| נשלח ב-17/7/2003 21:33 |
 |
| |
ירושת הבת בזמננו
בפרשת השבוע נאמר "ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו:" (במדבר פרק כז) זהו כידוע דין התורה שהבת אינה יורשת במקום שיש בנים.
הדיון שאני רוצה לפתוח אינו נוגע למישור ההלכתי שכפי שנראה בהמשך כבר דנו בו הרבה, אלא למישור המוסרי. בלבד.
אין לנו לזלזל במישור המוסרי וראוי לנו לבררו וכמו שחז"ל אמרו לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על ד"ת.
ובראשית דברי אדגיש את מה שכולנו מאמינים שהתורה היא נצחית ולכן מצד עיקר הדין ודאי שדין התורה אינו משתנה , וכל דיוננו יסוב כאמור מהבחינה המוסרית בלבד .
וכהקדמה, כמה מלים במישור ההלכתי:
בניגוד ל"חוק היבש" הקובע שהבת אינה יורשת, הרי במשך הדורות ניתקנו תקנות רבות לטובת הבנות.
כבר במשנה מצאנו במסכת כתובות דף קח ע"ב "מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובין - הבנים יורשים והבנות נזונות, ובנכסים מועטים - הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים". יש אמנם מחלוקת במשנה בדין זה אך מצאנו כאן את העקרון שדואגים לבנות גם על חשבון הבנים.
במשך הדורות התפתחו מנהגים שונים והמפורסם שבהם הוא מה שנהגו ישראל לתת לבנות שטר חצי זכר. הדבר מובא בפוסקים במקומות רבים, ולדוגמה בשו"ע אבן העזר סימן צ סעיף א' "שטר חצי זכר, שנוהגין בו האידנא שכותב האב לבתו ליטול בירושתו כחלק חצי זכר, ואם תלך הבת בלא זרע קיימא יתבטל החוב".
את מהותו של שטר זה מתמצת המהרש"ל בשו"ת מהרש"ל סימן מט וז"ל "ראובן השיא בתו לאיש בעוד אביו יעקב קיים ונתן לחתנו שטר חצי זכר כמנהג הארץ וזהו נוסח השטר שכתב במתנה חלוטה שחייב לחתנו אלף זהוב ואלו אלף זהוב מחויבים לשלם אך הברירה יהא ביד יורשיו שאם ירצו לתת לחתנו חלק כחצי זכר בכל דבר הן במוחזק הן בראוי יהיו נפטרים מן החוב הנ"ל"
ובאחרונים דנו רבות אם במקום שדינא דמלכותא שהבנות יורשות כזכרים , האם הבנות מחוייבות לוותר על חלקן. עיין שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' ק"ע, ציץ אליעזר ח"ט סי' מ"ב, ובחלק ט"ז סי' נ"ב האריך מאד בדבר, ומסקנתו שהאלמנה והבנות יכולות לדרוש פצוי כספי עבור חתימתן.
כל זה שייך לחלק ההלכתי ואנו נוכחים לראות שאכן בכל הדורות התאמצו רבות לתת גם לבנות חלק בירושה.
כאמור , אנו רוצים להתרכז במישור המוסרי איך ראוי לנו להתנהג בקשר לירושת הבנות.
אנו יודעים שהתורה לא ניתנה בחלל ריק אלא בדור ובתקופה מסויימת שהיו בה השקפות עולם ומנהגים מסויימים.
בעבר הרחוק הייתה המשפחה פטריאכלית והבנים היו נשארים במשפחת האב ועובדים עמו בעבודת הקרקע שהיא הייתה עיקר הרכוש והנכסים , ואלו הבת הייתה נישאת ועוברת למשפחת הבעל וכמו שמצינו בתורה שרבקה הלכה עם אליעזר לביתו של יצחק ולא היה לה יותר קשר עם ביתו של אביה, רחל ולאה עזבו עם יעקב את בית לבן וכמובן לא היה להן חלק ברכושו.
בצורת חיים כזאת משתלב דין הירושה להפליא עם עובדות החיים, האשה עברה למשפחה חדשה ואלו הבנים ממשיכים את מפעלו של האב.
במשך הדורות השתנה המצב החברתי הדברים כבר אינם פשוטים כ"כ וכנראה זו הסיבה לתקנות ההלכתיות שהבאתי לעיל לגבי ירושת הבת.
דוגמה נוספת להלכה שהכל יסכימו שמהבחינה המוסרית אין לה כיום מקום : לגבי כיבוד אב נפסק שאשה נשואה פטורה מכיבוד אב כיון שרשות אחרים עליה. פי' היות והיא משועבדת לבעלה לכן היא פטורה לקיים מצות כיבוד אב ואם. (מס' קידושין דף ל ע"ב, טור ושו"ע סי ר"מ) אין צורך לתאר את יחס הבוז שתיתקל בו בזמננו אשה (וגם בעלה ! )שלא תהא מוכנה להשתתף בכיבוד ההורים יחד עם אחיה יען כי רשות בעלה עליה...
כיום, מבחינת החוק האזרחי , שוים כמובן האיש והאשה בירושה אך במשפחות חרדיות, אם הבנים עומדים על כך שהירושה תתחלק כדין התורה, עומדות הבנות בפני לחץ כבד לחתום על ויתור על חלקן בירושה. ובמשפחות חרדיות רבות אכן מתחלקת הירושה בין הבנים בלבד והבנות יוצאות בלא כלום שכן כיום גם אין נוהגים לכתוב שטר חצי זכר.
בצורת החיים הנוהגת בזמננו הדברים מקוממים, הבת כידוע נשארת בקשר אמיץ עם הוריה, בדר"כ יותר מאשר הבנים, כיום כל משפחה מבינה שעיקר העול בטיפול בהורים קשישים נופל על הבת על אף שהיא נשואה ומטופלת בילדים משלה, וסבורני שרוב ההורים היו רוצים שבנותיהם תקבלנה בירושה חלק שוה לבנים , דא עקא שירושה זה נושא שלא נעים ולא מקובל בד"כ לדבר עליו בחיים כך נושאת הבת בעיקר העול בטיפול באב הקשיש, והבנים נכנסים לתמונה רק כשמגיעים לנושא הירושה...
לדעתי, בזמננו , אח המתעקש לקבל את כל הירושה ולא מוכן לתת לאחותו חלק בירושה ועומד על ביצוע משפט התורה כפשוטו, אפשר לכנותו כנבל ברשות התורה, והריהו דומה בעיני לאדם בזמנינו שימכור את בתו לאמה בהסתמכו על דין התורה המתיר לו זאת...
עצה טובה : למען עשיית הטוב ראוי לכל אב החושש שבנותיו תקופחנה ע"י אחיהם, לכתוב צוואה ולתת לבנות את חלקם. כמובן שיש לעשות זאת בלשון המועיל כלומר בתורת מתנה ולא בתורת ירושה.
את דין הירושה המקורי ניתן להחיל בצוואה על ספרי הקודש וכו' שינתנו לבנים בלבד.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2003 09:23 |
|
| |
לקראת הקמת המדינה החלו להישמע קולות, שתמכו באימוצו של המשפט העברי (דהיינו, ההלכתי) כחוק המדינה, אך אחרים הצביעו על כך שחלק מהוראותיו אינן יכולות להתקבל במסגרת שיטת משפט מודרנית; בין השאר, שבו והצביעו על דיני הירושה של המשפט העברי, ובכלל זה על בעיית ירושת הבת, כדוגמה מובהקת להוראה שאינה יכולה להתקיים בחברה מודרנית. הדיונים על שאלה זו התעצמו במהלך החודשים שלאחר קום המדינה. בעולם הרבני היה זה בעיקר הרב הראשי יצחק א' הרצוג, שביקש לבחון אפשרות לתקן תקנות חדשות, שבהן תיחקק ההלכה בעניין זה מחדש, באופן שיאפשר את ירושת הבת, וזאת בכפוף לכך שהמשפט העברי אכן יאומץ אל חוק המדינה. תמצית ההצעה: בת פנויה "תיטול" כמו הבנים; בת נשואה - או שתקבל על פי שיקול דעת בית הדין, שיתן לה את המגיע לה בהתחשב בנדוניה שקיבלה ובגילה, או שהמדינה תגבה את החלק היחסי של העזבון כמס, ותחלק שווה בשווה.
בדברים שכתב הרב הרצוג בענין זה הוא נתן ביטוי לתחושה הברורה, כי למעשה דיני הירושה ההלכתיים המקוריים אינם נוהגים באמת, ולכן התקנות שהציע אינן משנות את המצב הקיים, אלא רק מסדיר אותו במסגרת ההלכה:
"ובענין ירושת הבת, הנה כבר רבותינו אחרוני האחרונים ז"ל מזכירים שהותרה הרצועה שהבת תירש בשווה עם האחים, כיון שכן הוא בנימוסיהם ונתפשט המנהג לפשר ביניהם. ... ושח לי בר סמכא, הסופר המפורסם שיראתו קודמת לחכמתו ר' שמואל יוסף עגנון נ"י, שבגליציא לפני מספר שנים, בקשר לעזבון אחד האדמו"רים זצ"ל, העמידו אחים אמידים על דין התורה ופטרו את אחותם בלא כלום, ולעזה עליהם כל המדינה. הרי שהרגש הכללי כבר בדור ההוא היה שאין לעמוד על שורת הדין בכגון זה, שכבר אז לא אכשר דרא והבנות היו צועקות ומיללות על הקיפוח הזה (משא"כ [=מה שאין כן] בדורות הראשונים, שהיו מקבלות עליהן את גזירת התורה), והיה בא לידי מריבות וקטטות במשפחה ושנאה עזה".
תוקן על ידי - אפס_אפסים - 18/07/2003 9:26:27
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2003 09:29 |
|
| |
הואיל ותקנה מעין זו מחייבת סמכות רבנית כבדת משקל, הציע הרב הרצוג, שרעיון אימוצו של המשפט העברי אל משפט המדינה היה יקר ללבו מאוד, כי תוקם אגודת רבנים עולמית, שבכוחה היה לקבל החלטות על תקנות מעין אלה. ההצעה הוצבה, אפוא, לפתחם של כמה מגדולי התורה של הדור ההוא. החזון איש ור' יצחק זאב סולובייצ'יק, הרב מבריסק, הביעו התנגדות נמרצת ביותר ליוזמה. נראה כי ר' איסר זלמן מלצר לא התנגד לה, ועל כך פנה אליו החזון איש באגרת חריפה, שראוי לצטטה במלואה, על אף אריכותה:
"שלו'[ם] וכט"ס [=וכל טוב סלה] למרן שליט"א.
אחדשהדר"ג [=אחרי דרישת שלום הדרת גאונו] שליט"א באהבה רבה.
רצוני בזה להודיע צערי הגדול על מחשבה זרה המרחפת באויר ארצנו הק'[דושה], לעשות תקנות חדשות נגד התורה המצויה עתה בידינו. ובלבי כי זה גורם הירוס האמונה מלבות שלומי אמוני ישראל, בהיות שהכפירה והמינות בעקבתא דמשיחא הומות בראש כל חוצות ומרבים להפיץ עתונים בכל יום במאמרים לוקחי לב להסיר את העם מאמונה בי"ג עיקרים, ולטעת בלבבם שאין עולם אלא אחד, ושהעולם אין לו יוצר ושאין עם ישראל גוי אחד ושאין תורה מן השמים, ובכל מעללי איש ותחבולותיו מבקר עד ערב לפי רוח הכפירה יהלוכו.
ואמנם, קו דק מגביל בין אמונה לכפירה, ומדת האמונה, ככל יתר המדות הטובות, יתחלקו למדרגות. יש שאמונתו בריאה וחזקה וירגיש על ידה כל עבירה קלה, ויש מאמין שאמונתו רפויה מאד, ויעבור עליה בלי הרגש. ואמנם, יתכן שהפוסח על שתי הסעפים עדיין הוא מקו ולפנים, ואליהו זכור לטוב כשאמר 'אם הבעל הוא ... לכו אחריו' ידע שיענו ..., כי בטבע המאמין החלש, כשרואה את קצה הכפירה כבר נרתע ושב לאמונתו האמיתית.
ואמנם, הרופפים בדורנו נכנעים לכופרים ונהנים מנשיאת חן בעיני הכופר על חשבון רפיון האמונה, כי איננו קנאי ואיננו בטלן, יודע שצריך לוותר על האיסורים בדברים החיוניים ולמצוא היתרים כאשר ידרשו זאת החיים העכשויים, והכופר שמח על נצחונו, ואכן מבזה בלבו את המאמין המזויף הלזה.
אבל ראוי היה לכל מאמין לשוב לאמונתו בשמעו דרישה לכפירה מוחלטת, שיאמרו 'תירש הבת עם הבן', אשר כבר לחמו בזה חכמים עם הצדוקים. ולתמהוננו נאטמו הלבבות, ותחת תקיפות הדעת ואמץ הרוח לעמוד כצור נצב, באמונת אומן כי המשפט לאלק'[ים] הוא וכן קבלנו מפי הגבורה רבון כל המעשים אדון כל הארץ - ימצאו אלה שדעתם שפלה ויבקשו תחבולות להשתחוות להכפירה ולהשאיר את המשפט בחושן המשפט, אבל למעשה להתנהג ככל הגוים דברתא כברא תירות, ולתת תהלה לאויבינו, כי אמנם אין חק הנחלה שבתורה מתאים לפי עם הנאור, הודאה גמורה לתועבת הכפירה, אוי לאזנים שכך שומעות.
כהנה וכהנה חושבים הנחשלים להחליף ולהמר התורה בחוקים חדשים אשר יתנהגו בעולם המעשה, ואם ידרוש איש מאמין לדון אותו דין תורה - יאמרו לו הב"ד [הבית-דין]: כן הוא הדין, כי כבר באו חכמים ותיקנו...
ומי לא שמע מרבותינו, כי אנחנו דור יתום, ואין אנו ראויים כלל לתקן תקנות, שצריך לזה גדלות בתורה במדה מופלאה, ואנחנו ירדנו פלאים והדיוטים אנחנו, ואיך נעיז פנינו ונקשה ערפנו לומר חכמים אנחנו ויש כח בידינו להפקיר ממון ולקבוע תקנות לדורות.
כתבתי דעתי, וזו גם דעת הגאון מבריסק שליט"א, ובקשתנו שמרן הדר"ג [=הדרת גאונו] שליט"א יעמוד עמנו כמו שרגילים בני עמנו לשמע עד עכשו...
החושב על הדברים הנ"ל חושב לסכנה ליסד אגודת הרבנים לתת כח מלאכותי בהכרעת הדברים העומדים ברומו של עולם. ואחתום שלו'[ם] וברכה, הדוש"ת באה"ר [=הדורש שלומו תמיד באהבה רבה].
אי"ש (קוב"א, א, צו)".
המעיין באגרת זו מתרשם אל נכון, כי רובה ככולה עוסקת לא בשאלת הבת וירושתה, אלא בשאלת האמונה והכפירה בכלל, ובדורנו בפרט. יתירה מזו, החזון איש איננו מציג אפילו מקור הלכתי אחד, ואף איננו מנהל שקלא וטריא למדני. למעשה, אין זה פסק הלכה, אלא מכתב תוכחה, שעיקרו דברי מוסר וכיבושין. כפי שראינו לעיל, בחטיבה אודות הנמקת ההכרעה ההלכתית, החזון איש נוקט דרך טיעון שכזו בעיקר כאשר הוא רוצה להציג הוראה תקיפה, לא-פופולרית. בדרך זו נהגו גם בעלי הלכה אורתודוקסיים לפניו, שנמנעו מעצם ההתדיינות ההלכתית עם בעלי ריבם, בין משום שסברו כי עמדות בעלי ריבם אינן נובעות מתוך עיון הלכתי אמיתי ובין משום שחששו לתת לטענותיהם לגיטימציה בעצם הכנסתן לבית המדרש. גם במקרה דנן נדרש החזון איש לטיעון העוקף אל הדיון ההלכתי ומציב חזית תקיפה. התקנת התקנות שרצה בהן הרב הרצוג נתפסת בעיניו כ"הודאה לתועבת הכפירה", כאילו "אין חוק הנחלה שבתורה מתאים לפי עם הנאור". ההישג הסמלי שיהיה בכך שדיני הממונות של ההלכה ("חושן משפט") יעוגנו בחוק המדינה הם כאין וכאפס בעיניו, אם הישג זה ירוקן מתוכנו הממשי, והדין ההלכתי יהיה בעצם חוק זר באיצטלה הלכתית. לפיכך אין הוא מוכן לשלם בעבורו כל מחיר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2003 09:33 |
|
| |
למיטב ידיעתי, במרבית המשפחות החרדיות מופעל הלחץ דווקא על הבנים - שיוותרו על זכותם לפי ד"ת. ולבנות יש בעניין זה את "נשק יום הדין": פניה לערכאות. גם עגנון מבטא מצב חברתי רווח, בו הנורמה היא לוותר לבנות, ולא לעמוד על ד"ת. והשאלה הנשאלת היא: האם החזו"א לא ידע מה קורה מסביבו? וכיצד יישב הוא את הקונפליקט המוסרי? (ואל תגידו לי שלא היה לו קונפליקט מוסרי וכו' כי הוא היה "אלץ תוירה" וכו', כי החזון איש היה בעל רגישות מוסרית גבוהה ביותר, גם כשזה נגע לענייני הלכה, ואכמ"ל).
|
|
|
|
|
