עוד קצת על מחקר חסידות

לפני מס' חודשים יצא לאור ספרה של החוקרת מור אלטשולר "הסוד המשיחי של החסידות".
הספר הזה הרגיז אותי, כבר בשמו היומרני. לא בדקתי אותו לפרטיו, אך תאוריה מרכזית בו בדבר
מעמדו העצום של המגיד ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב
התמיהתני ועוררה בי חשד.
אמנם אינני "מאן דאמר" גדול, אך לפספס את העובדה שר' יחיאל מיכל היה "הגואל" ? היה הצדיק הראשון של החסידות ?
החלטתי לבדוק את העניין, אך הזמן לא אפשר.
והנה, אף שאינני צדיק, נעשתה מלאכתי בידי אחרים (אף שאין הם "צדיקים") במקרה זה בידי מנדל פיקאז' שפרסם היום בהארץ מאמר חריף נגד הספר.

הסוד ופשרו (א) \ מנדל פיקאז'

מי הצדיק הראשון בחסידות?
הבולמוס להציג "עלילה חלופית הן להיסטוריוגרפיה החסידית והן לאמיתות המקובלות בחקר האקדמי" סימא כנראה את עיניה של חוקרת
החסידות הצעירה, מור אלטשולר, עד כדי כך שלא טרחה לפתוח את הקובץ הידוע והנגיש ביותר לכל תלמיד מתחיל בתחום זה, הלא הוא "מגיד דבריו ליעקב" לר' דב בער המגיד ממזריץ', המגיד המפורסם ביותר בתולדות החסידות

הסוד המשיחי של החסידות, מאת מור אלטשולר, הוצאת הספרים שלאוניברסיטת חיפה \ זמורה-ביתן, 360 ,2003 עמודים


זה עתה נתבשרנו על פיענוח "הסוד המשיחי של החסידות", שעד להופעתו של ספרה זה של מור אלטשולר היה מוצנע, מוסווה וסמוי מעין החוקרים; מכאן הצהרתה של אלטשולר כי בספרה "מתוארת עלילה חלופית הן להיסטוריוגרפיה של החסידות והן לאמיתות המקובלות בחקר האקדמי" (עמ' 19). אכן, אלטשולר מפקיחה את עינינו בשאלות "מי היה הצדיק הראשון של החסידות ומתי יסד את החצר החסידית הראשונה? מי היו חברי החצר ומה באמונתם ובפעולתם עורר התנגדות כה עזה עד שהיה בה כדי לגבש את 'המתנגדים' לזרם נפרד בחברה היהודית משלהי המאה ה18- ואילך?" (עמ' 14). לדבריה, בשנים ת"ק-תקמ"א (1781-1740) הופיעו על במת הציבור היהודי במזרח-אירופה "שני טיפוסים משיחיים שמהם צמחה התנועה, מבשר הגאולה הבעש"ט והגואל ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב, שהיה הצדיק הראשון של החסידות" (עמ' 15). זאת ועוד, מעשיהם של ר' יחיאל
מיכל "ותלמידיהם מעידים על צמיחתה של תנועה משיחית על פי אמות המידה של תנועות דומות בהיסטוריה של עם ישראל" (עמ' 19). שלא
כבעש"ט, ש"שמר את חוויותיו המיסטיות לעצמו ולא התבדל מן הכלל, בחר המגיד מזלוטשוב לפרוש מן הציבור ולייסד בית מניין משלו. בבית המניין שהקים בעבור תלמידיו בעיירה ברודי (בראד) שבמזרח גליציה נוסדה החצר החסידית המשיחית הראשונה" (עמ' 17).
ייאמר מראש: קביעותיה של אלטשולר אין להן אחיזה במציאות הטקסטואלית וההיסטורית. כך, למשל, אם יישאל חסיד ותיק: מי היה הצדיק הראשון בחסידות? מן הסתם ישיב כדברי ר' נתן מנמירוב: "וכולם הוכרחו לקבל מהרבי הראשון שהוא... משה רבינו" (ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות ראש חודש, הלכה ז, אות ו), וודאי וודאי שלא ר' יחיאל מיכל מזלוצ'וב, בן הדור השני לחסידות הממוסדת, הוא "שייסד את החצר החסידית המשיחית הראשונה". יש לזכור כי מדובר בשנות השבעים למאה הי"ח, אחרי מותו של ר' דוד (= דב - טעות) בער ממזריץ' (1772), כשבתנועת החסידות פעלו חצרות הצדיקים של ר' אלימלך מליז'נסק ור' חיים חייקא מאמדור ועוד. הוסף על כך כי כבר בשנת 1748 לערך גורש ר' יעקב יוסף בבושת פנים מכס הרבנות בשארוגרוד בעוון הצטרפותו למניין החסידי שם.
מכל מקום, ליד עריסתה של החסידות עמדו מיילדים רבים. כן יש לציין כי המתנגדים לחסידות מעולם לא היו מאורגנים "כזרם נפרד בחברה היהודית". ועוד, המדבר על פעילותם המשיחית המוסווית של
ר' יחיאל ותלמידיו, כעדות על "תנועה משיחית" כדוגמת "תנועות דומות בהיסטוריה של עם ישראל", מדבר על דבר והיפוכו. ואין צריך לומר כי ימי צמיחתה של החסידות היו סמוכים לימי התנועה
השבתאית-פרנקיסטית שהנחילה לעם ישראל מפח נפש לדורות. הטענה שמניינו של ר' יחיאל מיכל בברודי היה המניין החסידי הראשון מופרכת מעיקרה. על תפוצתם של מניינים שונים ובכללם מניינים חסידיים יכלה אלטשולר ללמוד מספרו של ישראל היילפרין "יהודים ויהדות במזרח אירופה" הרשום בספרה.
אולם הערות אלו, ככל שמתבקשות כאן, אינן אלא זוטות. עניינו העיקרי של מאמר זה הוא בחינת שתי הדרכים שאלטשולר מוליכה את הקורא אל "הסוד המשיחי של החסידות": א. גילוי משמעות משיחית
אקוטית מוצנעת בדרושים חסידיים אלה או אחרים; ב. גילוי זהותו של האיש, הצדיק, שבעיניו שבעיני תלמידיו נועד לגאול את ישראל, והוא ר' יחיאל מיכל מזלוצ'וב (מת בשנת 1781), שדבריו הוצפנו והודבקו למגידים חסידיים שונים, ובראש וראשונה למגיד המפורסם ביותר בתולדות החסידות, הלא הוא ר' דב בער המגיד ממזריץ'. יש לזכור כי ר' דב בער ממזריץ' הוא צומת דרכים מרכזי בתולדות החסידות והמפיץ הספרותי הראשון והחשוב ביותר של מגמותיה הרעיוניות. דרשותיו ואמרותיו נפוצו בכתיבת יד בחוגי תלמידיו ואף מעבר להם בימי חייו, ולא כל שכן אחרי מותו, בנוסחים שונים ומנוגדים. ולא בכדי מצאתי כי הפרסום הספרותי החסידי הראשון -
שני קטעים מדברי ר' דב בער - נדפסו בספר דרוש נידח בשנת תקל"ח (1778) בלי ציון מקורם. דרושים וקטעי דרושים מדברי המגיד ממזריץ' מובלעים בכמה וכמה ספרי חסידות בלי שם בעליהם.
"המגיד" בספרי חסידים הוא בדרך כלל שם דבר לר' דב בער המגיד ממזריץ', ויש שהוא מכונה בהם "המגיד הגדול". עם תלמידיו החשובים נמנה ר' זאב וואלף מז'יטומיר, מחברו של הספר החסידי
הקלאסי "אור המאיר", שנדפס בשנת 1798, זמן קצר לפני מות מחברו, וחזר ונדפס פעמים רבות (למעלה מ16- פעם). דומה שכאן המקום להדגיש, כי מספרו זה של ר' זאב וואלף, שלפי כל הנתונים שבידי נכתב במו ידיו אחרי מות רבו המגיד ממזריץ', אנו
למדים כי כבר בימיו, שהם גם ימי ר' יחיאל מיכל מזלוצ'וב, פשה נגע הניוון המוסרי והחברתי במחנות החסידים, כמו צביעות, העמדת פנים, רדיפת כבוד ובצע כסף. אמת, הצדיקות המזויפת, השקרית, החקיינית, ליוותה את תנועת החסידות מראשיתה, ודי לעיין בכתבי ר' יעקב יוסף מפולנאה, ר' אפרים מסודילקוב, ר' נחמן מברסלב
ועוד. אולם דומה שר' זאב וואלף מז'יטומיר הוטרד ביותר מתופעה עכורה זו, והגיב עליה בלא כחל ובלא שרק.
והנה שני קטעים דרשניים בספר "אור המאיר" משמשים אצל אלטשולר עדות מובהקת על המשיחיות האקוטית הפרסונליסטית בחסידות. מדובר כאן בהוראה שעל המוכיחים בשער להקפיד שדברי התוכחה שבפיהם לא יהיו נגועים בפניות אישיות. כדי לחזק את הוראתו הסתייע ר' זאב וואלף בעדות, שפעם אחת שמע את "הרב ר' מיכל מגיד דק"ק זלאטשוב שדרש ברבים... והבנתי מתוך דבריו הקדושים אפשר כיוון אל האמור, וזה הוא כלל גדול שאל יוציא דיבורים מהשפה ולחוץ כי אם
בהכניסו הדעת אל דיבורו אזי נשמעים ונכנסים בלב... כי דברים היוצאים מן הלב נכנסים בלב. והכתוב רומז כזה" (אור המאיר, ניו יורק תשי"ד, צה ע"ב).
במהדורה הראשונה של "אור המאיר" מסתיימת כאן פיסקה. במהדורות אחרות, כמו ניו יורק תשי"ד, שהיא דפוס צילום מהוצאת לעמבערג תרל"ה שבידי, במקום פיסקה חדשה יש כאן נקודתיים - סימן מוסכם
בספרי הדורות הקודמים לסיום פיסקה. הדיבור המתחיל של הפיסקה החדשה, שהיא וריאציה דרשנית של ההוראה הקודמת, הוא הכתוב "שפתי כהן ישמרו דעת" (מלאכי ב, ז). אולם כאן הסתייע ר' זאב
וואלף לא בדברי ר' יחיאל מיכל, אלא באישיות המרכזית בחוגי החסידים, שהיה רבו המובהק, והוא "המגיד זלה"ה", שלימד את תלמידיו "אופן היותר טוב איך לומר תורה": על הדורש להתאיין
מתחושותיו האישיות ולהתמסר להשראת השכינה, ובלשונו: "בהיות שאינו מרגיש את עצמו כלום כי אם אוזן שומעת שעולם הדיבור (השכינה) מדבר בו ולא הוא המדבר בעצמו". כאן הוסיף ר' זאב
וואלף עדותו האישית, שכמה פעמים ראה במו עיניו את "המגיד זלה"ה כשפתח פיו לדבר דברי תורה היה נראה לעין כל כאילו (ההדגשה שלי - מ"פ) אינו בזה העולם כלל ושכינה מדברת מתוך גרונו" (שם).
ראוי להזכיר כאן כי דרושים וקטעי דרושים בשם "המגיד" מובאים בספר "אור המאיר" כחמישים פעם. אולם אלטשולר מתכחשת לעובדה הפשוטה כי לפנינו שתי פיסקאות שבהן דברים בשם שני אישים
שונים. בעוד שבפיסקה הראשונה נזכר המגיד מזלוצ'וב בשמו המלא, הרי בפיסקה השנייה והחשובה ביותר לענייננו מביא בעל "אור המאיר" דברים בשם "המגיד זלה"ה"; היא כותבת: "כאשר קוראים את הכתוב ברצף אין ספק שמדובר באותו מגיד וכי המגיד זלה"ה הוא הרב ר' מיכל מגיד דק"ק זלאטשוב בראשית הציטוט (היינו בפיסקה
הראשונה). לפיכך יש להניח שגם בשאר המקומות ב'אור המאיר' שבהם נזכר 'המגיד' הכוונה לר' יחיאל מיכל" (עמ' 194). ברם, למה לדלג על משוכת הפיסקאות ולקרוא את הכתוב "ברצף"? ולמה "להניח" כשאפשר בנקל לזהות את האיש הנזכר בציון "המגיד זלה"ה"? אין זאת אלא שהבולמוס להציג "עלילה חלופית הן להיסטוריוגרפיה
החסידית והן לאמיתות המקובלות בחקר האקדמי" (עמ' 19) סימא את עיניה של בעלת "הסוד המשיחי של החסידות" עד כדי כך שלא טרחה לפתוח את הקובץ הידוע והנגיש ביותר לכל תלמיד מתחיל בתחום זה, הלא הוא "מגיד דבריו ליעקב" לר' דב בער המגיד ממזריץ', אם בדפוס הראשון משנת 1781 ואם במהדורותיו שיצאו לאור בימינו, זו של אברהם יצחק קאהן (ירושלים תשל"א) או זו של רבקה שץ (ירושלים תשל"ו). מי שהאמת היא נר לרגליו יעשה דבר המתבקש מכל בר דעת: ייטול לידיו את הספר "מגיד דבריו ליעקב" וימצא בו
דרושים, המובאים בנוסח זה או אחר גם בספר "אור המאיר" מאת ר' זאב וואלף מז'יטומיר בשם "המגיד זלה"ה". די אם אזכיר כאן את "אור המאיר" פרשת שמות, מג ע"ב, וכן שם פרשת בלק ריב ע"א, המובאים בספר "מגיד דבריו ליעקב" (להלן: מגד"ל) מהדורת רבקה שץ עמ' 25; "אור המאיר", שיר השירים קכג ע"ב - מגד"ל, עמ' 80; "אור המאיר", משפטים 10 ע"א = מגד"ל, עמ' 79; "אור המאיר", חיי שרה, טז ע"ב = מגד"ל, עמ' 186; "אור המאיר", ראש השנה ("משל לפני התקיעות"), רעא-רעב = מגד"ל, עמ' 58-57. רבים
מדברי ר' דב בער בספר "אור המאיר" מובאים בנוסח זה או אחר גם בספרי חסידות שונים, ובכללם ובייחוד בספר "קדושת לוי" לר' לוי
יצחק מברדיצ'ב, מתלמידיו החשובים ביותר של ר' דב בער ממזריץ'.

פרק ראשון בסדרה

(הארץ)


http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=321542&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=323954&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

הסוד ופשרו (ג) \ מנדל פיקאז'

מושיעי ישראל בגלות, ולאו דווקא מן הגלות החסידות גילתה מאז ומעולם התנגדות נחרצת למשיחיות. הייתכן על כן שאין בחסידות שום "סוד משיחי"?
פרק שלישי ואחרון של המאמר על ספרה של מור אלטשולר, "הסוד המשיחי של החסידות", הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה \ זמורה-ביתן, 360 ,2003 עמודים
העובדה המכרעת העולה מהתבוננות בספרי החסידים היא, שכמנהיגיה של תנועה דתית חברתית בהווה הגלותי מגמת פניהם של ראשי החסידות לא היתה אל היכל המשיח. הם ראו את ייעודם כמי ששתולים
בארצות הגלות על ידי ההשגחה העליונה כדי לשמש בהן מושיעי ישראל בגלות, ולאו דווקא מן הגלות. איגרתו הידועה של הבעש"ט לר' גרשון קיטובר, עם כל חשיבותה, אין בה כדי לסתור את העולה כמעט מכל ספרי החסידות (חוץ מחסידות חב"ד בשלושת הדורות האחרונים) והוא התנגדות נחרצת למשיחיות אקוטית ועל אחת כמה וכמה לתנועה משיחית. התנגדות זו ניזונה משני גורמים:
הגורם האחד הוא הניסיון ההיסטורי המר שהנחילו לעם משיחי השקר בכל הדורות, ובייחוד התנועה השבתאית וגרוריה. לא בכדי הזהיר ר' יעקב יוסף מפולנאה, סופרה הראשון של החסידות: "גם בתיקון
למעלה לא יכנס את עצמו בהכרח שיעלה מבוקשו דיש בזה סכנה... ומעשה של ר' יוסף דלה ריינה יוכיח"... (תולדות יעקב יוסף קארעץ תק"ם, קלד ע"ב). המעשה בסופו המר של ר' יוסף דלה ריינה
מחמת חוצפתו להחיש את הגאולה על ידי מיגורו של השטן נזכר כאן כדי להמחיש את הסכנה הכרוכה ביומרות להחיש את הקץ. מעשה ר' יוסף דלה ריינה נפוץ הרבה לא רק בימי צמיחת החסידות אלא גם
לפניה ולאחריה כתמרור אזהרה.
הגורם השני, החיובי: המאמצים לחזק ברכיים כושלות במצוקת הגלות,

להפוך את תלאות הגלות ליתרון רוחני, כמו במשלו הידוע של ר' דב בער המגיד ממזריץ' שהתפשט בספרי החסידים בנוסחים שונים (ראה ספרי ההנהגה החסידית, ירושלים תשנ"ט, עמ' 158-157) כשלקחו
העיקרי הוא: בגלות קל יותר להשיג רוח הקודש מאשר בימי בית המקדש. ועוד מדברי המגיד ממזריץ' החשובים לענייננו: "חיצוניות
העולמות", כלומר המציאות ההיסטורית, "יתוקנו אם ירצה השם בביאת הגואל שהשם יתברך יעלם בעצמו, ולא ניתנה לאדם להעלות אותם" (מגיד דבריו ליעקב, מהדורת רבקה שץ, ירושלים תשל"ו, עמ' ). ועל אחת כמה וכמה ר' אלימלך מליז'נסק, שתבע להתנער מן היומרה המסוכנת "שיגרום מיד ביאת המשיח כי אמרו חז"ל (כתובות קיא ע"א) אסור לדחוק את הקץ... שהטומאה עדיין תשאר אלא שיראה להמתיקם... עד שיבוא משיח במהרה" (נועם אלימלך, פרשת וישב).
ואכן שבחי הצדיקים בספר "נועם אלימלך" ארוגים בו שתי וערב עם שבחי הגלות.
ויש לזכור כי ספריהם של ר' יעקב יוסף מפולנאה, ר' דב בער ממזריץ' ור' אלימלך מליז'נסק, הטביעו את חותמם על החסידות לדורותיה. והרי, למשל, קמצוץ מדברי תלמידו המפורסם והחשוב
ביותר של ר' אלימלך, הלא הוא ר' יעקב יצחק "החוזה" מלובלין:
"הגאולה הגמורה אי אפשר לגרום קודם הזמן כי מושבעים שלא לדחוק את הקץ, ואם דוחק את הקץ בזה אינו נקרא צדיק כי הוא עובר שבועה, מה שאין כן שלא להרע יותר מן הגלות זה יכול לפעול
יותר" (זכרון זאת, וארשא תרכ"ט, סה ע"ב).
אמת, ספריהם של חסידי ברסלב משופעים בסממנים משיחיים פרסונליסטיים, אך מן הדין להבחין בין כיסופים משיחיים, עמוקים ככל שיהיו, לבין תנועות משיחיות. ואם אמנם כמה וכמה של חסידי
ברסלב אחרי ר' נתן מנמירוב ובימי חייו הפליגו בדמיונות משיחיים עד כדי האמונה בהופעתו השנייה של ר' נחמן (מעין פרהסיה, ראה ספרי חסידות ברסלב, מהדורה שנייה, ירושלים תשנ"ו,
עמ' 216 ,210 ,208 ,138), הרי דמיונות אלה לא עברו את הגבול של מטרה נחשקת, ומן הראוי להבחין בין זו לבין תנועה משיחית.
טלו, למשל, ספרו הגדול של ר' נתן מנמירוב "ליקוטי הלכות", המלא וגדוש בקינות מרות על חורבן בית המקדש וגלות השכינה
וקדושת ארץ-ישראל. אולם אלה אין בכוחן למחוק את התנגדותו הנחרצת של ר' נתן למשיחיות אקוטית, כפי שאנו למדים, למשל, מדרושיו בחלק "חשן משפט", הלכות גזילה, הלכה ה' שבהם נאמר בין השאר: "שאי אפשר לדחוק את השעה בשום דבר ובפרט בעניין הקץ האחרון לשוב לארץ ישראל ושתהיה גאולה שלימה שאין אחריה גלות" (שם, אות ט). לדברי ר' נתן ארץ ישראל היא מחוז חפצם של ישראל "כי שם עיקר המנוחה והנחלה", אך יש להישמר "מאד מאד מתבערת אש דסטרא אחרא... ולבלי לדחוק את השעה".
ר' נתן, כרבים מראשי החסידות, חזר על דברי המהר"ל מפראג (בלי להזכירו), שלפיהם משמעו של הכתוב "לא בחפזון תצאו" (ישעיהו נב, יב) הוא "כי עיקר התיקון לשוב לארץ ישראל הוא על ידי מתינות רב לבלי לדחוק את השעה כלל". התנגדות חריפה לצורותיה השונות של המשיחיות האקוטית אנו מוצאים בלקחיו של ר' נתן
בסוגיית המשיח בגמרא (סנהדרין צז; "חשן משפט", הלכות משנה, הלכה ה, אות לג ועוד). כן ראוי להזכיר את שבחי הגלות בכמה וכמה מקומות בספר "ליקוטי הלכות".
שבחי גלות חדים ביותר, אך אופייניים לצדיקי החסידות, אנו מוצאים אצל ר' שלמה מראדומסק (1866-?1803), כמו: "וגם עתה... יש כח ביד הצדיקים לעשות יחודים כמו בשעה שהיה בית המקדש על מכונו". אין מעמדו הרוחני של העם מותנה בקיומו של בית המקדש.
כשם שפועלם הרוחני של אבות האומה התקיים לפני בית המקדש ("ומה עשו אבות הקדושים, אברהם אבינו עליו השלום, שלא היה לו בית מקדש") - כן גם מתקיימים מפעליהם הרוחניים של רבן יוחנן בן
זכאי ורבן גמליאל דיבנה אחרי חורבנו של בית המקדש (תפארת שלמה על התורה ירושלים תשמ"ד, עמ' 200). הצדיקים הם מושיעי ישראל בכל דור ודור, "כגון רבי עקיבא ורשב"י... האר"י ז"ל והבעש"ט וכדומה" (שם, עמ' 249). ברוח משלו הידוע של ר' דב בער ממזריץ' על המלך כ"שהוא בדרך שאז יכול להתקרב כל מי שירצה", שנועד
להמחיש את דעתו כי "בזמן הגלות הוא בקל להשיג רוח הקודש יותר מבזמן הבית" (מגיד דבריו ליעקב, מהדורת רבקה שץ ירושלים תשל"ו, עמ' 70) טען ר' שלמה מראדומסק כי גדולה חשיבותה של
עבודת ה' בגלות "אף שאינה כראוי ובכוונה גדולה כמו בדורות הראשונים" (שם, עמ' 244). יתר על כן, השבתות והימים הטובים בגלות הם "יותר טובים מבזמן שהיה בית המקדש על מכונו" (תפארת
שלמה על התורה, עמ' 178).
אפשר להרבות בדוגמאות לאין ספור שלא כאן מקומן ודומה שראוי לסיים בדברי ר' יהודה לייב מגור (נפטר בשנת 1905): "בני ישראל נבראו לתקן כל העולמות... ולכן ימי הגלות הם גם כן עבודה להשם
יתברך ואדרבא עיקר מעלת בני ישראל מבורר בהגלות". ובהמשך הדרשה הזאת: "באמת צריכין להשתוקק לצאת מן הגלות... שבכלל העולם הגלות הוא עבודה לשם שמים, אבל אין בני ישראל במקום
המיוחד להם אבל עיקר שבחן של ישראל מבורר בגלות... שעבודתם בגלות היא זכורה לפניו בשמים ושיש לעבודתם שורש למעלה" (שפת אמת, ירושלים תשל"א, חלק שני, פרשת וארא, שנת תרמ"ה, עמ' 33).
תם ולא נשלם.

מחקר החסידות הוא תחום בעייתי ביותר, ונעשו בו עיוותים רבים.

ראשית, עדיין לא נתגבשה מתודולוגיה רצינית לגבי אופן בחינת המקורות. בחסידות יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והמחקר יודע להשתמש רק בתורה שבכתב, וגם כאן - לעתים מוזנחים מקורות חשובים (בעיקר ע"י חוקרי ההגות, פחות ע"י ההיסטוריונים). מנדל פייקאז' הוא דוגמא מובהקת לכשל מתודולוגי שכזה, ואילו דוד אסף הוא דוגמא מצויינת למי שלא נכשל בו.

שנית, החוקרים עדיין חסרים את ה"מגע" הדרוש. אף על פי שהחסידות עברה תמורות רבות, מסופקני אם אפשר להבין תופעה כמוה באופן אמיתי מבלי להיכנס קצת להווי שלה, גם אם בצורתו הנוכחית הוא משקף אך קצה-קצהו של ההווי של פעם (אני, אגב, גם לא כ"כ בטוח שהפער עד כדי כך גדול).

ועוד יש להאריך בדבר, אבל אין זמן.

א"ג.

מה יהיה ? מה יהיה ?

רק נטשתי קלות את הספינה וכבר אין שום מעתיק שמועה שיביא לפה את ההתכתשות החסידית של האקדמיע מז'ורנאל הארץ.

עקב המחדל הזה הפסדתם את תגובתה של מור אלטשולר (אחרי שבוע זה יורד מהאתר) ותקבלו רק את התגובה לתגובה מפי הגר"ע אטקס ולהבדיל ר' שמואל קראוס (משיחיסט וביביליוגרף [הילכו שניים יחדו?]).



מנדל פייקאז' לא ממש לבד

חוקרת החסידות הד"ר מור אלטשולר גילתה שאר רוח ורוחב לב כאשר התנדבה להזכיר למנדל פייקאז' ("תרבות וספרות", 29.8) את דבר קיומה של ספריית גרשם שלום המתמחה בקבלה וחסידות והשוכנת בבית הספרים הלאומי בירושלים. פייקאז', שהד"ר אלטשולר מכנה אותו
"חוקר החסידות הוותיק (ש)העלה גרה", שכח מן הסתם שספרייה מעין זו בכלל קיימת, כפי שאולי גם שכח שעל מדפיה של ספרייה זו ניצבים חמישה ספרים ועשרות מאמרים שחיבר הוא עצמו והנחשבים מחקרי יסוד בתולדות החסידות.
אלא שעוד קודם שהיא מזכירה לו את דבר קיומה של הספרייה מלמדת הד"ר אלטשולר את פייקאז' אלף בית של מחקר: אל לו לחוקר להסתמך על ספרות הגיוגרפית. ובלשונה של אלטשולר: פייקאז' "חזר וציטט מסורות חסידיות הגיוגרפיות (כלומר בדיוניות ולא היסטוריות)
ואימץ את האנכרוניזם המקובל בהן. בכך נקט עמדה של חסיד במקום לעסוק בניתוח ביקורתי של המקורות, כראוי לאיש מדע".
אכן דברים כדרבונות. אלא מאי, כל המצוי בתחום יודע שהספרים שפייקאז' הסתמך עליהם הם ספרי דרשות שנתחברו על ידי מנהיגי החסידות ומוריה. ספרים אלה נחשבים על ידי חוקרי החסידות לדורותיהם מקור עיקרי להכרת עמדותיה של החסידות בסוגיות רעיוניות שונות ובכלל זה שאלת יחסה אל הרעיון המשיחי. ממה נפשך, או שהד"ר אלטשולר איננה מסוגלת להבחין בין ספרות דרוש חסידית לבין קבצי סיפורים בעלי אופי הגיוגרפי, או שהיא יודעת מה טיב הספרים שציטט פייקאז' והיא בוחרת לשקר במצח נחושה.
לקראת סוף הרשימה שלה חורגת הד"ר אלטשולר ממגדל השן האקדמי ומציעה לפייקאז' לשקול את דבריו קודם שהוא מדבר סרה בארץ ישראל ומהלל את הגלות. האם שכח מה היה סופה של יהדות אירופה?! ובלשונה של אלטשולר: "וכיוון שפייקאז' גמר את ביקורתו בליקוט
האזהרות שהשמיעו אישים בחסידות נגד אש הסטרא אחרא של המשיחיות ובשבח הגלות, אסיים את תשובתי בתהייה, שמא לא חשב פעמיים לפני שהכביר הוכחות להנצחת הגלות ומעלותיה. ראוי היה לזכור בבהירות כיצד נגמרה גלות אירופה שהוא כה מהלל".
אכן, תשובה ציונית הולמת. אלא שהקורא דברים אלה תוהה: האם הד"ר אלטשולר איננה מבחינה בין הדעות והעמדות של מחברים חסידיים, שפייקאז' סוקר ומנתח אותן, ובין עמדותיו שלו עצמו באותן סוגיות? ושמא היא מודעת להבחנה זו ובכל זאת היא תוקפת את פייקאז' על דעות שאינן דעותיו רק כדי להבאיש את ריחו? בין כה וכה, בהטיפה לפייקאז' שלא לשכוח מה עלה בגורלה של יהדות אירופה רשמה הד"ר אלטשולר שיא חדש של "אצילות נפש" ורגישות.
שהרי פייקאז' הוא ניצול שואה, אחדים מבני משפחתו נספו בשואה, במשך עשרות שנים פעל כאחד החוקרים הבכירים של "יד ושם" ופירסם כמה כרכים של ביבליוגרפיה על השואה ולעניין הנדון כאן - פייקאז' הוא זה שיותר מכל אדם אחר תיאר את העמדות שנקטו כמה ממנהיגי החסידות בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה ובמהלכה וביקר אותן בחריפות.
לבסוף, אני מבקש להתייחס לכותרת הרשימה של הד"ר אלטשולר: "מנדל פייקאז' הוא האחרון המחזיק בדעה שהחסידות היא תנועה אנטי-משיחית". תנוח דעתה של הד"ר אלטשולר, מנדל פייקאז' לא ממש לבד. מעבר לחילוקי דעות בסוגיות שונות, שהם נשמת אפו של כל שיח מחקרי, קשה לי לתאר חוקר רציני של החסידות שאיננו חוזר ומעיין בספריו של פייקאז', לומד מהם ומצטט אותם.
האוניברסיטה העברית בירושלים
עמנואל אטקס

עוד על ר' זאב וואלף מז'יטומיר

תוך כדי שמנדל פייקאז' מטיף מוסר (בסדרת מאמרים ב"תרבות וספרות") לחוקרת חסידות צעירה שעסקה בספר החסידי "אור המאיר", טועה אף הוא באי-דיוק.
כותב פייקאז': "ר' זאב וואלף מז'יטומיר, מחברו של הספר החסידי הקלאסי 'אור המאיר', שנדפס בשנת 1798, זמן קצר לפני מות מחברו". הנכון הוא שהספר "אור המאיר" נדפס אחרי פטירת מחברו, ודבר זה אפשר להוכיח בקלות מהעובדה שרוב הרבנים שנתנו הסכמתם
להדפסת הספר בפעם הראשונה הוסיפו לשמו את ברכת המתים זצ"ל. אף בשער הספר (וכמובן, מדובר במהדורה הראשונה) מוזכר המחבר בתוספת הכינוי "המנוח", ואפילו ציון שנת ההדפסה עולה מחישוב אותיות בולטות במשפט "והיה מנוחתו כבוד".
את המועד המדויק למותו של ר' זאב וואלף, בערב חג השבועות של שנת 1793, חמש שנים קודם הדפסת ספרו, הוכחתי במאמר שהתפרסם לפני שנתיים בשבועון החב"די "בית משיח", גיליון 324. עוד כותב פייקאז' על הספר "אור המאיר", "שלפי כל הנתונים שבידי נכתב
במו ידיו" של ר' זאב וואלף. מהראוי היה שיעיר כי נתונים אלו, שעוד לא גילה אותם, סותרים את הכתוב ב"אנציקלופדיה לחסידות" (ספרים, 1980, טור תקנג) לעדויות שכתבו גדולי החסידות, בשנת ואחריה, ולפיהן נכתב הספר על ידי תלמידו של ר' זאב 1833
וואלף, ר' אליעזר, שהיה שוחט ובודק בז'יטומיר.

שמואל קראוס


יפה השתיקה

לא אליהו גילה לד"ר מור אלטשולר את "הסוד המשיחי של החסידות" ("תרבות וספרות", 29.8); תשתיתו של ספר זה היא עבודת דוקטור בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. על חשיבותו של הספר הצהירו בפרהסיה פרסומית שני פרופסורים מכובדים ועיתונאי ותיק,
כמו: "מחקר ראשוני וחדשני לגמרי... מסקנותיו מחייבות פירוש מחודש של פרשיות מרכזיות בחסידות". על הצהרה זו חתום פרופ' יוסף דן. דברים דומים נכתבו בחוות דעתם של פרופ' ניצה בן-דב ומשה שניצר. אם בשעת כתיבת מאמרי על ספרה של ד"ר אלטשולר עלה בלבי הרהור
שמא ספר זה הוא בבחינת מטרה נחשקת שבעיני מחברו די בה להכשיר אמצעים שאינם יאים ליומרה מחקרית, באה תגובתה של אלטשולר על מאמרי כדי להגיע למסקנה כי ל"הסוד המשיחי של החסידות" יפה השתיקה, למרות חוות הדעת ה"מקצועית" הרחוקה מן האמת כרחוק
מזרח ממערב.

מנדל פייקאז'

ברוך השב. כבר הרבה זמן אנו מכתתים רגלינו בדרכים ורגלינו כואבות. כמה טוב שהגיע בעל העגלה להעלותינו על עגלתו.

יישכוח

נדמה לי שאני מבין מדוע גלש הפולמוס המחקרי הזה לפסים אישיים, אבל עדיין חבל, ובפרט כשמדובר בהבנת החסידות, עניין אצילי שברוח ודברים שבלב טהור.
בשולי הויכוח על המשיחיות החסידית, הרי ידוע כי גרשם שלום הוא שניסח במחודד ובמפורט את הטענה כי החסידות ניגשה ל'נייטרליזציה' של היסוד המשיחי בקבלת האר"י, כריאקציה להדרדרות המסוכנת שביצעה השבתאות ביסודות הללו. המתפלמסים הזכירו במכתביהם את ספריית שלום בבית הספרים הלאומי. והנה מצאתי שם לאחרונה הערה בעצם כתב יד קדשו של גרשם שלום בשולי ספרו של אליעזר שטיינמן 'שער החסידות'. שטיינמן תוקף שם במבואו (עמ' 31) את מי מחוקרי החסידות שטעו לפרש את החסידות כמוותרת על היסוד המשיחי הלכה למעשה. שלום נזעק בשולי הדף וכותב לעצמו: הוא תוקף אותי! שלום משרטט שם בחץ את דברי אליעזר שטיינמן עצמו באותו עמוד, החוזר בעצם על טענתו שלו, ולפיה "עצרה החסידות את דהרתם של כיסופי הגאולה, והקהתה את עוקצם על ידי שזימה להם יניקה ממקורות הנפש". על דבריו של שטיינמן שם ולפיהם לא קיפדה החסידות את פתיל התקווה למשיח אלא שתקה על עניין זה, העיר שם שלום בכתב ידו: "לגמרי לא! היא שינתה מהות תהליכה".

עוד קצת..

על "סוד" שנחשף זה מכבר ועל "חידוש" שאין בו
ממש


בתגובתה על ביקורתו של מנדל פייקאז' על ספרה כותבת מור אלטשולר ("תרבות וספרות", 29.8): "החידוש בספרי הוא בחשיפת המכלול
המשיחי (=של החסידות) שלא היה ידוע עד כה". בכך היא זורה חול פעמיים בעיני הקורא ומטייחת את ה"חידוש" האמיתי בספרה.
היסוד המשיחי בחסידות - הגדרתו, עצם נוכחותו, טיבו ומשמעותו ההיסטורית - הוא סוגיית יסוד שלא ירדה אף פעם מסדר היום המחקרי, למן שמעון דובנוב בשלהי המאה הי"ט, עבור בבן-ציון דינור, גרשם שלום וישראל היילפרין, וכלה בישעיה תשבי ומנדל פייקאז'. רק בעשור האחרון נתפרסמו מחקרים ומקורות חדשים לחלוטין בסוגיה זו. בספרו של הד"ר אריה מורגנשטרן, "מיסטיקה
ומשיחיות" (תשנ"ט), נדונה בהרחבה המתיחות המשיחית בקרב חסידים לקראת שנת ת"ק, ואף אנוכי החתום מטה פירסמתי מאמר על העלייה החסידית לארץ-ישראל בשנת תקל"ז ובו הבאתי, לראשונה, מקור מפורש על היסוד המשיחי של עלייה זו ("ציון", תשנ"ו).
אלטשולר מייחסת איפוא לעצמה "חשיפה" של סוד שנחשף זה מכבר - אף כי שמורה לה, כמובן, הזכות להתווכח על פרשנותו הנכונה ולמקמו בהקשר ההיסטורי הנכון לדעתה. אך הפלגותיה בעניין המשיחי מסיחות את הדעת מהחידוש האמיתי של ספרה, והוא הדרתו של המגיד דב בער ממזריץ' ממעמדו כדמות המרכזית בחסידות לאחר פטירת
הבעש"ט ו"הכתרתו" של ר' יחיאל מיכל מזלוצ'ב לתפקיד זה. בכך היא אכן יוצאת חוצץ נגד כל מסורת המחקר הביקורתי של החסידות (שלא לדבר על תודעתם ההיסטורית הפנימית של החסידים עצמם מאז
ימי הבעש"ט ועד היום). הפרכת סברה משונה זו, שאין בה כל ממש, היא שראויה להיות במוקד הביקורת על ספרה.

דוד אסף

החוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת תל-אביב

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1116136.html

חוקר החסידות ד"ר מנדל פייקאז' ז"ל

http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=38&topic_id=2911489&forum_id=19616

עוד על פייקאז' (בני בראון)

http://musaf-shabbat.com/2011/10/04/%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%94%d7%a8%d7%93%d7%95%d7%a7%d7%a2%d7%a8-%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%9f-%d7%91%d7%a8%d7%90%d7%95%d7%9f/

למה לרדוף ולשתות בצמא את דברי החוקרים למיניהם ולא להיות ניזונים מהמקורות האמייתים??!

וכי החסידות המציאה את מושג המשיחות?!

וכי החסידות חדשה מושגים שלא קיימים בכתבי הזוהר למיניהם?!

זה נכון שהגר"א חלק על הבנת החסידות (וגם זה לא ברור בכלל!!)

אבל מדובר כאן במחלוקת תורנית ולא במחלוקת אישית (ואין מה לעשות יש עסקנים שצריכים להתפרנס מכל מיני ספרים למיניהם) אם הצימצום הוא כפשוטו או לא כפשוטו

זו מחלוקת דקה מן הדקה ברמה גבוהה מאד כך שכל מושג המשיחות שהחסידות הוציאה לפועל

זה "בסה"כ" חוליה משרשרת התובנות של סוד הצמצום. (כי אם הצמצום הוא לא כפשוטו פרושו של דבר שמידת הרחמים היא השולטת ובסופו של דבר הטוב יצא לפועל בין כה וכה אלא שההבדל יהיה ניכר בכח הביטול שלנו או בכח השיפלות שלנו משא"כ לשיטת הגר"א שמידת הדין היא השולטת כך שבסופו של דבר אנחנו נזכה להכיר זאת בכח מידת הדין או בכח הבחירה שלנו ויש בזה אריכות גדולה)
 
חבל שאנחנו מתפעלים מכל מיני חוקרים למיניהם, במקום שאנחנו נבקש זאת מחכמים אמיתיים עם סבלנות (על אף שקשה למצוא אותם )