מתי מכירה ההלכה ביצר הרע ומשלימה עמו?

מתי משלימה ההלכה עם כך שלא ניתן להלחם עם היצר?

אחד הדברים שעיינתי בהם בשדות העמק קשור לתופעות שאין טעם להלחם בהם. כלומר, באיזה מקרים ההלכה משלימה עם העובדה שכפי הנראה יש התנהגויות חברתיות שליליות אך אי אפשר להילחם בהן. אשר לכן צריך למצוא דרך להשלים ולחיות עם התופעה. זאת לא משום שהתופעה רצויה אלא משום שהאיסור עליה לא יפתור את הבעיה.

הדוגמה הקלאסית שמופיעה בתורה קשורה לפרשת 'יפת תואר'. דהיינו, ההיתר של איש המלחמה לקחת לו לאישה שבוית מלחמה, אפילו בעל כורחה, ואפילו נשואה ואפילו בעלת משפחה אחרת. כל המפרשים מסבירים שהתופעה מעיקרה פסולה וראויה לכל גנאי. אלא מאי? מה ניתן לעשות ויצר האדם רע מנעוריו? בלשון ההלכתית מופיע הביטוי "דיברה תורה כנגד יצר הרע". והיות ונחה דעתנו שממילא יעשה זאת, לפחות ייעשה זאת בשליטת מה.

ודוק, והותר לא בדיעבד אלא מלכתחילה, למפרע.

אין זה המקרה היחיד . למשל, אם אינני טועה, לגבי איסור הדלקה בין השמשות נאמר "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים מאשר מזידים" (איפה הציטוט המדוייק?). דהיינו, גם שם ההנחה הייתה שאי אפשר, כפי הנראה, להורות לבנות ישראל שלא להדליק נרות בין השמשות משום שלא חשוב מה יגידו לנשים, הן תדלקנה בין השמשות.

דוגמה אחרת, קשורה לשבת במקרה של אובדן מרובה (לא זוכר כרגע). היתר על ידי גוי? למרות שלכל הדעות זה אסור אלא שחששו שלא יתירו לו ויעשה בכל מקרה.

ישנן גם דוגמאות אחרות. למשל, הרמב"ם, ב"מורה נבוכים": אומר שכל הקרבנות נעשו כנגד יצר הרע ומלכתחילה רצוי לוותר עליהם. גם פרשת המלך המופיעה בתורה, יש הטוענים שלא נאמרה אלא כנגד יצר הרע.

זוהי שאלה כללית שעליה אני רוצה לשאול כמה שאלות משנה. ובכל אחת מהן אגיד את דעתי ואני אשמח אם יהיה מי שיגיד אחרת.

א. אילו עוד דוגמאות מוכרות לענין זה?

'הדוגמאות שמוכרות לענין זה' כוונתי לאותם מקרים שבהם מתירה התורה, או ההלכה, לעשות דברים שברור שעדיף שלא יעשה, אלא שדיברה תורה כנגד יצר הרע.

ב. באילו מקרים תותר התופעה השלילית בנימוק של "דיברה תורה כנגד יצר הרע"?

השאלה שאני שואל פה היא: מתי הגיעה התורה/ההלכה למסקנה שאין מנוס אלא להתיר ולהסדיר תופעה שהיא שלילית? יש האומרים שהתורה התירה תופעות כאשר ראו שהאדם לא יעמוד בהן. ליתר דיוק, אמר לי את זה ראש ישיבה אחד, מבית הכנסת המפורסם של בעלי מלאכה בעפולה, שבחייו האזרחיים דווקא יש לו מאפיה.
לדידו, עצם העובדה שהתירה זאת התורה, זה מראה שאי אפשר לעמוד בעבירה זו. דהיינו, אם התירה התורה את אשת יפת תואר כנראה הגיעה למסקנה שבכגון דא אנשים לא יעמדו בכך. הוא אף הביא ראיה מהמאפיה. לא הגיוני להגיד לאדם "אל תאכל שוקולד". טבע העולם הוא שתשעה מתוך עשרה אנשים אוהבים שוקולד (העשירי משקר). אז אם אין מנוס, צריך לדאוג שהשוקולד יהיה דל קלוריות, מכיל ויטמינים וכו'.

אבל, אישית, לא נראית לי דעתו של ראש ישיבה זה, משום שיש תופעות שהתורה לא התירה אותן בשום פנים ואופן. עובדה שניאוף אסרו תמיד, למרות שיש שם יצר הרע גדול, חילול שבת אסור תמיד, ועוד כהנה וכנה מקרים שבהם יצר הרע משחק..
הזנות, גם היא לא מותרת בהלכה. נכון הוא שהעונש עליה לא ברור והוא יחסית מינורי (בהנחה שהעוסקת במקצוע איננה נשואה) אבל אף אחד לא התיר ולא ניסה להסדיר זאת בהלכה. זאת למרות שיש כמה וכמה שיטות משפט בתקופות שונות בעולם שניסו להסדיר זנות.

לעניות דעתי השאלה היא אחרת. השאלה היא האם האיסור המוחלט והטוטאלי על התופעה, עלול לגרום להרבה יותר נזק מאשר בהתרתה? דהיינו, ייתכן שאם לא יהיה קיים ההסדר של 'אשת יפת תואר', התוצאה תהיה מצב של אונס לא מבוקר שאף אחד לא יכול להשתלט עליו.

ידוע שתופעת אונס נשים במלחמה לא התחילה היום והיא קיימת מאז שחר ההיסטוריה האנושית. היא חזרה על עצמה כשהערבים כבשו את ירושלים הצלבנית, בכל מלחמות העולם העתיק וגם במלחמת העולם השניה (הן שכשהגרמנים כבשו את רוסיה וגם כשהרוסים כבשו אחר כך את גרמניה). האונס היה נילווה באופן קבוע למלחמה. במצב מעין זה ההסדר ההלכתי של יפת תואר, פשוט עדיף על האלטרנטיבה.

באותה צורה ניתן לטעון לגבי משפט המלך. אם כבר רוצים מלך, כדאי להסדירו ולהגבילו. וזה עדיף בהרבה מאשר לתת כח טוטליטרי למלך.

במונחים מודרניים, הניסיון להסדרה חוקית של תופעות שליליות מכונה פעמים רבות "מיזעור הנזק". יש הרבה מאד רעיונות על כך בספרות הקרימינולוגית המודרנית. למשל, חלוקת מזרקים חדשים וסטריליים לנרקומנים. איש איננו בעד אך הטענה היא שאי חלוקה תגרום להם להידבר באיידס והתוצאות עלולות להיות הרבה יותר קשות, ועוד כהנה וכהנה.

האם מישהו יכול לתת לי איזה עצה/רעיון בנדון?

השאלה השלישית היא: מהו ההסדר הראוי בתופעות שליליות המותרות בדין?

ממה שנראה לי, הרי יש שני עקרונות אותם מצאתי בהם התורה/הלכה מתירה תופעות שליליות.

ראשית, ההסבר הוא קצר יחסית ובלי ניסיון להיכנס לפרטים. גם ב 'אשת יפת תואר', וגם ב -'מלך', מדובר בפרשות קצרות, ענייניות, מאד תכליתיות ולא מופיעות יותר מדי בהלכה. בניגוד, למשל, לציווי על 'גר, יתום ואלמנה', שמופיע עשרות פעמים במקרא, הרי כל הפרשות האלה הן בקטן, במלים אחרות, לא צריך לפרסם יותר מדי את ההיתר. כמאמר מולדובן (בעל החנות ירקות בעמק) "נכון שהתרנו לך לאכול חזיר אולי, אבל בודאי לא נתיר לך ולא נחלק מתכונים משובחים של המטבח הצרפתי."

שנית, הדגש איננו על ההיתר אלא דווקא על האיסור. זאת אומרת, ההסדר החוקי מדבר יותר על מה שאסור לך ועל מה שאתה צריך להיזהר, מאשר מה שמותר. אם מדובר על יפת תואר, הרי שרשרת האיסורים, מבקשים שתהיה בביתו של האיש חודש, שמא תימאס עליו, שתבצע כל מיני פעולות שאולי ימאיסו אותה עליו, יגרמו לו לשכוח מכל העניין, לוותר עליה כליל ולשלח אותה ממנו וכן הלאה.

כששמדובר במלך, הרי יושם הלב שהדגש הוא מה אסור למלך ולא מה מותר. בעיקר שלושת הלא ירבה, סוסים, נשים וזהב.

לסיכום: ההסברים צריכים להיות גם קצרים, וגם מדגישים את האסור ממנו יש להיזהר במסגרת הדין ולא את שמותר.

השאלה הרביעית, מה ניתן ללמוד מכלך לשאלות משפטיות במשפט הישראלי, ובמשפט בכלל?

השאלה שאנו מתחבטים בה כאן רחוקה מלהיות ייחודית למשפט העברי. ליתר דיוק, היא שאלה שכמעט כל משפט פלילי מודרני מתחבט בה. תופעות שליליות שאין בידינו להכחידם, מה נעשה עימן?

יש כמה וכמה דוגמאות לכך בענפי משפט שונים. החל מייצור והפצה ושימוש של סמים קלים (חשיש מריחואנה), עובדים זרים לא חוקיים (בישראל ובעולם), פורנוגרפיה וזנות, ועוד כהנה וכהנה. השאלה המרכזית שאנשים שואלים את עצמם איננה אם התופעות טובות או לא, משום שהן שליליות בבירור. לגבי רובן (להוציא סמים קלים) רוב האנשים מתנגדים להם.

יש תופעות שכולן מתנגדים להן אך לא ברור כיצד למונען. נדגיש שוב, השאלה איננה אם זה טוב או רע לעשן סמים קלים? איננה אם פורנוגרפיה קשה היא טובה או רעה? השאלה היא אם איסור פלילי של המשפט זה מה שיעזור לפתרונה. השאלה היא האם על ידי איסור פלילי לא נגרם יותר נזק מאשר תועלת?

מה שאני רוצה ללמוד מהפתרון ההלכתי הוא כיצד לפעול אחרי שהגענו למסקנה שהתופעה שלילית אלא שאין מנוס אלא להסדירה באופן חוקי. בעיקר שתי הנקודות אותן הזכרתי. ראשית, יושם לב שההסדר ההלכתי הוא קטן, שקט, מצומצם ואיננו מעורר גלים. אולי אפילו מנסה להסתיר את קיומו. שנית, וחשוב יותר הדגש איננו על כך שהוא אפשרי אלא על צמצומו ועל האיסורים והמגבלות שבו.

הדוגמא הבולטת לעין ההפוכה לכך בעיני היא היחס להימורים בישראל. הימורים אסורים ורוב האנשים יסכימו שאין זה טוב. אך מה התוצאה? יש לנו סוג אחד של הימורים חוקיים כמונופול של המדינה, הפיס הטוטו והלוטו וכשכמותם. הללו לא רק שאינם יושבים בשקט ומשתדלים לעשות קולות של חיטה (לאחר הקציר) אלא להיפך. הם מפרסמים את קיומם בקול גדול,
ומבקשים מכל הציבורי לבוא להמר.

אם אנחנו חושבים שהתופעה היא שלילית, למה הפרסומים האלה? למה העידוד המסיבי? ואם היא חיובית, מה המונופול הזה שהמדינה לקחה לה?

באותו צורה אנו יכולים לראות את ההימורים הלא חוקיים המופיעים בכל עיר ובכל מקום. בתי הקזינו הפיראטיים ועוד.

אולי היה עדיף ללמוד מהגישה ההלכתית?

איך היה נראה הסדר הלכתי כזה? ראשית, הפיס, הלוטו, והטוטו, ושאר המרעין בישין לא היו מפרסמים את עצמם אלא פועלים בשקט ובשלווה, בנחת ובשתיקה, מתוך רצון אמיתי וכן שכמה שפחות אנשים יתעסקו עימם, כך טוב יותר.

שנית, יתכן שהיה מקום להקים קזינו אחד או שניים בכל רחבי ישראל. כמו להבדיל שני עגלי הזהב של ירבעם בן נבט, אחד בבית אל והשני בדן. בתי הימורים אלו יהיו היחידים, לא יפרסמו עצמם יתר על המידה, ויפקחו היטב על היוצאים והבאים בשעריהם ולא יתנו לאיש להפסיד את חייו, רכושו, וחיי משפחתו. במקביל להימורים החוקיים, ניתן היה להפעיל יד חזקה נגד כל ההימורים הלא חוקיים. סביר להניח שרוב הציבור היה פונה לפתרון החוקי.

אלה הגיגי שהחלו מהשאלה מתי אוסרים תופעה בהלכה, מתי מסכימים עם תופעה בהלכה? ונגמרו ביחס הראוי להימורים במדינת ישראל יחד עם היחס לתופעות שליליות אחרות.

אני חוזר ומרכז את ארבע השאלות שהייתי רוצה שטובי בנינו/בנותינו יעזרו לי בהן, בין אם הם חושבים כמוני (דהיינו חושבים בדרך הנכונה) ובין אם לאו.

א. אלו עוד דוגמאות ברורות מוכרות בהלכה לכך שההלכה מכירה שאין אפשרות למחות איסור מהעולם ומסדירה אותו "כנגד יצר הרע"?
ב. האם יכול מישהו למצוא "מכנה משותף" בין כל אותן תופעות שהוסדרו? האם גישת "מזעור הנזק" מסבירה זאת?
ג. האם יכול מישהו (מימוני?) להראות על חוקיות מסוימת ו/או היגיון שעובר בכל הסדרים אלו ומראה על איזה עיקרון על?
ד. מה נוכל ללמוד מכך לגבי המצב בישראל היום? ולגבי איסורים במשפט הפלילי?




ובבניין עפולה ננוחם.

יש עוד דוגמא הלכתית אשר הם ראי' להנושא כאן באהע"ז סי' כ"ג בנושאי כלים סק"א, ומשם ממש ראי' שאפשר להקל ולעבור על עבירה אחת קל שלא יבא לידי עבירה חמורה יותר (לא רציתי להעתיק בשלימות מפני האחריות, אבל המעיין שם יראה שזה ממש להיפוך ממה שכתב מזקני-העמק לחלוק על דברי הראש ישיבה שהביא).

גם יש לפלפל במה שאמרו חטא בשביל שיזכה חבירך בתנאים מסויימים.

דברי העקידה המובאים לעיל, לפי הנראה לא התירו הקהל הענין, אלא שלא מיחו על הנעשה. כן נראה לכאורה משם, ואינו ראי' להתיר דבר האסור כדי שלא יבואו לידי איסור יותר חמור, כענין אשת יפת תואר שהתירה תורה.

תוקן על ידי - באראפארקער - 01/08/2003 2:40:26

לבאראפארקער

לא אכנס לפרטים, אך עלי לציין שמקרהו של העקידת יצחק הוא מיוחד במינו, ושונה מכל ההלכות האחרות שהובאו ושלא הובאו, שרבות כמותן, שבמקרהו אנו מוצאים, שהציבור אירגן פעולה לא חוקית "ביודעין", כי היתה להם בעיה, והדרך הלא חוקית היתה בעיניהם הדרך היחידה לענות עליה לפחות חלקית ובגלל המטרה, נעשה הדבר להנהגת הקהל כהיתר, ולצורך כך הם גם השקיעו כספים, "ולא עוד אלא שכבר יאותו בקצת הקהלות ליתן להם חנינה ביניהם, גם יש שמספיקין להם פרס מהקהל", (מדברי העקידת יצחק)
"כי בנידון העקדה רצו בית דין לעשות בקום ועשה לטהר את הפנויות", (מדברי הרב עובדיה יוסף)
וכזאת לא מצאנו, במקום אחר.

נישט איך,
לא ידעתי מהיכן אתה לוקח זה שהיו בתי זונות עם הכשר, בדברי העקידה שהבאת מבואר רק כי היו זונות ו"שופטי" ישראל היה האיסור רופף בידם, שופט הוא מן הסתם אלו שהיה בידם לבטל את זה ולא ביטלו, כי היה להם צד היתר שהן מצילות מאיסור חמור יותר, ובאיזה קהל נתנו להם חנינה היינו מקום לדור, או כסף לאכילה, כמו שנתנו צדקה להנצרכים, לא ששכרו נשים שדוקא יהיו זונות (היינו שהשקיעו כסף בזה שיהיו זונות כדבריך), אלא שהיו צריכין שלא לתת להם כלום כיון שהן עוברי עבירה, ועכ"ז לא נמנעו מלתת להם צדקה. וגם אינו מבואר שהיו שם בתי זונות, כי אם זונות, כלומר נשים ידועות שידעו האנשים שהם זונות, ולא עשו כלום לגרשם וכדומה, לא שהיה בית זונות מיוחד בהכשר.

ליקח את הנעשה היום, ולומר שכן היה אז, אינו צודק כלל.

מה שהבאת מר' עובדיה, הוא לא ראה יותר ממה שאתה הבאת, א"כ מה הראי' מדבריו.

בהקשר של 'דברה תורה כנגד יצר הרע', ישנם כמה היבטים.
ישנו היבט שבמצב האידיאלי היה צריך להמנע מעשיית פעולה רעה, אך כיון שהעושה נמצא ברמה אחרת, פחותה, אינו מצווה להמנע מעשייה זו. רמתו חלשה והתנהגותו אמורה להתחשב בנתונים העכשויים.

ישנו היבט אחר של 'מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין' המניח שבעצם ראוי להמנע בכל מצב מהפעולה הרעה, אך כיון שאנו יודעים שלא ימנע מכך, ראוי למנוע ככל האפשר שלא יעשנה במזיד.

אני חושב שאת היתרי התורה ניתן למנות רק בקטגוריה הראשונה. התורה היא ספר חינוך מה נכון ומה לא נכון, ולא בית משפט שצריך להתמודד עם בעיות של חוסר משמעת ותכסיסים, את זה השאירו לחכמים.
[דובר על הנושא הזה בפורום מספר פעמים].


תוקן על ידי - אזורי - 01/08/2003 17:46:30

לבאראפארקער

יצאת נגדי על שכתבתי שהיו זונות עם הכשר,

אולי בויליאמסבורג, בארא פארק, ומונסי, צריך לקבל "הכשר" רק ממי שלובש מכנסיים שלוש רבעי, גרביונים לבנים ונעלי סירה, ומדבר במבטא הונגרי, אך הדבר לא היה כן בארץ שעליה כותב העקידת יצחק.

לפניך דברי העקדת יצחק במלואם כפי שכתבם בשער כ (בדף קמב עמוד א).

"וכמה פעמים נתחבטתי על זה על אודות הנשים הקדשות, שהיה איסורן רופף ביד שופטי ישראל, אשר בדורנו, ולא עוד, אלא שכבר יאותו בקצת הקהלות ליתן להם חנינה ביניהם, גם יש שמספיקין להם פרס מהקהל, כי אמרו, כיון שמצילות את הרווקים או הסכלים מחטא אסור אשת איש החמור, או מסכנת הגויות, מוטב שיעברו על לאו זה, משיבואו לידי איסור סקילה או סכנת שריפה, ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם, והסברתי להם, שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבים, (בשו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן כב ד"ה (ד) למען "לדעת הרבנים"), ברשות ב"ד, חטאת יחיד הוא, והוא שבעונו ימות ע"י ב"ד של מעלה או מטה, וכל ישראל נקיים כמו שהיה עוון פילגש בגבעה, ... אמנם החטא הקטן, כשיסכימו עליו דעת הרבים, והדעת נתנה בבתי דיניהם, שלא למחות בו, הנה הוא זמה ועון פלילי, וחטאת הקהל כולו, ולא נתן למחילה אם לא בפורענות הקהל, כמו שהיה בבני בנימין, על השתתפם בעון, והוא הי' עון סדום כמו שביארנו, שהם ובתי דינים שלהם הסכימו, שלא להחזיק יד עני ואביון, ולכן הוא טוב ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו, החטאים ההם בנפשותם, משתעקר אות א' מהתורה בהסכמת הרבים".

דבריו ברורים:

"הקדשות היה איסורן רופף ביד שופטי ישראל אשר בדורנו".

"שכבר יאותו בקצת הקהלות ליתן להם חנינה ביניהם".
.
"גם יש שמספיקין להם פרס מהקהל".

"אני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם והסברתי להם".

"החטא הקטן, כשיסכימו עליו דעת הרבים, והדעת נתנה בבתי דיניהם, שלא למחות בו, הנה הוא זמה ועון פליל ",

ומדבריו ברור, שלא היה זה רק בקהילה אחת, אלא בקהילות רבות, וכי הזנות היתה ידועה למנהיגי הקהל, הזונות עסקו במקצוען בפרהסיא, "שיתוף הפעולה" עמן במקומות השונים היה בדרגות שונות, מעצימת עיניים ועד "סבסוד" כספי של פעילותן, וגדולי ודייני הקהל, המשיכו בדרכם, כדרך של מדיניות ציבורית, לשיטור הזנות, על אף שהוסברה להם חומרת מעשיהם.

לדעתך קבלו הזונות את שכרן מהקהילה, בדרך של צדקה, אך ברור שאין דבריך אלא דברי הבל, שהרי העקדת יצחק מתלונן "שמספיקין להם פרס מהקהל", ופרס פירושו שכר קבוע, ראה אבות פרק א משנה ג "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס".

אולי קשה להאמין ש"רבנים ודיינים", יעשו כמעשים שעליהם מתלונן העקדת יצחק, אך כפי שכבר כתבתי במכתבי הראשון, לא ברור אצלי אם העקדת יצחק מספר על מה שהיה באיטליה או בספרד, אבל ידוע שבין רבני איטליה היו "קליינע צדיקים", ראה לדוגמא את הנאמר בשו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן יב, על אחד מהם, שנדמה לי שהיה דיין בונצייה, "אולם אין להתפעל מדברי החכם האטלקי הזה, והדבר לא צריך להיות לפלא אם כותב מה שכותב, כי היו היה האיש אדם הפכפך, המתהפך בדיעותיו כחומר חותם, מנהל מלחמות נגד רבני וגדולי עירו בצורה לא פחותה ממלחמת המשכילים נגד רבני דורם, ולא בעיני אחד היה מוחזק ככופר, והנראה מכפי עדות עצמו הלך בלי כובע על הראש ברחובות קריה. ובתוך המשך דבריו שם כותב כי דברי רז"ל צריך להבינם כפי המקום והזמן והאדם,,, כי אין קץ לדברים שמצינו להם ז"ל אסורים שנעשו מותרים בחילוף הזמן והמקום, ויאמר נא ישראל הלשכזה רב - פוסק יקרא) לעג מהאוסרים משחק כדור רגל בשבת, וכל ימיו עד זקנה ושיבה היה משחק בקוביא ולא היה יכול בשום פנים להגמל מזה הגם שהיה מפסיד סכומים עצומים והדבר גרם להפרעת חיי המשפחה שלו חיבר ספרים נגד חכמת הקבלה והזוה"ק ועוד, למד ולימד להתחבר עם הנוצרים וכומריהם, הטיף למיזוג חכמת ישראל וחכמת יון בדיני ומנהגי ישראל תוך כדי הטפתו מידעו על צורך השמירה עליהם [יעוין בספרו שכותב שהגם שצר לו על עשותם כל זה בימי בין המצרים אשר חובה עלינו להיות מצרים ודואגים על חורבן בית קדשנו והעיר אשר נראה בה ה', עם כל זאת הוא מבקש ממנו שיהי לרצון לפניו להודיעו מתי יהיה זאת ולהמציא גם לו מקום שמה שיוכל גם הוא לבוא ולראות. ובמקו"א שם הוא מעיד על עצמו וכותב, שביום י"ז בתמוז שחמשה דברים אירעו בו לישראל רעים וחטאים, נכנסה בו רוח שטות ושחק בקוביא והפסיד וגו' כיעו"ש]. ואם כן לאיש חכם אשר כל אלה דברים גרועים לו, היש להתחשב עם פסקי הלכות שכותב כביכול ככל העולה על רוחו? והאם אין תורתו כתורתו של דואג שהיא מן השפה ולחוץ?

וד"ל.

נישט איך
גם היום יש רבנים כאלה לרוב, וקצת מוזר בעיני שעל רבנים כאלה יתלונן הבעל עקידה.

למען ההיסטוריה, הרי התופעה הייתה בספרד ולא באיטליה. וזאת מניין? פשוט.. ר' יצחק עראמה נולד בספר בשנת 1420 ונפטר בשנת 1496 בנאפולי, לערך 4 שנים לאחר גירוש ספרד וספרו נכתב קודם לכן... (אני מצטט מהזכרון את תאריך הלידה.. ולכן אולי טעיתי בשנה שנתיים..).


"אין כמו עפולה בלילות"

לבאראפארקער
כתבת:
גם היום יש רבנים כאלה לרוב, וקצת מוזר בעיני שעל רבנים כאלה יתלונן הבעל עקידה.

אז מה ?

היום ישנם סוחרי סמים דתיים, ואיש לא מתלונן,

למזקני
ידעתי את ההיסטוריה של הרב יצחק עראמה, ראהhttp://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/baal-4.htm
אך לא ידעתי אם היו מהדורות עם הוספות איטלקיות, ולכן כתבתי ב"אולי", אם ברור לך שהיה זה בספרד, שיהיה כך.

נישטאיך, בקיאותך המקיפה מדהימה אותי בדרך כלל. אבל את חייו רבי הפעלים של רבי יהודה אריה ממודינה אי אפשר לסכם בציטטה מהציץ אליעזר ובשתי מילות לגלוג.


תוקן על ידי - זריחת_עץ - 29/08/2003 0:21:25

לזריחת עץ

שבוע טוב ושנה טובה.

לא תיארתי את חייו של רבי אריה ממודינא, ואף לא עלה בדעתי לעשות זאת, ואם תעיין בדברי, תיווכח, שאף לא הזכרתי את שמו.

ידוע לי על חייו ה"מורכבים", של גאון זה, ייתכן, שהיה מוצר קלאסי של התרבות בה היה חי, וא"כ היו רבים אחרים כמוהו, ולהביא אותו כדוגמא, לדמות ה"רב", בונציה של ימיו, עיר שבה היה חי, ובה שימש ב"קודש", אך גם ייתכן שלא היה, שהרי ברור לכל, שהוא היה "יוצא דופן".

השאלה היא רק עד כמה.

הבאתי את תיאור חייו (אך לא את כל חייו) מהציץ אליעזר, (המסתמך על האוטוביאוגרפיה שלו, "חיי יהודה", כדי לטעון, שאם העקדת יצחק עוסק בקהילות איטליה, ואפילו אם התנהגות מנהיגי הקהילות, הרבנים והשופטים, היתה רק "בדומה לו", למחצה, לשליש או אף לרביע, עדיין ייתכן ש"יכשירו את האסור", וישקיעו ב"מאמץ" זה, מכספי הקהילה, כדי לצמצם את הבעיה, שעמדה בפניהם, ולא כפי שטען באראפארקער נגדי, טענות הבל, הבנויות על דמיון מפותח, והתנהגות מקובלת של מנהיגי קהילה, ברחוב החרדי כיום.

אצלי אין ספק, שחיי היהודים במציאות, היו שונים מהמסופר בספרי ההסטוריה של היהדות החרדה, שבו יוצאי מצרים מדברים אידיש, וחובשים שטריימל.

שהרי לא שינו את שמם ואת לבושם מאז.

נ.ב. שכחתי לציין, שהם היו גם אנטי ציונים, שהרי לא רצו להכנס לארץ.