי ז' ענני כבוד מלוים אותך וכולם נפרדו ממך כשנכנסת שמה והיו רוצים להסתלק ממך לגמרי, לולי כי בני מתיבתא דרקיע התפללו לפני הב"ה שלא יסתלקו ממך ועל ידי כך המתינו לך עד צאתך ובואך משם וחזרו ללוותך כבתחילה"

(1) תיקיי- מונח תורכי לבית ועד של הדרווישים.

מי האיש בו מדובר?


שבת שלום חג שמח

רמז: מעמודי ההלכה בדורות האחרונים

איקה,
ראוי לדבר על רמח"ל בצורה יותר מכובדת ואין צורך לצטט מלה במלה את דבריו של מי שניסה לרתום את כל מי שאפשר למרכבתו.
עיון יותר מעמיק במסילת ישרים ובפרט במידת החסידות מראה איך שהחשיבה המיסטית מופיעה גם במס"י. האם ההגדרה של החסיד והקדוש שאינם רק מתעלים בעצמם אלא מעלים את כל העולם עמם ואכילתם הרי היא כקרבנות וכו' ניתנת להתפרש במסגרת הגותו של המצוטט שלך? זו הגות קבלית מובהקת !!!

יש כבר אשכול "על הרמח"ל",

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=386081

וחבל לדוש יותר מכדי הצורך!

ועוד רמז: "ספר עמנואל" או "מחברות עמנואל"
שנבחר קטע ממנו לשילוב בחיבורו המפורסם.

פרטים על ספר עימנואל

הספר היחידי מבין ספרי האינקונבולא (ספרים שנדפסו מראשית הדפוס (העברי משנת 1475) ועד שנת 1500),שהי' ספר "לא דתי" (שלילי) אלא ספר סטירי, נדפס לראשונה בברישא בשנת 1491, ושנית בקושטא (טורקיה) בשנת 1514

אז אפשר לשער את תקופתו בערך

זה קשה הפעם!





תוקן על ידי - איקה - 22/10/2003 15:51:01

עוד רמז: הקטע המצוטט מתוך החיבור מתוך ספר עמנואל


"מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור משום מושב לצים (תהילים א, א), ועובר משום אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד) לא תפנו אל מדעתכם; ובדברי חשק, איכא תו משום מגרה יצר הרע; ומי שחיברן ומי שהעתיקן, וא"צ לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים".