| נשלח ב-17/7/2003 21:52 |
 |
| |
פסוקי תחנון: אב-טיפוס למנהג שאינו הגון
הרמב"ם בהלכות תפילה מביא שהתפילה המדוקלמת שאנו מתפללים היא מפני העלגים שבינינו שלא יודעים לבטא את תפילת לבם כהוגן.
על התחנון שאחר תפילת העמידה מביא הרמב"ם שהוא נוצר כפסק זמן להתבוננות האדם על מצבו הרוחני לעשות חשבון נפש ויתבונן לקראת עתיד טוב יותר. זה כמין 'סיידר מוסער' אבל לא כזה של דקלום חיצוני אלא של התבוננות פנימית. (לכזה 'סיידר מושער' בטח לא היו הבריסקאים וסייעתם מתנגדים.)
מה עשו רבנינו? השחילו גם כאן דקלום אחת לימות החול הרגילים ותוספת דיקלום לימים המיוחדים, שני וחמישי. כך השחיתו את הענין ורוקנו אותו מתוכנו המקורי. מה שהיה אמור להיות רגע של אמת לאחר המלל המדוקלם, הפך גם הוא לשטן. (אולי בזמן המתקנים פטפטו בהפסקה או עשו עסקים מתחת לשולחן בעת נפילת האפיים?)
בכל אופן לאנשים רציניים זה מנהג בלתי הגון ועל כגון זה לא אמרו במשנה פסחים פרק ד' 'ואל ישנה מפני המחלוקת'!
תוקן על ידי - קונילמל7 - 17/07/2003 21:54:43
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2003 22:51 |
|
| |
קוני
מה שאתה אומר על התחנון, אפשר לומר על ה"תפילה" כולה.
חז"ל תיקנו את התפילה - והכוונה המדוייקת היא לתפילת עמידה בלבד - עבור אלו שאינם בקיאים בלשונם. לא כדי לתקן עולמות עליונים ורוחניים, לא כדי לרמז סודות בכל מילה והברה, אלא כדי לספק ניסוח יפה למי שרוצה להתפלל ואינו מוצא את המלים.
אבל, חכמים ידעו שחשוב גם להשאיר לכל אדם את צורת הביטוי האישית שלו. ולכן הוסיפו לאחר התפילה את התחנון, שהוא פרק אישי של כל אחד ואחד.
מה קרה במרוצת הדורות? גם החלק הזה קיבל ניסוח מגובש שאסור לחרוג ממנו...
וכשבאה השפעת הקבלה, כבר היה ברור שהחלק הזה אינו נתון לבני אדם סתם, אלא משמש כדי לרדת בחזרה מן האצילות אל עולמות נמוכים יותר, לאחר שטיפסו אליהם בשלבים הקודמים...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2003 23:12 |
|
| |
במח"כ
ניכר שאינכם בקיאים בתולדות התפלה
רוב הוספות אלו קדמו הרבה לרמב"ם. (הוספות מעטות נוספו ע"י מקובלים)
הרמב"ם כותב שהסיבה שחז"ל תיקנו התפלה הוא מפני יופי הלשון, בחז"ל ניתן בקושי למצוא מקור לכך. להפוך רעיון זה ליסוד אונוורסלי שבתפלה, מוזר ביותר.
שיטת הרמב"ם מוקשה מאד, הרי יוצאים תפלה גם בתרגום?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2003 23:15 |
|
| |
מסתברא
הופתעתי.
הבה נעסוק אך ורק בחלק שנקרא "תחנון". כאמור לעיל, בו חזרתי והתמקדתי כשהצעתי סברה: יש חלק שחכמים תיקנו את הניסוח העקרוני (תפילת עמידה) ויש חלק שהותירו עבור התפילה הפרטית - תחנון.
האם החלק הזה החל להתגבש לפני הרמב"ם?
ציין מקורות באדיבותך.
הרמב"ם עצמו כותב על כך כי לאחר שמסיימים עמידה "מוסיף כל אחד ומתחנן כפי כוחו ונפטר לו" - זו בערך הלשון מהזכרון הלא מושלם שלי.
אני משער שהרמב"ם, כהרגלו, שילב תיאור של מציאות רווחת עם המלצה.
על כל פנים, אז ודאי לא היה קיים האיסור (!) להשתמש בנוסח פרטי בתחנון.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2003 23:25 |
|
| |
בסידור רבי עמרם גאון יש כבר נוסח מגובש של תחנון ושל והוא רחום.
הרמב"ם עצמו כבר כותב בנוסח התפלה (הנוסח הנכון אצל קאפח וספרו של גולדשמיד מחקרי תפלה ופיוט) נוסח ש"נהגו", שכמוה כדין.
וברור שכך הוא מימות הגאונים.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2003 00:10 |
|
| |
נו ממילא?
עוול ישן מקודש?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2003 06:48 |
|
| |
יעקב פטוחובסקי, אחד מחוקרי התפילה המעניינים והמקוריים של זמננו (הלך לעולמו בראשית שנות התשעים), כתב שהכוונה של דור אחד היא תדיר הקבע של דורות שאחריו
אם נתאר את הדרך שעבר התחנון, מתפילות אישיות ופרטיות של רבנים "בתר צלותיה" (בבלי ברכות טז - יז וגם בירושלמי), אל המצב שתיאר קונילמל, נראה שהתחנון הוא דוגמה מצוינת לדברי פטוחובסקי.
ואגב, קוני, אני מכירה אנשים שהתחנון בעבורם הוא החלק הכי משמעותי בתפילה, ואם לא היו מגרדים אותם מהרצפה, הם היו נשארים שם כל היום...
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2003 09:28 |
|
| |
מסתברא
יש לנו מחלוקת גדולה ביותר.
היא סובבת על משפט אחד שכתבת:
"נהגו" זה דין.
אני מוכן להסכים לכל היותר שנהגו כאילו "נהגו" זה דין.
וזה דבר אחר לגמרי.
שחרית
מאד נהניתי מההבחנה של פטוחובסקי.
זה בלי ספק אחד מהמטא-כללים של התפתחות המנהג בהלכה.
לא הבנתי מה היתה הכוונה במשפט על אוהבי התחנון. האם זה שבח או גנאי? האם זה החלק בתפילה שהם מסוגלים להתחבר אליו? ואם כן, האם בגלל שזו תפילה פרטית חיה או בגלל מניעים אחרים?
(תוקן שמו של החוקר).
תוקן על ידי - מיימוני - 18/07/2003 11:18:51
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2003 15:00 |
|
| |
לא שבח ולא גנאי, פשוט תיאור.
הסיבה לכך היא שהתחנון (כשלעצמו) מחייב עמדה נפשית של התמודדות אמיתית. אם זה קורה או לא, זה עניין אחר.
הדבר משך את תשומת לבי, שכן בתנועות הלא אורתודוכסיות ביהדות, הרבה פעמים מוחלף התחנון הממוסד בתפילה אישית בדממה ולעתים מוסף לו קטע קריאה שמביא שליח הציבור. קוני, שמעת?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2003 17:06 |
|
| |
שחרית
חידוש הוא אצלי שיש תפילות יום חול בזרמים הלא אורתודוכסיים!
עכשיו מתיישב למה תיקנו פסוקי תחנון. לא רצו לעשות כמנהג הרפורמים 
(מסתברא, אני יודע שהמתקנים הנכבדים היו לפני הרפורמים.)
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2003 18:16 |
|
| |
מיימוני
זה שמעיקר הדין אין נוסח קבוע לתחנון, כן הוא מעיקר הדין גם בעצם חיוב התפלה, כמבואר ברמב"ם תחלת הלכות תפלה: "ואין מנין התפלות מן התורה ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה". אלא שאנשי כנסת הגדולה תיקנו להתפלל ג' פעמים בכל יום (שתים חובה ואחד רשות), ואף תיקנו את נוסח יח הברכות. וכל כך התקבלה תקנה זו עד שאמרו חז"ל שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים צריך לחזור ולהתפלל.
ואח"כ בזמן הגאונים הוסיפו ותיקנו גם נוסח התחנון, אלא שבתחלה עדיין לא נתקבל הנוסח בכל תפוצות ישראל, וגם הנוסח לא היה קבוע ומאוחד, ולכן כותב הרמב"ם על חלק מהתחנונים: "ומתחנן בכל התחנונים שירצה". ועל חלקם: "ואומר והוא רחום וכו'. ואח"כ כשנתפשט הנוסח בתפוצות, נעשה גם זה מנהג ודין. וכך מסכם בשלחן ערוך הרב: "לאחר שנפל על פניו יגביה ראשו ויתחנן מעט מיושב כל מקום ומקום לפי מנהגו, ומנהג פשוט לומר ואנחנו לא נדע מה נעשה כו'".
ולכן לא הבנתי מדוע ברור אצלך שמעיקר הדין אין נוסח התפלה דומה לנוסח התחנון.
קוני
גם על עצם נוסח התפלה יש תועלת, כאשר הנוסח אינו אחיד, שאז כל אחד מתפלל מלבו, ולא כמצוות אנשים מלומדה, וכאמור ברמב"ם תחלת הלכות תפלה: "ענין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום ויש מתפללין פעמים הרבה".
אלא שאח"כ תיקנו נוסח אחיד לתפלה, ובזמן הגאונים ואילך תיקנו גם נוסח אחיד לשאר חלקי התפלה ולתחנון.
וא"כ לא הבנתי מדוע נראה לך הפרש יסודי בין נוסח התפלה לבין נוסח התחנון.
תוקן על ידי - הלבן - 18/07/2003 18:27:55
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2003 19:31 |
|
| |
כנראה שהכוונתה שבתנועה הרפורמית יש ה"מתפללים" רק ביום א'.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2003 05:35 |
|
| |
קוני 
כפי שהדגשת זו דוגמא להוצאת הפנימיות והקדושה הפנימית של דתנו!
הלבן,
וודאי שיש הבדל בין תחנון לתפילה. כי בתפילה י"ל שנשאר תועלת השארת מוסד התפילה בישראל בעצם הדבר שמתכנסים יחד בבית אלוקים. זו למעשה עיקר התועלת בימינו מהתפילה. התפילה הפנימית נעשית אצל כל אדם כשהוא נמצא במצבים מיוחדים של ספקות, שמחה או ר"ל להפך.
אבל התחנון כבר אין בו צורך לקיום המוסד והוא היה דווקא מיועד לעמוד כאיזון מינימלי ל"מלומדה" של התפילה וחבל שחיפו אותו ב...
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2003 14:02 |
|
| |
יפה דרשת ווטו
אמנם השאלה במקומה עומדת:
היתה תקופה שלא היה נוסח קבוע לתפלה, אח"כ נקבע הנוסח, והנוסח קיבל הלכה של מנהג שנתקבל בתפוצות ישראל.
עדיין לא נקבע נוסח של ברכות קריאת שמע, ואח"כ נקבע גם זה בנוסח אחיד, וגם הוא קיבל הלכה של מנהג שנתקבל בתפוצות ישראל.
עדיין לא היה נוסח אחיד לפסוקי דזמרא, אחר כך התקבל נוסח אחיד גם לפסוקי דזמרא וגם לתפלות שאחרי תפלת העמידה, ובסוף גם נוסח התחנון.
אם הראשון בסדרה יש לו הלכה של מנהג, מדוע האחרון לא יקבל אותה הלכה?
כשמתחילים לקטוף עלים, אז קוטפים עוד עלה ועוד עלה, בנוסח היום אומר לו כך כו', ונשארים עם כלום ביד. לכן מה טוב הוא שלא לפרוש מהציבור ולהתפלל אתם עמם את כל נוסח התפלה המקובל, ובודאי שהתפלה תתקבל.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2003 19:52 |
|
| |
הלבן,
הטענה היתה בדיוק זו שבמקום שאין הציבור נוהג כהוגן יש לפרוש הימנו. ואדרבה לדבריך יש לפרוש מכל התפילה ולא רק מתחנון כדברי קוני, אבל זו כבר שאלה של דרגות "ג'פרסון"!
|
|
|
|
|
