ההומניסטים עוקפים את הרפורמים משמאל [ועל התבוללות]

בארצות הברית יהודי אינו יכול לוותר על הזדהות דתית, שכן בכך הוא מוותר על יהדותו.

זאת אמיתה ידועה היטב, והיא מסבירה את הצלחתו של הזרם הרפורמי למלא בתי כנסת, למרות שהמחויבות הדתית שלו מעורפלת מאוד.

קראתי לאחרונה על "זרם חמישי" ביהדות ארצות הברית, שאפילו אינו טורח להציג את מראית העין של האמונה שקיימת אצל הרפורמים. מדובר בקהילות אתיאסטיות לחלוטין, שאף על פי כן, שוכרות רבנים, מחזיקות בתי כנסת ומקיימות תפילות. 40,000 יהודים נמנים על שורותיו של הזרם הזה, "היהדות ההומניסטית".

מה מוקרא בתפילות מלבד קטעים מהתנ"ך ? שירי יהודה עמיחי ומבחר ספרות עברית.

האתאיזם מתבטא גם בשינויי הנוסח. במקום לשיר "יעשה שלום" שרים בבתי הכנסת של היהדות ההומניסטית "נעשה שלום".

הגדרת "היהדות ההומניסטית" לפי מייסדה היא "מחויבות לאורח חיים הומניסטי תוך כדי קשר הדוק עם המקורות היהודיים והזהות היהודית".

[לאור הבקשה להבהיר את משמעות ההודעה]

שאלה מרכזית עולה לי לראש כמתבקשת מהתופעה המרתקת הזו.

האם מבחינה תורנית ניתן לראות בה ברכה בשל העובדה שיש כאן התקרבות דתית העדיפה על התבוללות מוחלטת, או להיפך, מסוכנת עטיפת החילוניות הקיצוניות בלבוש דתי, קלוש ככל שיהיה ?

ובהמשך לשאלה, האם מבחינה תורנית יש עדיפות לתופעה כזאת, נטולה יומרה דתית אמיתית, על פני הניסיון הרפורמי-קונסרביטיבי להקים מעין מערכת דתית אמונית חדשה. או שמא ניתן לומר ככלל גורף שכל תאיזם עדיף על כל אתאיזם.

נוסף על כך, התופעה מעניינת ביותר מהבחינה הסוציולוגית, ואודה שמהבחינה הזו היא בעיקר משכה את תשומת ליבי.

הסוגריים שבכותרת

תוקן על ידי עצכח ב- 27/08/2009 19:35:11

אתה מחפש נפקא-מינות? (מינות - תרתי משמע..)

ובכן - הדוגמה הקלאסית : גיור.

אני לא חושב שהקבוצה הזו תצריך גיור מחמיר יותר מגיור רפורמי - גיור שלפי ההלכה תופס בדיוק כמו תעודת איגוד הישיבות בכניסה למוקטעה...

לדבר כזה אני קורא קיעקוע יסודות היהדות..

הזרם הזה נחשב די קיקיוני בארצות הברית דוקא משום שהוא מצהיר בפירוש על הוצאת האל מבית הכנסת. הרי ממה נפשך, לאנשים קשה להוציא את עצמם מן הבית דוקא לכינוס של 'תפילה' כלשהי כאשר מוצהר כי אין זה אלא אירוע תרבותי בלבד.

מעניין שכתבת כי זהו 'זרם חמישי' ביהדות ארצות הברית (אולי אינני זוכר נכון). כיום מקובל שם להציג את ה'ריקונסטרוקשניזם' כזרם רביעי ועצמאי, ואלה מעניקים פירוש 'טבעי' (לאפוקי 'על טבעי') גם לאלהים. המגמה ה'חמה' ביותר בתסיסה היהודית החוץ-אורתודוכסית בארצות הברית נוגעת לזרם 'חמישי' (או שישי?), והוא הזרם הניאו חסידי, הידוע בכינויו 'יהדות מתחדשת' (Jewish Renewal Movement)/ זרמים אלה מעניינים יותר מבחינה דתית דוקא משום שהם שומרים על זיקה 'דתית' אל האלהים ואינם מתייחסים כמו הזרם ההומניסטי אך ורק לצד החברתי והתרבותי-אנושי של המסורת היהודית.

אוטומט

השוואתך מגוחכת ונודפת פונדמנטליזם גזעני!

גיור הוא כרטיס כניסה למקום שמכירים בתקיפותו. גיור של הקהילה ההיא בהחלט יספיק למי שאינו מעונין להיכנס למוקטעה האורתודוכסית.

תוקן על ידי - בוגיעלון - 23/07/2003 1:21:34

יקירי, אם אותו אחד היה מוגדר כ"מגוייר על ידי הקהילה הרפורמית\לא מאמינה\בדואית מזרחית" הייתי מאושר ושיהיה להם לבריאות בכל הגדרה שהם לא רוצים

הבעיה היא שזה לא הולך ככה - כשמישהו מגוייר הוא מוגדר כ"יהודי" מבחינת תעודת זהות\נורמה חברתית וכו'..
וממילא ההתבוללות עם סו קולד "גרים" כמעט בלתי נמנעת.

תרנגול הודו,
אכן הJR הם מעניינים, אבל למרבה הצער אין להם ממש משנה סדורה ואידיאולוגיה ברורה. יש אצלם הרבה רצון טוב והרבה כוונה אבל לא תמיד עומק רעיוני.
עלי להודות שחשיבה עיונית רעיונית מעמיקה אינה חזיון נפוץ בימינו באף אחד מהמגזרים ביהדות.

שחרית,
תודה על הערתך. אני נתוודעתי לזרם 'ההתחדשות היהודית' באמריקה גם דרך טיפולם במורשת החסידות. נכון שעומק רעיוני איננו הצד החזק שלהם, אבל בין מנהיגיהם ישנם גם אנשים רציניים, שמאחוריהם לא רק כנות וחיפוש-דרך מתמיד, אלא גם ידע תורני וכללי מרשים. כך למשל 'הרבי' החסידי של הזרם הזה בארצות הברית הוא בן דודו של הרבי מליובביטש ושמו רבי זלמן שכטר שלומי. הוא חיבר ספרים באנגלית, אך גם קונטרסים 'קבליים' בשפת הדרוש החסידי ובו מסריו החתרניים והמודרניים. נציג ידוע יותר של הזרם האמריקאי הזה הוא אברהם יצחק (ארתור) גרין, מי שכתב את הביוגרפיה המרתקת של ר' נחמן מברסלב, "בעל היסורים". הזרם הזה אכן מושך אנשים לא מעמיקים במיוחד, אבל לכך מתלווה אידיאולוגיה 'חסידית' ולפיה לא התלמוד עיקר אלא החוייה הרגשית. שני האישים שהזכרתי משתדלים בכל אופן להעניק לתנועה הזו דגש עיוני ומעודדים החייאה של ערך לימוד התורה ועיסוק טקסטואלי (למשל בטקסטים חסידיים מקוריים).
בקיצור: תופעה מרתקת, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

תרנגול הודו (קשור לנסיך של ר' נחמן?)

האם תוכל להרחיב מעט על הזרם של ההתחדשות החסידית?
אני מכיר את ספרו של גרין על ר' נחמן. הספר לא היה מקובל על החסידים, אך הוא עשה רושם עמוק ורציני, לפחות בעיני...
גרין פרסם ספר נוסף, שממנו עולה דמות של אינטלקטואל שלמרות הכל נראה ירא שמים.

נראה לי שיכול להיות מעניין ללמוד על הזרם שהוא אחד ממנהיגיו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,
ארתור גרין הוא ירא שמים, למרות הכל???
ואתה בוודאי מתכוון לספרו הנפלא: 'בקשו פני, קראו בשמי' (או בסדר הפוך).

ותרנגול הודו,
חותמת על כל מילה שלך.

מיימוני
תודה על הפירוש החסידי לכינוי שלי, בהחלט מצא חן בעיני (אני לא בטוח שעברתי כבר לצד הנכון של השולחן).
לגבי ארתור גרין, הוא התקרב ללימודי היהדות בהשפעת רבי זלמן שכטר שלומי בהיותו סטודנט בשנות השישים העליזות. בהשפעת החוג הזה (באותה תקופה שימש שכטר שלומי 'שליח' של חב"ד בקמפוסים) החל גרין בלימודי חסידות ברצינות, והחליט להקדיש את הדוקטורט שלו לר' נחמן. גרין הואשם על ידי מנדל פייקאז', אחד מחוקרי החסידות החשובים, בסילוף דמותו של ר' נחמן והפיכתו ל'צדיק לבני העולם החדש' בהתאם למגמותיו המודרניות והאישיות של גרין עצמו. לימים הפך ארתור גרין לדמות החשובה ביותר בבית המדרש לרבנים של זרם הריקונסטרוקשוניזם ('יהדות מתחדשת') מיסודו של מרדכי קפלן. אבל בניגוד אליהם חתר גרין לשלב את היידישקייט העסיסי, את הרגש והמיסטיקה היהודית גם בהקשר מודרני.
לגבי זלמן שכטר שלומי: זוהי דמות מרתקת, מסובכת ומאד כריזמטית. עד שלא צפיתי ב'שיחה' שלו בוידאו, לא הצלחתי להבין כיצד אנשים המרוחקים מהווי ההערצה המיוחס לאדמו"רים מסוגלים להכתיר אדם כמותם כ'רבי'. אבל הכריזמה שלו מחשמלת, ומעוררת אמפתיה. כאמור לעיל, הוא החל דוקא כשליח חב"די רגיל בקמפוסים באמריקה של שנות השישים, והתלווה לשלמה קרליבך במסעות מוזיקליים ומיסיונריים להשיב יהודים אל מקורם. המסע הזה היה דו-כיווני, והוא הצליח לא רק למשוך סטודנטים יהודיים אל מקורות היהדות, אלא גם למשוך את שני גיבוריו מן החסידות אל מחוזות חדשים, ספק חוץ-הלכתיים.
שכטר שלומי נמשך מאד אל דתות המזרח, בילה תקופות שונות בהודו ובסביבתה, נפגש עם הדלאי למה ועם נזירים בודהיסטיים, ופיתח גישה 'מרחיבה' של היהדות, המאמצת במודע ובמוצהר אלמנטים דתיים מן המזרח.
אחד ממוקדי הפעילות של 'תנועת התחייה היהודית' (Jewish Renewal Movement) כיום הוא מחנה קיץ קבוע הנקרא 'אלת חיים'. שימו לב לשם המוזר הזה!
זוהי קבוצה ניו-אייג'ית מובהקת, המשלבת היפיות, מדיטציה, תפילה, לימוד חסידות, ומוזיקה. שכטר שלומי מגדיר את השוני העיקרי בינו לבין החסידות בכך שתנועתו היא 'פוסט בלעדית' במובן זה שהיא איננה טוענת שכל האמת מצויה ביהדות, אלא מכירה בכך שכל דת מחזיקה בפן מסוים של אמת.
מדהים להיווכח עד כמה חסידים שוטים של התנועה הזו מבקשים בכל עת את החוייה הרוחנית החזקה, ומוכנים להתבזות לשם כך. כמובן שהתנועה הזו חורתת על דיגלה אלמנטים ניו-איג'יים מובהקים: אנטי-בורגנות, פציפיזם, אחווה קוסמו-פוליטית, מיסטיקה בגרוש, שיבה אל הטבע, אהבת אדם.
יותר משללמד על עצמה יצאה, מלמדת תנועה זו על מגמות רחבות יותר ביהדות אמריקה של ימינו: יהודים דתיים, אך לא אורתודוכסים, פונים יותר אל המקורות הטקסטואליים, בטוחים בעצמם יותר באנטי-אורתודוכסיה שלהם, מעדיפים את החוייה הרוחנית, את המוזיקה, ואת הנון-קונפורמיזם על פני נוסחאות אמונה עיוניות או דוגמטיות מכל סוג שהוא.