|
|
| נשלח ב-26/2/2008 08:18 |
|
| |
ירוחםשמ
אני מקבל את הפרשנות שלך
שזה היה טרוף הדרגתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2008 09:39 |
|
| |
אםשלום
האם דמו של מרדכי מרגליות אדום יותר מדמו של, למשל- הרב ראובן מרגליות? או כל ביואגרף אחר?
המקורות הביאוגרפיים שלו, אמינים יותר? או נבדקו ביותר תשומת לב? או ממקורות אחרים?
כתוספת לפרטיים הביאוגרפיים שיש לנו- ורק זה מה שיש לנו- לא אדם ראשון הרג רבי יוחנן, בויכוחו בבית המדרש. ראה סיפורו של רב כהנא.
הסיפור עם-ריש לקיש- כנראה הגדיש את הסאה אצלו,
ואם בפסיכולוגיה מודרנית עסקינן- אמו של רש לקיש, נתקפה שגעון קצר, בעת שהיתה בהריון איתו.
וטופלה כפי שטופלה ,היום הטיפול הזה היה מעורר הרמת גבה.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2008 10:57 |
|
| |
אמשלום,
[אני מסכימה לגמרי עם הערת השוליים שלך - ואדרבא, אין מטרת התורה ללמד היסטוריה, אלא ללמד השקפות נכונות ( נכון שהיסטוריה מהווה אמצעי למטרה - והרמב"ם כותב במו"נ במפורש שחלק מסיפורי התורה שנכתבו הם בחינת קטעי קישור בכדי ליצור רצף 'היסטורי' ואין ליחס להם יתר משמעות) - אם מטרת לימוד התורה והתלמוד היה שנלמד את קורות חייהם כפי שהיו על פרטי פירטיהן - היתה התורה מצווה על כל חכם לנהל יומן אישי, או לכל הפחות לכתוב את הביוגרפיה שלו - הלוא כן? זה הרבה יותר פשוט מהציווי להגות בתורה יומם וליל ]
תוקן על ידי riv ב- 26/02/2008 11:12:16
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2008 14:50 |
|
| |
[ירוחם,
האם קראת מה שכתבתי?
מה פתאום אדום יותר? פשוט הספר נגיש וידידותי מאוד, וכפי שאמרתי - מתאים מאוד לחובבי הז'אנר.]
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2008 15:18 |
|
| |
אםשלום
סליחה אם לא הבנתי .
פתחת את הודעתך בהסתיגות עד כדי ביטול של כל ניסיון לביוגרפיה על- חז"ל, בטענה נכונה, אולי, אבל זה מה שיש, לדעתי זה לא פחות מביוגרפיות של יוספוס, או היסטוריונים אחרים,
אבל בכל זאת מצאת לנכון לשבח- מתוך השלילה- את מרדכי מרגליות,, ועל זה כתבתי מה שכתבתי, כי גם לו, לא היו לפניו, כי אם, מה שיש והיה, לפני אחרים, לפניו ואחריו,
בדבר אחד אני אולי מסכים, הגמרא לא ניסתה בשום פנים ואופן לכתוב ביוגרפיה היסטורית, כי אם דרשנות, שבו נדרשות דעות שונות ומנוגדות, ובכל זאת יש מקום לכולן.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2008 15:21 |
|
| |
.
... ועדיין אנו צריכים למודעי.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2008 10:29 |
|
| |
אני חוזר בי מהאמירה שזה מעודד לשמוע שחז"ל הכירו בטרוף הדעת.
זה אינו מעודד כלל ונשמע מעין נחמת שוטים.
גם לשוטה יש דעת,ולפעמים הוא עומד עליה.
מצטער.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2010 02:26 |
|
| |
ראוי לציון סיפור המפגש בין רבי יוחנן לרבי אלעזר בזמן מחלתו.
"רבי אלעזר חלש. על לגביה רבי יוחנן. חזא דהוה קא גני בבית אפל. גלייה לדרעיה ונפל נהורא. חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר. אמר ליה: אמאי קא בכית?! אי משום תורה דלא אפשת - שנינו, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואי משום מזוני - לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות. ואי משום בני - דין גרמא דעשיראה ביר.
אמר ליה, להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא. אמר ליה, על דא ודאי קא בכית, ובכו תרוייהו.
אדהכי והכי, אמר ליה: חביבין עליך יסורין?! אמר ליה: לא הן ולא שכרן! אמר ליה: הב לי ידך, יהב ליה ידיה ואוקמיה."
קודם כל, נשים לב. רבי יוחנן מקים אנשים ממחלתם בלי קושי. הגמרא מספרת שם סיפור נוסף שרבי יוחנן הקים את רבי חייא בר אבא שהיה חולה, וכשרבי יוחנן עצמו חלה הגמרא מתחבטת בשאלה מדוע לא ריפא את עצמו, עד שהגמרא מסיקה שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.
רבי יוחנן נכנס לבית ר' אלעזר, בית אפל. רבי אלעזר היה עני מרוד כל כך, שהגמרא מספרת שלאחר שהקיז דם, לא היה לו מאומה לטעום מלבד שן שום !!! מתוך חילופי הדברים נראה שרבי אלעזר נוטה למות ממש, והוא עדיין צעיר. בחייו הקצרים והעלובים הספיק רבי אלעזר לקבור כבר את ילדיו. עומד רבי יוחנן לפני אב שכול, עני מרוד, חולה אנוש, והוא לא מבין מדוע הוא בוכה... והרי לא כל אדם זוכה, ואף אני ילדי מתו... הוא חי בעולם כל כך טראגי, עד שהוא לא מבין מה הבעיה בזה. הוא מעולם לא חווה יום טוב בחייו!
רבי אלעזר עונה לו - כנראה בציניות רבה - אני בוכה עליך, ר' יוחנן הגדול והיפה, שבלה באדמה. רק אז רבי יוחנן מבין את המצב הנורא מולו הוא עומד, והוא עונה לו שוב בציניות: אכן, ודאי על זה אתה בוכה. ואז בוכים שניהם יחדיו, ורבי יוחנן מעלה בדעתו אולי עליו לעשות משהו למען ריפויו של ר' אלעזר. ברגע שר' יוחנן הבין את העניין, הוא מושיט לו יד, ופותר את כל הבעיה.
האם רבי יוחנן היה מנותק נפשית מרגשות?!
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2010 07:39 |
|
| |
[אני בעודי,
איני יכולה לחלוק יותר על הבנת הסיפור שלך.
א. ר' יוחנן לא חווה יום טוב בחייו?! ר' יוחנן היפה שהעריך את הגוף - צורתו ותענוגיו, ר' יוחנן החכם שהעמיד תלמידים מבריקים והשפיע את תורתו לדורות, ר' יוחנן שידע חברות אמת ועומק (עם ריש לקיש) וכו', לא חווה יום טוב בחייו?! נכון, הוא עבר טרגדיות וכאב - אבל מי מאיתנו אינו חווה זאת, בדרגות כאלה ואחרות? האם הטרגדיות והעצב יכולים למחוק את היופי והשמחה - תהא מועטה ככל שתהא - שחווינו? ברגע שזה קורה, האדם מפסיק לחיות (אגב, זה בעיני חלק מהמסר של רצף הסיפורים הזה על "חביבין ייסורים" - מי שאין הייסורים חביבים עליו ואינו מוכן להתמסר לכאב, מבריא ממנו וממשיך בחייו).
ב. ציניות? היכן ראית בסיפור (או באלה הצמודים אליו ועוסקים באותו הנושא) ציניות?! ר' אלעזר עונה במלוא הרצינות ומעומק הלב לשאלותיו של ר' יוחנן. ר' יוחנן מבקש לברר על מה מתאבל השוכב על ערש דווי - הוא רוצה לנחם, והוא יודע שכדי לנחם באמת יש לדעת על מה. לכן יש להקשיב למתאבל, לכואב, ולא לשאת דברים בעלמא - סיסמאות נחמה קלישאתיות - אלא להבין היטב מה הנקודה הכואבת לאדם הספציפי. זה בדיוק מה שהוא מנסה לעשות, אבל אינו מצליח, עד שר' אלעזר עצמו אומר לו. ומה הוא אומר? במלוא הרצינות ומעומק הלב מסביר ר' אלעזר שהכאב הגדול ביותר שלו הוא על הפרידה העתידית מן הגוף. הגוף עצמו - לא הדאגה לתורה, למצוות או לקשר עם א-להים מטרידה אותו. אפילו לא הדאגה לבניו אחריו. מה שמטריד אותו הוא הפרידה מן הבשר, ומתוכה - כך אני מבינה - ההבנה הבהירה שסוף הכל להתכלות. ר' אלעזר אמנם (כך נדמה גם לי) מכוון את בכיו ליופיו של ר' יוחנן, אבל זה רק מדגיש את העניין - גילוי יופיו של ר' יוחנן (בחשיפת הזרוע) מעורר את התובנה של ר' אלעזר לכך שהכל עתיד לבלות ולכלות; באמצעות החשיבה על סופו של ר' יוחנן לומד ר' אלעזר משהו עצוב וכואב מאוד על סופו שלו. לכן הוא בוכה.
ג. ושוב - ציניות?? איני רואה ולו שמץ של ציניות בתגובתו של ר' יוחנן. הוא מבין לעומקו את הכאב של ר' אלעזר. הוא - שאוהב ומעריך את יופיו ויודע את השפעתו וחשיבותו - מבין לחלוטין את הכאב שבפרידה מן הגוף, מן הבשר. יש משהו חומל ורחום ועדין מאוד באופן התלמוד מספר לנו שהנחמה האמיתית למתאבל (על מותו המתקרב) צומחת דוקא מתוך ההזדהות של המנחם עם הכאב ומתוך הבכי המשותף של שניהם. איני חושבת שיש מי שהלך לבקר אי פעם אדם קרוב חולה אנוש או על ערש דווי, שלא דמיין בליבו את סופו שלו. המפגש עם מחלה קשה או מוות קרוב קשה לכולנו (כך אני מניחה) כי מעבר לכאב הפרידה מאדם אהוב, הוא קודם כל מזכיר לנו שאנחנו עצמנו ארעיים בעולם, ושגם סופנו יגיע. וזה עצוב, וזה קשה, והאמת היא שאין לזה שום נחמה - לא בילדים שימשיכו אחרינו, לא בתלמידים שיעבירו את תורתינו הלאה ולא במסדרונות גן העדן המצפים לנו. למות, להיפרד מן הגוף שגדל איתנו ושימש אותנו כל ימינו, שמגדיר אותנו, שמעצב את מי שאנחנו, שהוא מי שאנחנו, שהוא צלם א-להים שנשאנו איתנו מאז לידתנו - זה פשוט עצוב, ולכן ר' יוחנן בוכה יחד עם ר' אלעזר. זה לגמרי לא ציני, זה פשוט הדבר היחיד - האמיתי, הכן, הישר - שאפשר לו לעשות באותו הרגע.]
תוקן על ידי אמשלום ב- 18/05/2010 07:42:59
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2010 18:32 |
|
| |
אמשלום,
לא טרחתי לחזור על דברים שכבר מובנים מהאשכול עד כאן. בכל אופן אחזור למען אבהיר את דבריי. רבי יוחנן לא ראה את אביו ולא את אימו. את הירושה שנותרה לו הוא הוציא על לימוד תורה. לאחר מכן, היה עני מרוד ממש (דחיקא ליה מילתא טובא - העניות דחקה בו מאוד). עשרה ילדים היו לו, והוא איבד את כולם באופן טראגי.
חברותו עם ריש לקיש היתה על בסיס לימוד תורה בלבד. מרגע שנדמה היה לו שריש לקיש אינו מעריך את התורה מספיק, שוב לא היה איכפת לו במחלתו ובמותו. עייני היטב בגמרא, וראי כי כאשר אחותו באה להתחנן בפניו שיסיר את הקפדתו, הוא מטיח בפניה בצורה ברורה מאוד את דעתו על אלמנותה ויתמות ילדיה. רבי יוחנן יודע שהוא גורם את מותו של "ידידו", הוא יודע כי אחותו עומדת להתאלמן, ושריר בליבו לא זע. לאחר מותו, חסר לו "חברותא", וחכמים מניחים כי כאשר ימצא חברותא חילופית, הוא יירגע. אין הוא אבל על מות ידידו הקרוב, אלא על חוסר ההתעלות שלו בתורה. מכיון שר' אלעזר לא עונה לדרישות הלמדניות של ר' יוחנן, הוא לא מתנחם, ולא מפני שאין תחליף לחבר אמיתי.
מכאן, אני מסיק שרבי יוחנן לא ראה טוב גשמי בחייו, ומתגובתו לסבלו של רבי אלעזר אני מסיק שהוא גם לא העריך אותו בכלל.
האמת, שאודות יופיו ישנם ביטויים שנראה כי הוא העריך אותו. אני נוטה לפקפק האם הוא ראה ביופי ערך גשמי. ייתכן שכפי שכתב ירוחםשמ לעיל, הרצון שלו היה שישאר משהו שמזכיר אותו, או שהיה בזה משהו מזכרון המקדש, כפי שאמר "אנא אשתיירי משפירי ירושלים".
======
היכן אני מוצא ציניות בדברי רבי אלעזר?!
רבי אלעזר היה כנראה בוכה עוד לפני בואו של רבי יוחנן. לא כתוב "שרי רבי אלעזר בכי", כלומר, התחיל לבכות, אלא "חזייה דהוה קא בכי", כלומר, שרבי אלעזר כבר בוכה. והוא בוכה מסיבה אישית, כיון שהוא נוטה למות. מכיון שהוא רואה שרבי יוחנן לא מתחיל להבין אותו, הוא מגיב לו בציניות רבה, "עליך אני בוכה". גם אם את צודקת, והיופי של רבי יוחנן היה מבחינתו הביטוי העמוק ביותר לבלות הכל, עדיין אין זו הסיבה לבכייתו. רבי אלעזר לא היה בוכה בכל פעם שהוא ראה את רבי יוחנן. רק עכשיו, כשהוא הולך למות, הוא נזכר שגם רבי יוחנן ימות.
בכלל, רבי אלעזר חשוד בעיני בציניות רבה.
יש סיפור על רבי אלעזר בגמ' תענית, וז"ל: רבי אלעזר בן פדת דחיקא ליה מילתא טובא. עבד מלתא ולא הוה ליה מידי למטעם. שקל ברא דתומא ושדייה בפומיה. חלש לביה ונים. אזול רבנן לשיולי ביה. חזיוהו דקא בכי וחייך ונפק צוציתא דנורא מאפותיה. כי אתער, אמרו ליה: מאי טעמא קבכית וחייכת?! אמר להו: דהוה יתיב עמי הקדוש ברוך הוא, ואמרי ליה: עד מתי אצטער בהאי עלמא?! ואמר לי: אלעזר בני, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא, אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני. אמרי לקמיה: כולי האי ואפשר?! אמרי ליה: דחיי טפי או דחיינא? אמר לי: דחיית. אמרי לקמיה: אם כן, לא בעינא. אמר לי: בהאי אגרא דאמרת לא בעינא יהיבנא לך לעלמא דאתי תליסרי נהרוותא דמשחא אפרסמון דכיין כפרת ודיגלת דמענגת בהו. אמרי לקמיה: האי ותו לא?! אמר לי: ולחברך מאי יהיבנא? אמרי ליה: ואנא מגברא דלית ליה בעינא?! מחיין באסקוטלא אפותאי, ואמר לי: אלעזר ברי, גירי בך גירי. אחת מן השניים, או שרבי אלעזר מרשה לעצמו לדון בצורה צינית הומוריסטית גם עם רבונו של עולם (שהוא, מצידו, לא טומן ידו בצלחת, ומשיב לו באותה צורה), או שהוא מרשה לעצמו לצחוק על חבריו ולספר להם שכך הוא מדבר עם רבש"ע... אם אנחנו לא מניחים שהסיפור כולו נוטף הומור, הוא מעלה קושיות רבות מדי. האם הקב"ה מחוייב למזל, והוא לא יודע אם ילך לו לברוא את העולם באופן שרבי אלעזר יצא עשיר? האם את חושבת באמת שההחלטה של רבי אלעזר אם להחריב את העולם תלויה במספר השנים שנותרו לו לחיות?! האם לתשובתו של הרבש"ע "ולחברך מאי יהיבנא" יש הסבר אחר מאשר ציניות?! וסיום הסיפור מוכיח, הקב"ה מכה אותו כידיד באצבע על המצח...
[ובקריצה, מישהו הוכיח לי פעם שהגמרא מדברת לפעמים בציניות, ממאמרו של רבי אלעזר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"...]
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2010 07:57 |
|
| |
[אני בעודי,
למרות ה"ביוגרפיה" הקשה והכואבת של ר' יוחנן, אני חושבת שהתלמוד מדגיש שוב ושוב את היותו אדם מלא חיים, במלוא מובן המילה. לענ"ד חברותו עם ריש לקיש היתה מלאת אהבה ועומק רגשי (אפילו רק על סמן הסיפור המפורסם בב"מ פד ע"א). התנהלותו בסוף ימיו, לפי הסיפור ההוא, רק מדגישה זאת - כעומק האהבה כך עומק הפגיעה (שאין לה כל קשר, להבנתי, לחוסר הערכה של ר"ל לתורה) והאינסטינקט - שלא תמיד מכבד את בעליו... - לפגוע.
יופיו של ר' יוחנן מוזכר כחלק אינטגרלי ומשמעותי ביותר מן האדם שהיה. ייתכן שיש לכך משמעות דתית כלשהי, אבל משמעות גופנית ממש בודאי שהיתה לכך, ובודאי שגם לו עצמו.
ר' יוחנן מגיע למפגש עם החולה, ר' אלעזר, עם תשובות מוכנות מראש לסיבות ה"רגילות" לבכי - במובן זה שאלה הן הסיבות שאנשים נוטים להגיד בקול... - פחד מן השכר והעונש, חשש לגורל הילדים. אבל אלה אינן מתאימות כאן כי לר' אלעזר יש סיבה ראשונית (אולי אמיתית וכנה?) הרבה יותר - העצב על היעלמות הגוף וכיליון האדם. להבנתי, רצף הסיפורים כולו מדבר על חשיבות הגוף והנאותיו, ומנגד - על הכאב שבייסוריו (ודוק - ייסורי הגוף ולא ייסורי הנפש, הכאבים הפיזיים ולא ההתלבטויות הדתיות העלולות לפגוע ברוח). אני מסכימה איתך שר' אלעזר "משתמש" - בין אם במודע ובין אם לא - במחשבה על כיליון יופיו של ר' יוחנן כדי לומר (או להרגיש?) את כאבו על כיליונו שלו. איני רואה כאן אף לא רמז לציניות, אלא רגש אמיתי ועמוק, נוגע ופוגע בנימים הדקים של פחדי בני האדם כולם. וזה פוגע גם בר' יוחנן, ולכן הוא מצטרף לבכי.
(ולהבהרה - אין לי שום בעיה עם הבנה צינית של קטעים מסויימים בתלמוד. אני מגלה בו לא פעם הומור, אירוניה - בעיקר אירוניה עצמית - וגם ציניות. אבל לא כאן. בסיפור הזה ובאלה שקודמים לו אני רואה רגש אמיתי - לא קיטשי ומנופח, אבל לגמרי אמיתי ולחלוטין כן וחשוף עד כאב.)]
תוקן על ידי אמשלום ב- 20/05/2010 07:59:14
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2010 12:31 |
|
| |
הגמרא מספרת בהמשך - ר' יוחנן גילה את זרועותי- ונהיה אור בבית. כולם מפרשים שהאור נוצר מפאת יופיו של ר"י אבל זה לא יכול להיות הפשט, האם יופי מאיר? גורם לאור? מישהו ראה פעם תופעה כזאת? משה קרן אור פניו- אבל ר' יוחנן היה יפה תואר,ולא קרן עור פניו.
ר' יוחנן גילה זרועותיו, הפשיל שרוולים- וניקה את הבית מהאבק , ואז נהיה אור בבית, וזו השתתפות רגשית ופיזית בצרת הזולת.. יותר מכל אנחה של השתתפות בצער
תוקן על ידי - ירוחםשם - 20/05/2010 12:57:52
_________________ מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2010 13:28 |
|
| |
.
ירוחם,
הביטוי "נפל אור" מקושר לגילוי בשר מכוסה לא רק כאן.
איך תסביר את מה שקרה בבית הדין כשהדגימה חומא האלמנה את גודלו של הגביע במסכת כתובות?
גם שם כתוב כי כשנתגלתה זרועה - נפל אור בבית הדין. האם שם היא פתחה חלון תוך כדי?
ואצל רב עמרם כשעברה אחת מן השבויות על פני פתח עליית הגג, גם תאמר שבמקום להצל היא פתחה חלון?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2010 13:38 |
|
| |
מואדיב הסיפור של אשתו של אביי, היא הנותנת- הדבר לא היה בגלל יופים של זרועותיה, כי בגללן נפל האור
א. באותו רגע נכנסו קרני השמש דרך חלון בית המדרש. ב. כפי שפעם פירשתי- נפל האור= ירד לרבא האסימון- פתאום הוא הבין את חייו הנכונים והיפים של אביי לעומת חייו המדוכאים תחת שלטונה של בתו של רב חסדה. .
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2010 16:07 |
|
| |
אמשלום, כתבת:
ר' יוחנן מגיע למפגש עם החולה, ר' אלעזר, עם תשובות מוכנות מראש לסיבות ה"רגילות" לבכי - במובן זה שאלה הן הסיבות שאנשים נוטים להגיד בקול... - פחד מן השכר והעונש, חשש לגורל הילדים. אבל אלה אינן מתאימות כאן כי לר' אלעזר יש סיבה ראשונית (אולי אמיתית וכנה?) הרבה יותר - העצב על היעלמות הגוף וכיליון האדם...
עד כאן ציטוט.
התשובות המוכנות של רבי יוחנן, הם "לא נורא! יש עוד אנשים שסובלים"... (לאו כל אדם זוכה לשתי שולחנות, דין גרמא דעשיראה ביר).
לרבי יוחנן יש פטנט קבוע בניחום אבלים. הוא נושא איתו בכיס עצם, ומוכיח לאבל כי מצבו לא כל כך נורא.
בדרך כלל האבל חושב שהעולם הגיע אל קיצו, ומצד שני הוא מרגיש רגשות אשם נוראות (אולי יכולתי לעשות משהו, אולי זה בעוונותיי). לשתי התחושות האלו העצם של ר' יוחנן מועילה כסם פלאים. הנה ר' יוחנן, ראש הישיבה, גדול החכמים בדורנו, אסף את עצמו כבר עשר פעמים, והוא ממשיך להנהיג את הדור, ובודאי שאינני צריך לחוש אשמה אם דברים נוראים כל כך קורים אפילו לו.
הוא מגיע לרבי אלעזר. הדרשה מוכנה כבר. שים לב שרבי יוחנן לא ממתין לשמוע מילה אחת מרבי אלעזר. הוא שופך את כל הדרשה שלו, ובטוח שזה יועיל. הוא עדיין לא יודע ולא מרגיש שרבי אלעזר נמצא במקום אחר לגמרי. אין לו במה לאסוף את השברים, חייו עד כה היו המרים ביותר שניתן להעלות על הדעת (עני, אב שכול), ואין לו עתיד - הוא נוטה למות!!! רק לאחר שרבי יוחנן מסיים, עוקץ אותו רבי אלעזר באירוניה "אין ספק! החיים שלי מצויינים!!! אני פשוט בוכה עליך..."
עד לרגע זה רבי יוחנן לא תפס בכלל שיש לרבי אלעזר משהו עמוק יותר לבכות עליו...
תוקן על ידי אני_בעודי ב- 20/05/2010 16:08:46
 |
|
|
|
|
|