אליהו הנביא

באשכול הזה הובעו שתי גישות .לוו מנסה לשפוט את דיני התורה מנקודת ראותו של המוסר הליברלי השולל התערבות שלטונית בחיי הפרט שלא לצורך או מנקודת ראותו של המוסר ההומאניטרי ששולל לקיחת חיי אדם .המשיבים לטענותיו דוחים בעצם את שתי העמדות המוסריות האלה .בעל עגלה מדבר על "טעות יסודית במנטאליות המערבית" וטוען שחיי אדם באמת אינם חשובים כל כך .ווטו ויהוסף מצדיקים לקיחת חיי אדם במקרה שאדם פוגע באשיות המוסר המקובלים על החברה (על ידי ברירת אוכל מתוך הפסולת בשבת ?) .

אני חולק על שתי הגישות כאחת . אין מקום לשפוט את דיני התורה שנוסחו לפני אלפי שונה לפי קריטריונים המקובלים עלינו כיום .אלה שקבעו את דיני התורה לא היו הומאניסטים וזהו.לעומת זאת יש מקום לשפוט את אלה החיים איתנו היום ומקבלים את דיני התורה כאמת נצחית ובלתי משתנה . צריך לשאול אותם הלנו אתם או לצרינו.עמדתו המוסרית של אדם איננה נקבעת על פי טקסטים קדומים המקובלים על אנשי חוגו אלא על הכרעתו האישית . הנסיון להסתתר מאחורי הטקסטים האלה איננה אלא בריחה מאחריות . ישנה תופעה אצל האפולוגטיקאים בפורום זה ובמקומות אחרים שכאשר הם נתקלים בשאלות מסוג זה כמו של לוו הם מנסים לתרץ אותם על ידי הכנסת פירושים עקומים לטקסטים הקדומים. השאלה שצריך לשאול את האפולוגטיקאי היא ' אם אתה דוחה את העמדה המוסרית העולה מן הטקסט מה צורך אתה רואה לתרץ אותה ולמה אין הכרעתך האישית מספיקה בכדי שתישען עליה , ואם אינך דוחה את עמדת הטקסט פשוט אמור זאת בגאון '.אני לא מתייחס כאן רק לדיון הספציפי הזה בשאלת עונש המוות אלא לכל הדיונים שבפורום הזה כמו היחס לאישה לגויים או להומואים בהלכה . טענותי מכוונות בעיקר כלפי אלה שלא מקבלים את עמדות ההלכה בסוגיות אלה כפשוטם ובאופן מילולי כפי שמקובל בעולם החרדי ושמנסים למתן את ההשקפה ההלכתית. אם יש בך העוז לדחות את העמדה ההלכתית כאשר אתה מסוגל לנטרל אותה (וזה בדיוק מה שאתה עושה , אינני מעלה על דעתי שאתה מוכן לרמות את עצמך עד כדי כך ולהאמין שהפירוש שחידשת הוא המובן המקורי של עמדת ההלכה) למה שלא תעז עוד יותר ותדחה גם את מה שאינך יכול לנטרל . מה פשר ההשתעבדות הזאת למילה הכתובה ?

את אלה מכם המקבלים את עמדת ההלכה ללא סייג בעניינים מוסריים ומצדיקים זאת על ידי תירוצים פילוסופיים שונים ומשונים אני רוצה לשאול את השאלה הבאה. האם הנימוקים הפילוסופיים שבאמצעותם אתם מתרצים את עמדות ההלכה היו מספיקים לכם גם לולא העמדה ההלכתית המפורשת או במקרים בהם ההלכה אינה קובעת שום דבר ? האם למשל אתם חושבים שיש מקום לגזור עונש מוות על מעשים שיכולים להיחשב בימינו כפוגעים באשיות החברה ? לפי הקריטריונים הלא מחמירים שלכם שלפיהם בררת אוכל מתוך הפסולת בשבת נחשבת למעשה כזה הרי קל וחומר שמעשה כמו שריפת דגלה של המדינה , למשל , דינה להחשב כמעשה הפוגע באשיות החברה . האם אתם חושבים שיש מקום שמדינת ישראל תגזור עונש מוות על ילד בן 13 ששרף דגל ? אם התשובה היא שלילית הרי שאתם דוחים את העקרון הפילוסופי שלפי דעתכם עומדת מאחורי עמדת ההלכה. אני דורש מכם להפעיל את 'מבחן בוזגלו' על כל צידוק פילוסופי שאתם מספקים לעמדת ההלכה .

מציץ ונפגע

הצגת שאלות חמורות ומעוררות. כמדומה לי שמיום הקמת הפורום עד היום הזה לא נתקלתי באתגר שכזה.
הצבעת על כמה נקודות שראויות לדיון מקיף. כדי שיהיה קל יותר לדון בהן, אנסה לדלות אותן מתוך דבריך, ולהתייחס אליהן אחת לאחת. אני מציג אותן בניסוח שלי, ואם טעיתי ולא פירשתי אותך נכון, אתה מוזמן לתקן. כמובן, התשובות שאני נותן כאן הן פרשנותי האישית. בניגוד לתשובות תורניות והלכתיות, אין כאן אלא דיון פילוסופי–תורני.

ואלו היו שאלותיך:

א. יש סתירה בין מקצת דיני התורה לבין המוסר המודרני, בין המוסר ההומאניטרי ששולל עונש מוות, בין המוסר הליברלי ששולל התערבות בחיי הפרט במה שאינו נוגע לחברה.
ב. דיני התורה הם בני אלפי שנים, ולכן הם אינם משקפים את עקרונות המוסר המקובלים עלינו היום.
ג. נקודה שלא התבארה די הצורך: "עלינו" – מי הם? בני החברה המודרנית? מי שהציץ לפורום ונפגע? ככל הנראה, כל מי שמאמץ בנקודות אלו את דגם המחשבה המערבי ואת הערכים האלו.
ד. עמדה מוסרית אינה נקבעת על פי טקסטים אלא לפי הכרעה אישית.
ה. הנסיון להראות כי הטקסטים המקודשים של התורה עולים בקנה אחד עם הערכים המודרניים של מוסר אינו אלא אפולוגטיקה שקרית.
ו. האם ניתן לדחות או למתן את העמדה ההלכתית? ועל איזה בסיס זה נעשה?
ז. אצל האפולוגטיקנים או/ו הכותבים בפורום ובאשכול זה, מה קדם למה, העמדה הפילוסופית או הטקסט המקודש של התורה ותכניה? תרתי (=שנים) למה לי?
ח. דוגמא מעשית. האם שייך לחייב מיתת בית דין בימינו מי שעבר על ברירה בשבת? כלומר, מי שהוא בר מצוות (מגיל 13 ומעלה)? האם הטעם לכך הוא "פגיעה באשיות החברה" המוסריות (שיטת וטו ויהוסף) או אחרות? האם ניתן ליישם גישה זו לגבי בן 13 ששורף דגל של המדינה?

אנסה לענות על השאלות האלו, אך לא אעשה זאת לפי הסדר שבו הופיעו לעיל, אלא לפי הסדר הנוח עבורי לפי סדר הדיון המתבקש.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הקדמה

למעשה, אולי ניתן להקדים שאנו חוזרים, במהדורה מודרנית, על הבעיה הקלאסית שהתפתחה בראשית ימי הבינים, מימי רס"ג ואילך. הבעיה של ההתנגשות בין התורה והפילוסופיה כשני מקורות שונים של הדעת. אלא שלפני רס"ג למשל עמדה השאלה על מקורות הידיעה, ואילו אנו מתמודדים היום עם השאלה על מקורות הערכים והאתיקה. עם זאת, השאלות הללו משקפות, במידת מה לכל הפחות, את ההתמודדות ההיא.

***

ד. (I) עמדה מוסרית נקבעת לפי הכרעה אישית, (II) לא מתוך טקסטים, אפילו טקסטים מקודשים.

אתייחס למחצית הראשונה של הטענה. המחצית השניה עוסקת ביחס בין דת למוסר, ואעסוק בה בסעיפים הבאים.
ראשית יש לברר:
האם זו
1. קביעה אמפירית שמתארת מציאות של התפתחות אישית,
או שזו
2. טענה ערכית של מה שראוי להיות?
או, לחילופין,
3. זו טענה במישור האפיסטמולוגי (=ההכרתי), כמעט טאוטולוגית (=שחוזרת על עצמה במילים אחרות ולכן הינה ריקה מתוכן), באשר היא מראה כי כל הכרעה היא אישית, של האדם עצמו ועל ידי האדם עצמו?
אני משער שהכוונה היא ל(2) או ל–(3), באשר טענה (1) היא שקרית. לא כל אדם עובר את החוויה של הכרעה אישית. יש כאלו שאינם מגיעים אליה. יש כאלו שנסים מפניה.
ההבדל בין (2) ל–(3) הוא שטענה (3) היא נכונה באופן הכרחי. כל הכרעה של האדם היא ממילא הכרעתו האישית. גם הכרעתו להפקיד את הכרעותיו בידי גורם חיצוני לעצמו היא הכרעה אישית. לעומת זאת, טענה (2) היא טענה שמציבה ערך. ראוי לו לאדם להיות אותנטי ולקבל את הכרעותיו בעצמו.
כמדומה לי שגישה מודרנית זו באמת מקובלת עלינו. ואפשר שאין היא חדשה כל כך. אנו יכולים לזהותה כבר במקרא (אם לא יאשימו אותי באפולוגטיקה...).


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

א–ב מקצת דיני התורה אינם עולים בקנה אחד עם הערכים המוסריים המודרניים של חופש הפרט בגלל שהם משקפים מציאות היסטורית שונה.
ג – מי המכריע? מי הם "עלינו"?

יתכן שזו טענה נכונה. יש לזכור כי התורה ניתנה לעם ישראל עם צאתו ממצרים, הרבה לפני האינדיבידואליזם וחופש הפרט. ההלכה מיועדת קודם כל לחברה תאוקרטית, לא דמוקרטית. האם זה חסרון? בוודאי לא מבחינה פילוסופית. בעל עגלה, למשל, מציג עמדה קונסיסטנטית מבחינה פילוסופית ושונה מבחינה מוסרית. איך מכריעים בין מערכות מוסר? יש כאלו שטוענים שזו דילמה שאינה בת הכרעה, כיון שכל הכרעה נשענת על הנחות יסוד, ומי יכריע ביניהן?
יותר מכך, אני סבור שבחינה של הערכים הגדולים של התרבות המערבית המודרנית, חופש הפרט, החיים האותנטיים של ההכרעה האישית ועוד, יכולה לגלות כי הם אינם יכולים לשמש מדריך לחיים. הם מובילים לסתירות ולחוסר בהירות. המציאות אינה נוחה להגשמת כל הערכים היפים שלנו.

בכל זאת, אני נוטה חלקית לאמץ את העמדה שהצגת. לאמור: חלק מדיני התורה משקפים התייחסות שהיתה מתאימה היסטורית לרמתו של עם ישראל באותו הדור. ואני גם סבור שהערכים שהצגת – חשיבותה של ההכרעה האישית והעמדת חופש הפרט כערך – הם אכן ערכים.
אבל אני מאמין שהתורה איננה מתנגדת לערכים שהצגת, במידה שהם ערכים ראויים.
זה מחייב אותי להתמודד עם השאלות הבאות שלך.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ה– ו – האם ההלכות של התורה חייבות להתנגש עם הערכים המוסריים של זמננו – שנחשבים כמובן לערכים בעלי תוקף עצמי, או שיש אפשרות שהן ישתנו?

אתה מתייחס לתורה כאל אוסף של טקסטים שיש לו משמעות אחת שאינה ניתנת לשינוי, ולפי שהיא עתיקת יומין, אבד עליה הכלח. אבל אתה שוכח שתורה שבכתב ותורה שבעל פה ניתנו כאחת. התורה, לפי שיטתי, היא מערכת חינוכית, והחינוך מתאים את עצמו לדור.

כאן אנו מגיעים לנקודה שנידונה מצד אחר בעבר. אם אנו מניחים שהתורה מדברת לכל דור בלשונו, ולעם ישראל של יציאת מצרים בלשונו, יתכן שכללי העל של התורה מחייבים שיש לפרש אותה בדורנו לפי צרכי הדור.
קביעה כזו נראית על פניה אפיקורסית. הלא התורה אינה משתנה. ובכן, כפי שהוברר כאן בעבר גם על פי דוגמאות, התורה מציעה תשובות נצחיות למציאות משתנה, על פי מטא–כללים של שינוי. אלא שמטא–כללים אלו אינם מופקדים בידי האדם עצמו או הקהילה (כשיטת הרפורמים, אם איני טועה), אלא בידי חכמים, שבידיהם הסמכות להרחיק ולקרב.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ח – האם יש לחייב מיתת בית דין על חילול שבת בזמן הזה? מה היישום המעשי של העיקרון שהמערכת החינוכית של התורה צריכה להכיר בהתחדשותם של הערכים של חופש הפרט וההכרעה האישית?

המערכת החינוכית של התורה מניחה מראש אפשרות של שינוי, אך זה שינוי שנעשה בידי חכמים, ויש לו עוד תנאים נוספים. אחד מהם הוא שמרנות מירבית. כלומר, למרות שהיינו יכולים להעלות בדעתנו אופנים שונים להגשמת המוטיבים החינוכיים שאנו יכולים לזהות במצוות של התורה, אין אנו יכולים ליצור בצורה זו מצוות חדשות, וגם לא לבטל את הישנות. זאת גם בגלל שהאדם הפרטי אינו בר סמכא לחולל שינויים כאלו, וגם בגלל שהמצוות הן, מטבען, מקור שעשוי להיות אינסופי של ערכים וחינוך. דיני שבת אינם רק חינוך לעונג משפחתי משותף, כפי שיצא לי לשמוע פעם אפולוגטיקן (לא חרדי) מסביר את הטעם שלהם. מה הם כן? קודם כל, נסה ותראה. טעמו וראו כי טוב ה'.

שאלת אם יש להוציא להורג מי שבורר בשבת, גם אם הוא נער בן 13 – קטין לפי הגדרתנו היום, בוגר לפי הגדרת ההלכה במציאות ההיסטורית של העבר. יש כאן שתי שאלות לפחות: האם גיל 13 מספיק לבגרות שמחייבת עונש כה חמור, והאם ראוי לתת עונש כה חמור על חילול שבת.
התשובה לשאלה הראשונה עשויה להיות שלא. גם לפי תנאי ההלכה, אדם אינו מתחייב מיתה בדינים אלו עד ש"יתיר עצמו למיתה". כלומר, יסכים להתראת עדים כשרים שהוא יודע שהמעשה שלו אסור ומחייב את העונש החמור ביותר. כמדומה שיישוב דעת או מרדנות כאלו אינם מצויים בדורנו. ויתכן שדווקא כאלו שעלולים להיכשל בכך חסרים להם תנאים אחרים כדי להתחייב, כמו הבנת ערך השבת, התורה וההלכה.
התשובה לשאלה השניה עשויה להיות שדיני שבת הם כעין מה שנאמר על בן סורר ומורה. בימי הגמרא, דעתם של מקצת חכמים לא יכלה לקבל שינהג דין זה, ולכן אמרו כי "בן סורר ומורה לא היה ולא נברא". מדוע נכתב? כדי לתת דוגמא קיצונית, תיאורטית, מה עלול לקרות אם מניחים לנער לשקוע בחטא.
יתכן שכך ייראו דיני שבת בזמננו זה. תיאורטית, מי שיעבור עליהם ראוי לו להתחייב במיתת סקילה. בפועל, הרי אין דין זה נוהג אפילו מסוף ימי המקדש השני, ומה שיהיה בימות המשיח – נחכה ונראה.

איני בא להתחמק מן השאלה, אלא להודות שאין לי תשובה ברורה עליה. לכן, אני מצביע על כיוונים אפשריים של פתרון. יותר מזה אין בידי.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ז תרתי למה לי? מה היחס בין שני מקורות הערכים, התורה והמוסר?

כבר כתבתי, שזו מעין חזרה על שאלתו של רב סעדיה גאון. מדוע שתהיה סתירה ביניהם? מדוע שלא נראה את התורה כמעין הנצחי של ערכים? יש כאלו שטוענים שמבחינה היסטורית התפשטות המסרים של התנ"ך פתחה את הדרך בפני ההתפתחות ההיסטורית שהולידה את האינדיבידואליזם, הדמוקרטיה וחופש הפרט (כיוון שמציין הרמב"ם באחת מאגרותיו).
כפי שכתב רס"ג, האדם אינו נולד מושלם ובוגר. הוא לומד את התורה, כדי לחסוך בזמן, וכדי להתחנך ולהפנים את הערכים והמצוות, קודם שיגיע לגיל בגרות שבו הוא מסוגל לבצע את התהליך האותנטי רב הערך של ההכרעה האישית.
מדוע, אם כן, עלינו לבחור בין ערכים לבין תורה? מדוע לא נניח ששניהם קיימים זה בצד זה, לא "זה או זה" אלא "זה וגם זה"?


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

הדברים שלך עוררו אותי למחשבה שבעצם חז"ל פעלו במגמה להפוך את גזר דין מיתה לבלתי ניתן לישום, בזה שהם קבעו התראה מוקדמת על ידי שני עדים.

האם ה"התראה" מופיעה באיזה שהוא מקום בתורה שבכתב?

מציץ ופוגע

כמוך אני נגד האפולוגטיקה, אבל כפי הכירותי את החברים כאן, לא הבנת את הכיוון שלהם!

אין להם השתעבדות למילה הכתובה אלא ללקח שיש ללמוד ממנה.

אתה כותב בלעג על עונש מוות למי שבורר בשבת בעוד שאתה מכיר שהעונש שייך לטקסט קדום שניתן בתקופה שהיה שייך לענוש על כך. אתה מניח שאין מקום לגזור עונש מוות על מעשים שיכולים להיחשב בימינו כפוגעים באשיות החברה. למה לא? אינך יכול לתאר רוע משווע כזה הראוי לעונש מוות? את היטלר היית משאיר בחיים?

אתה משווה שמירת שבת בתקופה שהיא היתה הבסיס למשמעת אלוהית מוסרית לשריפת דגל ישות פוליטית?

מה שדרוש הוא לתרגם את העקרונות הנצחיים לפרטים המשתנים. בזה אני מסכים שהפורום עושה את זה בקול ענות חלושה מדי. כנראה למען מציאת חן בעיני אלמנטים פונדמנטליסטיים בסביבת הכותבים.

מיימוני, כתבת שהתורה שבעל פה ניתנה עם התורה שבכתב. זאת אומרת שמכירת בת לאמה כנהוג פעם ואי מכירתה כנהוג היום, שניהם נאמרו מסיני. לכן כפי שכתבתי פעם, כל הנכתב כאן וגם על ידי המציץ, נאמר במתן תורה!

הרב המיימוני .

חן חן על התגובה המפורטת . איישר חילך!

הדרך שבו חילקת את הנושא בהחלט מקובלת עלי.מכאן ולהבא אתייחס לנושא לפי האותיות ואבקש סליחה מראש מאלה שזה יקשה עליהם לעיין באשכול ברפרוף.גם אני לא אלך לפי הסדר.אתנצל גם על אריכות הדברים (הייתי כותב אפילו יותר).

ג.אני חושב שנקודה זו היא נקודה חשובה .מי הוא האל שבשמו אני מטיף לכם מוסר? ובכן אין לי תשובה . הערכים המערביים מקובלים עלי בגלל שזוהי הכרתי המוסרית .אינני יודע אם כל מי שיהיה לו את הפרספקטיבה שלי יקבל את עמדתי . אבל העמדה שלי היא גם מוחלטת . בתנאים מסויימים אהיה אף מוכן להרוג או ליהרג למען העמדה שלי.אני מוצא טעם בנהול דיון על ענייני מוסר כי אני חושב שלפעמים אדם יכול להעביר לחבירו את הפרספקטיבה שלו אם כי אין ערובה לכך שזה תמיד יצליח . אין לי שיג ושיח עם אנשים המקבלים את העמדה ההלכתית מתוך ציות עיוור וללא כל פקפוק . אנשים כאלה שמים את עצמם בצד . אם אתה לא שם את עצמך בצד ואתה כן רואה את עצמך מוסמך לשפוט בין טוב לרע אז אני שואל אותך למה שלא תביא את כח השיפוט שלך לביטוי מלא. גם אם אתה דוחה את העמדה המוסרית שלי בחלקה או במלואה אתה עושה זאת על סמך כושר השיפוט שלך. למשל כאשר יש דיון על מעמד האישה ניכרים הדברים שיש כאלה שעמדת ההלכה בעניין אינה מוצאת חן בעיניהם אבל במקום להגיד בפה מלא שהם דוחים את עמדת ההלכה בעניין הם מנסים למצוא אסמכתאות מן הגורן ומן היקב בכדי להראות שעמדת ההלכה תואמת עם עמדתם ואם הם לא מצליחים בכך הם אומרים: מצטערים , היינו מאד רוצים להיות פמיניסטים נאורים אבל איננו יכולים בגלל שההלכה איננה נותנת לנו . לדעתי אין אדם יכול לומר אפשי אבל מה אעשה שהתורה גזרה עלי אלא אי אפשי .

אני יודע שאדם מאמין יכול להעלות את טענת המחץ שמדובר בדבר האל שחייבים לציית לו ללא פקפוק .נגד זה יש לי שתי טענות: א.אני חושב שכל מאמין כנה ובעל יושר אינטלקטואלי יודה שאין לו ידיעה ברורה בעניין הזה כמו שיש לו בעניינים עובדתיים רגילים ובסך הכל מדובר בקפיצת אמונה שהמאמין עושה בשלב זה או אחר בחייו (תקנו אותי אם אני טועה , אם כי רצוי להימנע מלגרור את הויכוח למחוז הזה) . להשקפה הערכית של האדם יש מעמד נכבד בקפיצת האמונה. וב. וזה העיקר , גם ההכרעה בעד הציות לאל היא בגדר הכרעה אישית של האדם ולכן ראוי שהאדם ישקול זאת בכח השיפוט העצמי שלו.קשה כמובן להעלות על הדעת אדם שמאמין באל ובכל זאת איננו חושש לשפוט בעצמו האם לציית לו או לא אבל אני עומד על דעתי שכך ראוי להיות ואני מחזק חלקית באמצעות הטענה הראשונה.

ו.טענתך העיקרית היא שהתורה עצמה נותנת אפשרות לשינוי לפי צרכי הדור אבל בתנאים ידועים כמו התנאי שהם ייעשו רק בידי חכמים ותוך שמרנות מירבית.לא קראתי את הדיון שהיה בעבר בנושא זה (אודה לך אם תספק לינק) אבל מלשונך נראה שאתה מדבר על צרכי הדור דהיינו מצב שבו אפשר לומר שאילו ההלכה היתה ניתנת בתנאים האובייקטיביים של היום היא היתה שונה . בגישה הזאת אתה למעשה מקבל את הסמכות המוחלטת של ההלכה אלא שאתה סבור שעמדת ההלכה אינה באה לביטוי מלא בטקסטים ככתבם וכלשונם .אבל דא עקא שמה שאני מדבר עליו אינם "צרכי הדור" אלא "תפיסת הדור" .שאלה מוסרית אינה קשורה בצרכים (למרות שהיא מושפעת מהם) אלא בהכרה המוסרית . העובדה שההכרה המוסרית עשויה להשתנות מדור לדור אינה דווקא בגלל שינוי בצרכים אלא בשינוי תודעתי. לדוגמא זה שאנו מגנים גזענות כיום למרות שבעבר הלא רחוק גם אבות העולם היו לקויים בה קשורה בהגברת המודעות שלנו לנושא בעקבות הנסיון ההיסטורי שלנו. האם יתכן שאדם מאמין יכיר בכך שהעמדה ההלכתית בנושא מסוים מתנגשת בעמדתו המוסרית ומתוך כך ידחה את העמדה ההלכתית? כהערת אגב אזכיר שבדיון על ריקוד הורה לבנים ולבנות כתב ליבוביץ שאיננו מחפש היתר בכל מחיר ובמידה ואי אפשר למצוא היתר שאינו מצוץ מהאצבע הוא מעדיף שהחניכים יהיו מודעים לכך שהם עוברים על איסור. הוא לא שקל לבטל את הריקודים המעורבים .(הדברים מופיעים באוסף המכתבים 'רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ ' שאינו נמצא תחת ידי כעת ולכן אינני יכול להביא את דבריו בלשונם). האם עמדה כזאת יכולה להיות מקובלת על אנשים אורתודכסיים ?

ה.לא התכונתי לפגוע . לאחר מחשבה אני חוזר בי חלקית מהשימוש במילה אפולוגטיקה . למילה אפולוגטיקה יש קונוטציה של הצגת מצג שוא כלפי חוץ בעוד שהכותבים כאן מכוונים בעיקר כלפי פנים .הנסיון להראות שעמדה הלכתית מסוימת אינה מחייבת אותנו לזנוח ערכים אנושיים מסויימים אינה אפולוגטיקה. למעשה כיוונתי את דברי נגד שני גישות .הגישה הראשונה מנסה לשנות את האופן שבו נתפסים עמדות הלכתיות .הגישה השניה מנסה לבטל את הערכים האנושיים מפני עמדת ההלכה . לגישה הראשונה אינני קורא אפולוגטיקה אבל לגבי הגישה השניה אינני חוזר בי .את ההערות שיש לי לגבי הגישה הראשונה הבאתי בנקודה ו ובנקודה ג.

ח.ובכן רציתי לעשות קצת דראמאטיזציה על ידי הבאת דוגמה מקטין בן 13. הדוגמה איננה כל כך חשובה כמו שכל הדיון הזה איננו רק על סוגיית עונש המוות שאפשר גם לטעון בקשר אליה שהיא איננה רלוונטית בימינו כוון שאין דיני נפשות נוהגים בזה"ז (למרות שגם זה אינו פשוט כל כך . מבחינה תיאורטית יכולים דיני נפשות לנהוג בזמן הזה לפי ההלכה והם אכן נהגו עד למאה ה16 במקומות מסויימים.ויתכן גם שהדיון יהפוך להיות מעשי בקונסטלציה פוליטית מסוימת שאין זה רחוק מהדעת שהיא עלולה להיווצר בזמן מן הזמנים).בעיני סוגיית יחס ההלכה לגויים היא הרבה יותר חשובה בזמננו.

בוגי

בשום מקום לא רמזתי שאני נגד עונש המוות באופן מוחלט . אני בהחלט נגד עונש מוות על מעשים כמו חילול שבת ואני שותף לגינויה של העולם החופשי את עונשי המוות וקטיעת האיברים הנהוגים במדינות מוסלמיות כמו ניגריה וסעודיה על מעשים כמו ניאוף . לפי כל קנה מידה סביר מעשה כמו בררת אוכל מתוך הפסולת בעיני מנהיגי מדינה תיאוקרטית אינה צריכה לעלות בחומרתה על מעשה של שריפת דגל בעיני מנהיגי מדינה חילונית . בתקופות קדומות כמו באנגליה של הנרי השמיני אכן היה נהוג לתת עונשי מוות בסיטונאות על עבירות קלות . לא הייתי מנסה לחפש צידוק פילוסופי לדבר הזה . ההתעניינות המקסימלית שלי בעניין הזה היא אולי היסטורית-אינטלקטואלית.

מציץ

עדיף ננקוט במקושש עצים המפורש מאשר בורר אוכל ופסולת. בכל אופן, האם לא מובן לך שזה שונה משריפת דגל?

שמירת שבת נתפסת כקשורה לאל עליון על כל, שבידו האמת המוחלטת וכל היכולת (גם לו כשקר קדוש) ואילו הדגל אינו נתפס אלא כיצירת אנוש!


חוסר מרווחים:

תוקן על ידי - רב_סיינפלד - 24/07/2003 18:23:29