טרגדיה ושמה 'רבי יוחנן'.

עברי

אכן טרגדיה נוראה, ולא חסרים עוד סיפורים ברוח סיפורו של ר' יוחנן, את "ההשגחה" שהיתה על חכמים אלה אני מזהה. (כגון: רבי עקיבה, ורבי מאיר) פליטות הפה, המעידות, שעלו לחכמים בחייהם (כגון: רבי טרפון שהצער על שנהנה מדבר תורה,הרגו) מאפיינים את האדם באשר הוא אדם, אבל הצדיקים בעלי תשובה אמיתיים, אינם סולחים לעצמם. שכרם נמדד לפי גודל צערם - לפום צערא- אגרא.

לפני זמן מה פגשתי אדם שדוגל בתורת הקבלה, והוא הסביר ותלה את סבלם של ה"חכמים" שהם גילגולים של רשעים. מעודד אה?




תוקן על ידי - איקה - 27/07/2003 14:38:17

יפה מאד, על אף התוספות שלך לסיפורים (למשל בויכוח בין ר"י לר"ל, מהגמרא משתמע שרק בגלל שאמר ר"ל מאי אהני, כעס ר"י!)

בהקשר למותו של ר"ל, כדאי לציין לגמרא תענית ט', שם פגש ר' יוחנן את בנו של ר"ל ואמו - לא אצטט מה שכתוב שם - מאד מפתיע!

אחרי כזו הפניה, איך אפשר לא ללכת מייד להציץ שם?!

תלמוד בבלי מסכת תענית דף ט/א (מתוך התקליטור של די.בי.אס)

מצאו רבי יוחנן לבנו הפעוט של ריש לקיש, שישב ואמר:
אולת אדם תסלף דרכו – ועל ה' יזעף ליבו (פסוק הוא. כלומר, אדם נכשל בגלל חטאיו, ומאשים את גזירת השמים. ונשאו הדברים חן בעיני ר' יוחנן).
יתיב רבי יוחנן וקא מתמה (=ישב ר' יוחנן והיה תמה)
אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא (שאל: וכי יש דבר שמופיע בכתובים ואינו רמוז בתורה שבכתב?)
אמר ליה (ענה לו התינוק):
הא מי לא רמיזי? (=וכי זה אינו רמוז)
והכתיב "ויצא ליבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר: מה זאת עשה אלקים לנו?" (=והלא כתוב בפרשת אחי יוסף שנבהלו ואמרו: מה זה עשה לנו ה'? – אמנם הם דרשו לשבח, אך הינוקא למד את הפסוק כך שיקבל הוכחה לדבריו).
דל עיניה (=הגביה עיניו, כי בעל גבינים עבותים היה רבי יוחנן) וחזא ביה (=הביט בו).
אתיא אימיה (=באה אמו, היא אחותו של ר' יוחנן!) אפיקתיה (=הוציאתו החוצה).
אמרה ליה: תא מקמיה, דלא ליעבד לך כדעבד לאבוך (=בוא מפניו, שלא יעשה לך כאשר עשה לאביך...).


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

עברי, מה רבו מעשיך!


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ואם מזכירים את מעשי ר' יוחנן, כדאי להזכיר את פירושו המופלא, על דרך המוסר, של רבי אליהו לופיאן, בעל ה"לב אליהו".

ה"לב אליהו" רמי:
גרסינן באידך מתא, דעבד ר' יוחנן גמ"ח משן שנפלה לבנו אחרון שנפטר עליו, כי עשרה היו ומתו בחיי אביהם, ולא נפל עליו ליבו ולא סר מאמונתו.
וגרסינן באידך מתא, כיון שמת עליו חברותתו, ר"ל, שוב לא יכול היה להחזיק מעמד והצטער עד שנטרפה דעתו ובקשו עליו רחמים ומת.
ש"מ שלא היה שייך לבקש עליו רחמים שיבריא, כי לכשיבין מה ארע, יחזור ויצטער ויחלה כמקודם.
וקשיין אהדדי. הכא משמע שחסין כוח היה והכא משמע שבנקל הצטער וחלה.

ותירץ:

ש"מ שקשה אבדן חברותא מאבדן בנים. שזה אבדן בעולם הזה, וזה אבדן לעולם הבא שבתוך העולם הזה.

ולקושייתו של בוגי (שתופיע תכף כאן):

ולא מפני שח"ו קילא ליה מיתת בניו, אלא מפני שקשה היתה לו מיתת ריש לקיש.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ואם מזכירים את מעשי ר' יוחנן, כדאי להזכיר את פירושו המופלא, על דרך המוסר, של רבי אליהו לופיאן, בעל ה"לב אליהו".


אכן פרוש מופלא-- מזעזע ומחריד בחוסר האנושיות שבו.

_________________

מודה ועוזב

לגבי קושיית הלב אליהו,

א, מי אמר שהם התפללו שימות? אולי התפללו סתם שהקב"ה יוציא אותו מהצער, והקב"ה בחר איך לעשות זאת?

ב, מי אמר שקילא ליה מיתת בניו, אולי רק בצירוף שניהם נטרפה עליו דעתו?

א. ולמה ה' הרג אותו, ולא החזירו לשפיותו? כמובן שיכולים להיות לזה כל מיני תשובות, ואת אותם תשובות אפשר לומר שהיא הסיבה שהם התפללו כך מלכתחילה.
ב. אם כך, היינו  מצפים לראות גם קודם לכן את תחילתו של התהליך, ואילו קודם לכן הוא לא רק שאינו מדוכא, אלא אף מנחם בזה אחרים, וכמסופר ביתר פירוט בברכות דף ה' ע"ב, שאמר לר' אלעזר, למה אתה בוכה, אם משום בנים, דין גרמא וכו'. 

יתכן שטירוף דעתו של רבי יוחנן היה משום רגש אשמה, או לפחות בצירופו, מה שלא היה במות בניו.

מאיר
טירןף דעת, בדרך כלל  אינה פתאומית, -זה תהליך, שמתפתח לאט לאט. 

הוא התחיל לאבד את שפיותו עם מות הילד הראשון, והמשיך לההרס נפשית ופיסית, עם כל מוות ומות, -של בניו.

הסיפור על עצם בנו העשירי שהיה תלוי על צוורו, מעידה כי כבר אז הוא לא היה נורמטיבי.
 
ישיבתו על פתחי מקוואות שהנשים  תראנה את יופיו, ותלדנה ילדים יפים כמוהו, מעידה על כך, שהוא בעצם רצה, שלפחות דמותו הוירטואלית תמשיך להתקיים, כשדמותו הפיסית תעלם, עם  מות בניו.

מותו של ידידו- באשמתו הישירה- רק המחישה לו ביתר שאת, כי בעצם- הוא לא הצליח גם ערכית,.

_________________

מודה ועוזב

אם היה חוזר לשפיותו ושוב מוצא את עצמו בלי ריש לקיש היה חוזר לטירופו.
'אם היסוד הרוס איך יתקיים הבנין'

המעיין,

א, מאחר ורוב האנשים אינם בקיאים בחשבונות שמיים , איני מניח את הנחתך. וכראיה אביא את הסיפור על אליהו הנביא ור' יהושע בן לוי, שהתארחו אצל אנשים עניים ואליהו התפלל שפרתם תמות, ור' יהושע בן לוי ביקש לזה הסבר, כי הוא לא הבין את חשבונות שמים, עם כל גדולתו. וסביר להניח ששאר האמוראים לא היו הרבה יותר ממנו בעניינים כאלו.

ב, זה שהוא מנחם אחרים, לא אומר שהוא לא מדוכא ולפעמים להפך.

[הערת בינים/שולים -

זה מאוד קשה, עד בלתי אפשרי לכתוב "ביוגרפיה" לחכמי המשנה והתלמוד. הפרטים ה"ביוגרפיים" שיש בידינו, בד"כ נכתבו שנים ארוכות אחרי מותם של החכמים עצמם, ונערכו מבחינה ספרותית כך שיתאימו לתוך סוגיות שונות בתלמוד.
כמו שהגדיר דוד לוין במבוא הנהדר לספרו הנפלא "תעניות הציבור ודרשות החכמים" (מומלץ ביותר!), קשה מאוד ללמוד "היסטוריה" ממקורות חז"ל.
אם בכ"ז מבקשים ליצור ביוגרפיות ספרותיות (כלומר מעין סיפור חיים של הדמות הספרותית, ולאו דוקא של הדמות ההיסטורית) זה מעט קל יותר, אם כי תמיד קיימת סכנת החלקה (במובן של "החלקת פינות", עיגול זויות שלא מתאימות לתמונה הכללית, וגם במובן של הפשטה עד כדי שיעמום). בעוה"ר טרם ראיתי ניסיונות כאלה שצלחו, ולו במובן שהצליחו להגיד משהו חדש ומעניין.
למי שבכ"ז מתעניין בז'אנר, כדאי לקרוא ב"אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים" של מרדכי מרגליות.]

סיפור נפלא
כמה שזה נשמע אבסורדי

אבל זה מעודד לשמוע שחז"ל הכירו בטרוף הדעת.

אבל למה לעזזל,הם ביקשו רחמים שימות?

אם בגלל פליטת פה,פליטת פה,על זה יתפס?
אחרי כל מה שעבר....

איפה הרחמים שלהם?