נשים בתלמוד תורה: פטור/אסור - למה?

מי שבאמת מאמין ש
א- התורה היא דבר השם לעם ישראל
ב- שנשים הן חלק מעם ישראל
ג- שנשים אינן לקויות חשיבה יותר מגברים

לא יעלה על דעתו שנשים פטורות מתלמוד תורה. כי איך אפשר
שלא ללמוד את דבר השם שדבר אליך?

למ"ד שאסור לאב ללמד לבתו תורה, על איזה משלשת ההנחות הנ"ל הוא חולק?


תוקן על ידי - kisarita - 23/08/2004 4:55:06

הרמב"ם ועוד רבים חלקו על הנחה ג'. (ועגנו את זה גם בפילוסופיה של זמנם)
אולם אחרים יענו לך שתלמוד תורה הוא מצווה, ומי שיאנו מצווה אין לו להלין על שלא הצטווה, כמו שישראל פטור ממצוות המיוחדות לכהנים.

העתק ממה שכתבתי זה עתה באשכול אחר:

"לא אמרו "דעתן קלות" מלשון קלות דעת שיכול להתפרש כחסר בינה או כחסר רצינות, אלא "קלה עליהן" פירושו שמאחר שיש להן בינה יתירה אינטואיטיבית, יותר כבד להן המבט האינטואיטיבי מאשר את שהן מעבדות בתוך "דעתן האינטלקטואלית" ולכן הן מכריעות לפי האינטואיציה של "הגאט פילינג" [תחושת הבטן] על החשבונונות האינטלקטואלים שבדר"כ הגברים העוסקים בהם נוטים להכריע לפיהן."
ע"כ

אם כנים דברינו היה לכאורה להשליך את ההבדל הזה בין נשים לגברים לגבי תלמוד תורה. אם ללימוד התורה דרוש ניתוח אנליטי הרי הוא עסק לגברים ואם דרושה אינטואיציה ישירה הרי הוא עסק לנשים.

אך לאמיתו שדרוש השילוב בין שתי הגישות, זה אמור להיות עיסוק משותף [כמובן בצורה מעשית שאין פריצת גדרי צניעות] וכבר האריכו לבאר את הנאמר "כאילו מלמדה טפלות" ששלא כדורות הראשונים בכמה אופנים.

הפירוש הבבלי של בן עזאי. חכמי התלמוד הבבלי היו יכולים לנקוט בצעד דיאלקט דומה, והם אמנם אימצו סגנון כזה באינספור מקרים אחרים. אבל מה שהתלמוד הבבלי בוחר לעשות במקרה שלפנינו משמעו דחייה חריפה הרבה יותר של בן עזאי, שכן התלמוד אינו מניח במקומה אפילו את משמעות דבריו, ולו רק כדעת מיעוט שנדחתה. קולו של בן עזאי נמחק לגמרי.
התלמוד פותח בדיון בשאלה מהי הזכות שעומדת לאשה הנענשת, זאת בלי להתייחס לבן עזאי, אבל בתגובה לטענה המקורית שזכות קודמת עשויה לגרום להקלה בעונש. אבל האפשרות שזכות כזאת תיזקף לטובת מי שלומד תורה, נדחת מיד וללא עוררין:

משנה: אם יש לה זכות היתה תולה לה.

תלמוד: זכות דמאי? אם תאמר, זכות דתורה, הרי אינה מצווה ועושה היא(*)אלא, תאמר זכות דמצווה זכות דמצווה…..רבינא אמר, לעולם זכות תורה, וזה שאמרת שאינה מצווה ועושה, אמנם להצטוות אינן מצוות שלוקחות את בניהן ללמוד מקרא ומשנה, ומצפות להם לבעליהן עד שיבואו מבית המדרש

(סוטה כא ע"א)

(*)אין להסיק מכך שאסור לה ללמוד תורה , ונראה שהאיסור הוא התפתחות ביניימית, שנסמכה על תפיסת דבריו של רבי אליעזר בבחינת נורמה הלכתית. באופן דומה, המדרש המצוטט גם בבבלי וגם בירושלמי – "ולמדתם אותם, את בניכם ולא את בנותיכם" – אומר רק שאין חובה ללמד תורה לבנות, ולא שחל על כך איסור (ראו בבלי קידושין כט ע"ב. ירושלמי ברכות ב, ג'. עירובין י, א')

התלמוד מציג כאן את סולם הערכים שלו בבירור. למרות העובדה שבתרבות חז"ל לימוד התורה הוא הגדול מכולם, מסרב התלמוד הבבלי להבין את דברי המשנה כאומרים שזכות הלימוד היתה עומדת לאישה ומגינה עליה בשעה שדינה נחתך. בכך מסרב התלמוד להגיע למסקנה, שהיתה עולה בקנה אחד עם הדעה הרווחת על יעילותה של התורה בהגנה על חוטאים. אלמלא סרבו חז"ל לנקוט בצעד פשוט זה, היה נחסך המאמץ המייגע למצוא פירוש לאותה "זכות שתולה לה" לאישה בשעה שנחרץ דינה. התוצאה של כל זה היא, שהתלמוד נאלץ להעתיק את הזכות מלימודה של האישה עצמה ולייחסה לתמיכה שמעניקה האישה לבעלה ולבניה הלומדים תורה.

כתוצאה מגישה זו של הבבלי, הופכים דבריו של בן עזאי – אדם חייב ללמד את בתו תורה למקרה שתאלץ לעמוד למבחן המים המאררים – לחסרי מובן כמעט. כשמגיע התלמוד, בהמשך פירושו למשנה, לדברי בן עזאי, אין לו בעצם מה לומר עליהם, ולמעשה הטקסט מדלג על דברי בן עזאי – הבבלי מצטט את שתי הדעות שנזכרו במשנה, אבלאינו אומר דבר על דברי בן עזאי , וקופץ הישר לפירוש טענתו של רבי אליעזר, שלדידו לימוד תורה לאשה כמוהו כניסיון לטפח אצלה פריצות מינית.

המהלך הכפול של הבבלי – קודם לפרש את הזכות התולה לאישה כזכות שנקנתה בגלל התמיכה שהאישה אמורה לתמוך בגברים שלה, בבעליה ובבניה, הלומדים תורה, ואחר כך להתעלם מדברי בן עזאי – מהלך זה גרם לכך שדברי בן עזאי נשתכחו כמעט לגמרי. נראה איפוא שבטקסט הזה בבבלי נעשה מאמץ מיוחד לבטל את האפשרות, שנשים תחשבנה כמועמדות ללימוד תורה.

כמה רמזים לטעמה של התנגדות זו ניתן למצוא בפירוש שהתלמוד הבבלי מציע לדברי רבי אליעזר במשנה. בירושלמי, הפירוש לדברי בן עזאי כי הזכות היא בשל לימוד התורה, מאפשר להבין באופן היגיוני את דבריו הפרדוקסליים לכאורה של רבי אליעזר, ולפיהם תלמוד תורה של נשים מוביל לפריצות מינית. רבי אליעזר מסכים, לפי הפירוש הזה, שלימוד תורה אכן מקנה זכות לאישה. אבל הוא רואה בכך תוצאה לא רצויה: שכן, בדרך זו תוכל האשה להתגונן במבחן המים המאררים . המחלוקת בין בן עזאי לרבי אליעזר נוגעת לערך העליון שיש להגן עליו בסיטואציה זו: לנגד עינייו של בן עזאי עומדת האשה שיכולה להינצל בזכות לימוד התורה – זכות שעומדת בפני כל אדם. רבי אליעזר עומד אמינותו של הטכס- ואם אשה יודעת שהתורה מגינה עליה ואם רכשה לעצמה ידיעה מספקת בתורה שמכוחה נקנית הגנה זו – כי אז מוסר מכשול חשוב ממסלול הפיתוי שלה לחטוא בתאוות בשרים, שכן היא לא תחשוש עוד מפני גילוי חטאה ומן העונש שהיא צפויה לו באמצעות מבחן המים המאררים.

עמדתו של רבי אליעזר בפירוש זה הוא ניגוד הגיוני וברור לזו של בן עזאי. מצד שני, התלמוד הבבלי, שדחה את הרעיון שלפיו לאשה עשויה לצמוח איזו שהיא טובה מלימוד התורה, חייב למצוא הסבר שונה לגמרי לטענתו של רבי אליעזר, כי לימוד תורה מוביל את האישה לחטא מיני.

אמר רב אבהו,מאי טעמה דרבי אליעזר? דכתיב "אני חכמה שכנתי עורמה ודעת מזימות(*) אמצא" (משלי ח, יב') כיוון דנכנסה חוכמה באדם! נכנסה בו ערמומיות (סוטה כא ע"ב)

(*)"מזימות" משמשת בדרך כלל במשמעות של חטא מיני – ולכן כנראה רב אבהו מצטט דווקא פסוק זה בהקשר שבו העניין הנדון הוא פריצות מינית.

הפירוש לדברי אליעזר שמציע התלמוד הבבלי רואה בלימוד התורה סיבה ישירה לפריצות בקרב נשים.
סביר להניח שכאשר תרבות נוקטת בתגובה כזו, הרי זה כדי להגן על הון תרבותי המצוי בידי גברים מפני השתלטות נשית, אבל גם ביטוי לחרדה אמיתית שיש לגברים ביחס ליכולתם לשלוט במיניות הנשים "שלהם" ולהבטיח שהיא תמצא ברשותם תמיד.הגברים החזיקו בידיהם את הידע הנדרש באופן בלעדי, והם היו בעלי הסמכות לקבוע כל מה שנוגע לטומאתה או טהרתה של אישה וכל עמדות הפיקוח והשליטה הנוגעות לקביעות אלה נותרו בידיהם.


"הנידות והיולדות מותרין לקרות בתורה"

התוספתא, שהיא טקסט הלכתי ארץ_ישראלי שנערך זמן לא רב אחרי המשנה, מספקת לנו אישוש איתן להשערה, שאכן היה הבדל יסודי בין התלמוד הירושלמי והבבלי ביחס לשאלת תלמוד תורה לנשים. התוספתא קובעת במפורש,

"שהזבין והזבות והנידות והיולדות מותרין לקרות בתורה ולשנות במשנה, במדרש, בהלכות, ובאגדות, ובעלי קריין אסורים בכולן"

(תוספתא ברכות פרק ב', יב')

הרב אליעזר וולדנברג, רב בר סמכא חשוב בזמנינו, מציין שקטע זה מניח מאליו שלנשים מותר ללמוד תורה בכל אותם תחומים שצויינו, והבעיה היחידה שעומדת על הפרק היא, האם הן מורשות ללמוד גם במצבים פסיולוגיים מסוימים (וולדנברג 1985, פרק 3)

השאלה ששואל וולדנברג היא, כיצד קרה הדבר שההלכה שנקבעה מאוחר יותר אוסרת על לימוד לנשים, ותשובתו היא, שהמקור הארצישראלי הזה הולך בעקבות דעתו של בן עזאי, ואילו התלמוד הבבלי הולך בעקבות רבי אליעזר, וכמובן שהבבלי הוא מקור הסמכות ההלכתית בתקופות מאוחרות יותר.

התלמוד הירושלמי מצטט את הקטע הנזכר מן התוספתא בצורתו המקורית(שבת ג ד')

ואילו הבבלי גורס את הקטע באופן הבא:

"הזבין והמצורעים והבאים על נידות מותרין לקרות בתורה ובנביאים ולשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות אבל בעלי קריין אסורים"
(ברכות כב ע"א)

המקור הארצישראלי שוכתב למעשה במעבר אל התלמוד הבבלי " מכיוון שהבבלי סבור כדעת רבי אליעזר שאסור לגמרי לנשים ללמוד תורה ולא כמו בן עזאי, הוא משמיט את הנידות מן הדין וכולל רק את הגברים" (וולדנברג שם )

הקטע בגרסת הבבלי איננו עקבי וסותר את עצמו. הרי גם אלה שקיימו יחסי מין עם נשים בוסתן היו בעלי קרי ולכן הטקסט קובע בעת ובעונה אחת שמותר ואסור להם ללמוד תורה (השוו ליברמן, תוספתא כפשוטה, ברכות פרק ב', יב')שכתוב הברייתא שהבבלי מבצע במחיר של סתירה עצמית הוא עדות למידת החרדה שגרמה לכותבי התלמוד האפשרות שנשים (בנידתן!) תעסוקנה בתלמוד תורה.

בתוספתא, אשה מצוטטת כבת סמכא בחוק ההלכתי. בארץ ישראל, נשים בנידתן יכולות ללמוד תורה.

והרעיון שנשים עשויות ללמוד תורה לא היה בשום אופן דבר שאין להעלותו על הדעת. ובאמת, הדרך הסתמית שבה מגלה התוספתא שנשים לומדות תורה, ואשר בה התלמוד הירושלמי מצטט מלימוד כזה, כביכול כבדרך אגב , היא עדות להתקבלותו של הרעיון בארץ ישראל.

רבי מאיר היה יושב ודורש בלילי שבת. היתה שם אשה אחת יושבת ושומעת אותו. נשתהתה דרשתו, המתינה עד שגמר מה שדרש.הלכה לביתה ומצאה הנר כבוי. אמר לה בעלה: הייכן היית? אמרה לו: ישבתי ושמעתי דרוש. אמר לה: כן, כן, שאין את נכנסת לכאן, עד שאת הולכת ורוקקת בפני הדורש. ישבו שבת ראשונה, שבת שניה, ושלישית. אמרו לה שכנותיה: עד עכשיו אתם צהובים? אנו נלך אצל הדרשן. כיון שראה אותן רבי מאיר, צפה ברוח הקודש, אמר להן: יש מכן אישה היודעת ללחוש עין? אמרו לה שכנותיה: עכשיו את הולכת ורוקקת בפניו וניתרת לבעלך. כיון שישבה לפניו, פחדה ממנו. אמרה לו: אין אני יודעת ללחוש עין. אמר לה: רקקי בפני שבע פעמים ואני מתרפא. רקקה בפניו שבע פעמים. אמר לה: לכי אמרי לבעלך: אתה אמרת פעם אחת, אני רקקתי שבע פעמים. אמרו לו לתמידיו: רבי, כך מבזים את התורה? לא היה לך לומר לאחד ממנו ללחוש לך? אמר להם, לא דיו מאיר להיות שוה לקונו? ששנה רבי ישמעאל: גדול שלום, שהשם, הנכתב בקדושה, אמר הקב"ה, ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאישתו

(ויקרא רבה פרשה ט, ט')

אם סיפור זה אמור לשמש כמשל המזהיר מפני נשים הלומדות תורה, הרי הוא סיפור מוזר ביותר. האשה היא גיבורת הסיפור, בעלה הוא במקרה הטוב סתם שוטה, בכמה מן הנוסחים מבקשים תלמידיו של רבי מאיר להעניש אותו בחומרה. אין בסיפור שום דבר המצביע על פגם, ולו הקל ביותר בתשוקתה של האישה לשמוע דברי תורה. לבסוף, עולה הסיפור בקנה אחד עם הרעיון של חז"ל, ולפיו מבחן המים המאררים לא נועד לגלות נשים סוטות ולהענישן אלא להתמודד עם בעלים שקנאתם מעבירה אותם על דעתם. הבעל בסיפור הוא מקבילה לבעל הקנאי בטקסט המקראי וטכס היריקה בפני הרב הוא מקבילה לשתיית המים. בדיוק כפי שרבי מאיר מחל על כבודו והיה מוכן שיירקו בפניו כדי שהקנאה הטיפשית של הבעל בסיפור תסולק, כך מוחל ה' על שמו ומוכן שזה ימחק כדי לסלק את קנאתם של הבעלים בכלל.

קשה לטעון, שזו היתה המשמעות ה"מקורית" של הפולחן המקראי, אבל העובדה שכך הבינו חז"ל היא מדהימה ורבת משמעות. כנראה שחז"ל פירשו כך את הפולחן מתוך הכרה בסכנה שטמונה בו ליחס אכזר כלפי נשים, ולא מתוך צורך להצתדק כלפי גורמי חוץ כלשהם. מאחר שמתוך הסיפור החכמים לא הביעו שאט נפש מאשה לומדת תורה, נראה שחייבים לחפש הסבר מבני מוגדר יותר לסיפור מותה של ברוריה בבבלי מאשר אימה מפני נשים לומדות תורה.

קביעתו של רבי אליעזר ש"כל המלמד את בתו תורה כאלו למדה תפלות" כפי שזו הובנה בתלמוד הבבלי.
אחרי הכל, ברוריה היא המקרה הפרדיגמטי של בת מלומדת בתורה. אם דברי רבי אליעזר נכונים כפי שהבבלי הבינם – כלומר, אצל נשים ישנו קשר מהותי בין לימוד תורה לפריצות מינית – כי אז התדרדרותה של ברוריה לפריצות היא הכרח מבני. כל סיום אחר לסיפור חייה היה מהווה הפרכה לדברי רבי אליעזר.
בשביל אותם כוחות תרבותיים בקהילת חז"ל הבבלית, שלא אפשרו לקולו של בן עזאי להישמר אפילו כדעת מיעוט, גם אשה אחת יוצאת דופן שהיתה מלומדת בתורה היא יותר מידי, והדעת איננה סובלת אפילו אותה.

איקה, ייש"כ.

בנוסף לדבריך, חשוב להדגיש שסיפור סופה של ברוריה אינו מובא בטקסט התלמודי עצמו, אלא רק בדבריו של רש"י (ע"ז יח ע"ב, ד"ה 'משום מעשה דברוריא'), כניסיון להסביר את בריחתו של ר' מאיר מא"י. הסבר אחר לחלוטין לבריחה זו נותן הירושלמי: "רבי הוה מסב לר"ש בריה והוון מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא עבר ר"מ ושמע קלהון אמר רבותינו הותרה השבת שמע ר' קליה אמר מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו ואית דאמרי הכין אמר מי הוא זה שבא לצנעינו בתוך ביתינו שמע ר"מ קליה וערק".
אין בידי כרגע המקור, אבל זכורתני פרשנות נוספת (אשכנז בימה"ב) לבריחת ר' מאיר, הנקשרת גם היא לברוריא, ותולה אותה בדיון הלכתי ביניהם, בו יצא ר' מאיר וידו על התחתונה.


------------
ווטו,
אני מתנצלת אם דברי כאן מעט רגשניים או אינטואיטיביים, ולא סדורים באופן אנליטי.
מה לעשות, דעתי קלה עלי.



תוקן על ידי - אמשלום - 24/08/2004 2:23:08

הזכרתי לעיל (בהודעה שהועברה מאשכול אחר ע"י אמשלום) את לשון המשנה בנדרים "אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא"), שיש ממנה קושיא על שיטת הרמב"ם.

שוב ראיתי כי התוי"ט במקום מעיר כי לפני הראשונים (ובפרט הרי"ף והרמב"ם) היה הנוסח "אבל מלמד הוא את בניו מקרא" (וראו גם ברש"ש שם). גם בכמה כתבי יד שבדקתי לא מופיעה התוספת הנ"ל, ומקורה כנראה בט"ס, ולק"מ.

י"י

אינני מבינה למה אתה מתעקש בדבר הקושיא לשיטת הרמב"ם.

במשנה תורה כפי שהרמב"ם מסביר ומעיד בהקדמתו, הוא אינו בא לחדש מאומה , אלא הוא מסכם את כל הנכתב " דברים ברורים, קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו…..יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבע"פ כולה עם התקנות והמנהגים והגזרות, שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם שחיברו אחר התלמוד." (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה)

מכך, שאין להתפלא על קביעתו של הרמב"ם, ויתרה מכך, צריך עוד להודות לו בדחילו ורחימו על שכן התייחס לבן עזאי, ולדברים בנדרים, ולא קבע חד משמעית כר' אליעזר.מקור הסמכות ההלכתית מבין התלמודים היה הבבלי שאימץ את שיטת ר' אליעזר, והתעלם לגמרי מבן עזאי.

ראה בהודעה למעלה ציינתי לדבריו של הרב וולדנברג ששואל כיצד קרה הדבר שההלכה ש"נקבעה" מאוחר יותר אוסרת על לימוד נשים.




תוקן על ידי - איקה - 24/08/2004 19:27:09

כבוד הרבעצען איקא תליט"א,

אנא תעיין כב' בהקדמת רי"ב סולוביצ'יק לספרו שו"ת בית הלוי.
מבואר שם שהפטור מלימוד תורה לאישה איננו נוגע ללימוד הנחוץ לקיום מצוות שהיא חייבת בהם, כלומר, רוב התורה שבידנו.

בנוסף שמעתי מהרב שך זצ"ל בשיעור על מסכת פסחים פרק חמישי, כשלימד את הגמ' המספרת שברוריה למדה תורה משלש מאות רבנים, אמר הרב שך כי אין שום איסור על אישה ללמוד תורה, אם רצונה בכך, ואין בכך סתירה לדברי התנא הקובע שאב לא ילמד את בתו. ומשמע מדבריו (שגם מופיעים בכתובים) שאין איסור על אישה ללמוד גם עניינים שאינם חיוניים לקיום מצוותיה.

כך שלמעשה, הפטור מלימוד תורה איננו מקפח רבניות שנפשן חשקה בתורה.

השוכןלבדד

אולי תספר את הדברים גם לגברת חוה פרנקל-גולדשמידט-(ראה מסמך מצורף) אנחנו כנראה תלושות מהמציאות האמיתית, בדד שוכנות, ולא היה מי שיאיר את עינינו.

בכל אופן אולי תספר לנו, הרבניות שחשקה נפשן בתורה, היכן ילמדונו תלמוד תורה, ותהיה תורתינו אומנותינו? ישנו בית מדרש/ישיבה/כוילל שנוכל להצטרף אליו מחר בבוקר? איפה כל הרבניות הגדויילות שחשקה נפשן בתורה מסתתרות שלא שמענו עליהם? מי היתה האחרונה? הבתולה מלודמיר?

************************************************


(העתק הודעה מדף 2)


הוראת התלמוד לבנות, ובו מכתבים אשר ייתכן ומסבירים את הבעיה בכללה,
www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shmaatin/talmud-2.htm


שמעתין 31 חשוון תשל"ב

הוראת תלמוד לבנות
חוה פרנקל-גולדשמידט
שמעתין 31 חשוון תשל"ב

עידית ראם הרבה למדתי ולימדתי אולם מעולם לא עלה על דעתי ללמוד או ללמד תלמוד. נאמנים עלי דברי הרמב"ם הלקוחים מהגמרא (סוטה, כא-עי' שם בפרש"י) ז"ל:
"אמרו חכמים כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, במה דברים אמורים בתורה שבעל פה וכו'".
יפה מצאת דברי מורו של רש"י במחזור ויטרי אולם למה לנו לחפש אחרי מקורות קדושים אבל רחוקים, כשספרי הפוסקים שמהם אנו חיים מלמדים אותנו הלכה בנידון דנן. (עי' גם בשו"ע יורה דעה סימן רמ"ז סעיף ו). חושבת אני כי הבעיה ההלכתית בנדון לא העסיקה אותה במיוחד. אילו היה הדבר איכפת לך, עט סופרים לוקחת היית בידיך, שאלה ובקשה מריצה הית לפוסקי הלכה, מאורי תורה. לא היית סומכת על בורות נשברים, של תשובה שאיננה ברורה לך (כלשונך "כמדומני"), או על הנהגה של גדול בתורה שאינך מבינה. (וכי מעבר לים הוא שאי אפשר לשואלו!?). נראה בעיני שעל אף בקשתך לדון בהצעה בכובד ראש, את עצמך התייחסת לה בקלות ראש. להתיר איסור שנאמר עליו: כמלמדה תפלות - פירוש דבר עבירה (רמ"א יור"ד , רמ"ז, ו). אולי טמונה בתוך בקשה זו רגשי נחיתות ח"ו; "שוויון זכויות" וכי נפגעת את כשאת מברכת "שעשני כרצונו", כל בוקר?! רוצה את בלימוד תלמוד לשם לימוד תלמוד (ועוד - היכן ללמוד?) האם לא עלה על דעתך כי טוב הדבר, שלא נלמד תלמוד. ולא נתקן "מחדל" איום ונורא זה. אם באמת דואגת את למחדלים, אנא עשי למען לימוד דינים אשר בו לדאבון ליבנו אין הבנות מוצאות ידיים ורגלים. בלימוד זה גם הנשים חייבות - לימוד המביא לידי מעשה. וכל חסרון ידיעה גורם לשגגות רבות. רואה אני בושה לעצמי ותלמידותי באי לימוד המוטל עלינו, ולא באי יכולת לימוד התלמוד. אבקש סליחתך על דברים אלו, אולם חושבת אני כי תורת ה' תורת חיים - ולא תורה למדע; מציעה אני בזאת למשרד החינוך להרבות בלימוד הדינים בבתי הספר הממלכתי דתי, אולם ח"ו לא לחייב לימוד תלמוד בבתי ספר אלו.

במחילה!!!
ההתכתבות בשאלה המענינת היא די ארוכה ולא עיינתי כראוי בכל ההתכתבות העניפה,

ההסבר לשאלה מדוע נשים מברכות על תלמוד תורה למרות שהם פטורות ואף אסורות, או איך הם יכולים לקיים את המצוות ללא לימוד הוא פשוט וברור.

אשה כשרה לשחוט, אולם שוחט שאינו בקי בדיני שחיטה, שחיטתו פסולה. א"כ אשה הכשרה לשחוט אמורה להיות בקיאה בדיני שחיטה על בוריין!

מעיקר הדין אשה עולה למנין שבעה ומוציאה ידי חובה את שאר האנשים, ומדוע? הלא כל שישנו ב"קשירה ישנו בכתיבה וא"כ מאחר ונשים אסורות בלימוד תורה איך מוציאות את האנשים בברכת התורה?.

ומובא בשם הרב מבריסק (דומני בתחילת ספר "עמק ברכה" כי ישנם שני דינים. דין לימוד התורה, שזה עסק התורה בשקלא וטריה בפילפוליה, ובהבנתה שבזה אשה פטורה/ אסורה, ויש את הדין של ידיעת התורה שבזה אשה מותרת ואולי אף חייבת בכדי שתדע לקיים את מצוותיה.
ברכת התורה היא על עצם קבלת התורה, ודומה יותר לברכת הנהנין. ואילו "כאילו לימדה תיפלות" זה על עסק התורה וההבנה ופילפולי דאורייתא.

יתכן וכל הויכוח המעניין שבאשכול הוא בתפר של לימוד לשם ידיעת התורה וקיום מצוותיה, לבין פילפוליה והבנתה.

תשובה נעימה, כתיבה וחתימה טובה


תוקן על ידי - השמשהזורחת - 26/08/2004 2:26:46

http://7minim.wordpress.com/2011/08/21/womens_inner_self/