שובי שובי השולמית

בוגי ווטו והשאר
יתכן שמיימוני אף נהג לפנים משורת הדין בחשבון נפש זה.
אני מתפעל מזה.במיוחד שדבר זה ראוי במיוחד בימי בין המצרים.
למה זה מפריע לכם?
אני מבטיח שגם כשאתם תפרשו נסדר לכם אשכול חיזור
מרוצים?

להעיר

הפורום לפי יעדו המקורי אינו עבור כאלה החפצים בחיזור בלתי צודק!

מסתברא,

אני כותב כדי לאזן את הרושם שיצרה הודעת להעיר שכאילו איני מה"מחזרים" אחריך למרות שכתבתי "חבל...".

אם כי היה לנו ויכוח נוקב בענין הציטוטים@,זה היה רק לגבי מה שנוגע לי אישית למה שאיני מקפיד על ציטוטים. אבל וודאי למי שלאסכולתו זה נדרש, וודאי ראוי לו וכפי שהבהרתי אז.

אך חוץ מזה התוודעתי בינתיים לעומק ולהבהרה שבין שורותיך וראיתי עד כמה אתה מאד שייך לפורום הזה דווקא [אם כי יש לשער דאיכא אינשי דלא מעלי המנסים להרתיעך?!].

אתה טוען שהפורום רוצה לעשות מהפכות, זה לא מדויק!

אמנם ישנם כותבים כמו שחרית, רציו ובוגי המייצגים מגמה כזו ואני מכבד אותם מאד בעצם וגם על כוונותיהם שעד כמה שאני מבין אותם הן רציניות וכנות, אבל לא זה הפורום ואף לא הנהלת הפורום.

המרא דאתרא הצהיר שהוא מסורתני. מיימוני גם כן וב"רגזנותו" על הקבלה איני רואה אלא בעיה של אינטרפרטציה.

מוישה מחה פעמים רבות [עכ"פ באישי] על נטיות אנטי-מסורתיות ומה שכתב באשכול דרשתו אינו אלא הבעת התעניינות באתגרים מחשבתיים פותחי עיניים. אני כפי שהצהרתי בעבר, מסורתני קנאי ב"למעשה" אבל מאידך כמו מוישה איני חושב שרצון הווה הוא שנשקר את עצמנו ונהיה "נוכלים אינטלקטואלים".

מצד שני ייתכן וישנה נקודת מחלוקת קטנה בינינו, שמדבריך נשמע שהיהדות לעולם לא תשתנה והמרא דאתרא הצהיר כבר שהמציאות אינה כן כי המסורת כמה שלא תהיה חנוקה וקפואה, יש בה דינאמיות. איני סבור כבוגי ורציו שעלינו מוטלת מלאכת השינוי מעבר לרמה אקדמית של דיונים אינטלקטואלים. אם כי אני מבין לכאבם הכן למצב היהדות ובז לאלה המנסים להתחמק מהאתגרים שהם מציבים, אבל סבורני שברמת היהדות שהיא עבור כל הציבור אין ליזום שינויים.

לכן גם אם הויכוח הזה על המסורת אם היא גמרי סטטית או שהיא דינמית ישנו, אינו מרחיק אדם כמוך מלהיות חלק מהפורום ואף ראוי להשתתף בניהולו ובוודאי שאין בזה שום סיבה לפרישה.

מקוה שכאמור, "את והב בסופה" ותיווכח שמקומך כבוד אתנו!


@
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=284014

אולי אם מיימוני יחזור בתשובה ויכריז בפרהסיא שהוא מאמין באמיתות הזוהר והקבלה, יחזור אלינו מורנו ורבינו מסתברא. כי אז יווכח שמאמציו כאן אינם לשוא? ואולי בוגי יתחיל להאמין במתן תורה גם?

תבה הבאה הלקוחה מ-YNET יכולה ללמד עד כמה אדם אינו וירטואלי - גם אם רצנו להיות כזה.

בלדה לעוזב קהילה
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2702755,00.html
הפרטים המדויקים של המקרה הזה פחות רלוונטיים מעצם התרחשותו, שגם היא לא ממש נדירה. משבר פרץ לאחרונה בקהילה מקוונת שאני חבר בה, ובשיאו הודיע אחד מהחברים היותר שנויים במחלוקת על פרישה. המשבר עצמו היה מהסוג שכל מי שחי ולו זמן קצר בקהילה מקוונת, מכיר: ההוא אמר ככה, ההוא נעלב ככה, ולפתע פתאום מתברר שה"חברים הדמיוניים" שחיים במחשב הם לא כל-כך דמיוניים, ושיש להם רגשות, והם נפגעים, ואז הם עושים דברים כמו לפרוש. ובקול רם! שישמעו שהם הולכים! אחרת מה הטעם?
קווים רבים פורסמו כבר ברשת בהתחקות אחר אותן "הודעות פרישה" וירטואליות, המחזירות באחת למציאות ימינו החמים והקשים בארץ את זכר גלות וורשה וקרקוב. אחרים טוענים שיש כאן הדהוד נאה לאמירה המוכרת "תחזיקו אותי". בכל מקרה, אין קהילה וירטואלית המכבדת את עצמה שלא עברה תהליך שבו אחד מחבריה פורש בכל תרועה. למה לעזאזל הם עושים את זה?

פוס, אני הולך
טוב, זה ברור. הריגוש שהחברות בקהילה וירטואלית יכולה לעורר הוא עניין שכבר תועד מספיק. וכשיש בני אדם, ויש אינטנסיביות רגשית, קורים דברים. וכשיש התנגשות בין העולם הוירטואלי שנדמה לנו כלא אמיתי לבין המציאות עצמה, הוירטואלי נקרע ונעלם. כי רובו מתרחש לא בתווך בין המחשב שלי למחשב שלך, אלא בתווך שביני לבין המחשב שלי. ואחת הדרכים להתמודד עם המצוקה היא להודיע - כמו שטרחנו להודיע על כל דבר כמעט שהיה רלוונטי לקהילה - "פוס, אני הולך".
הגולשת הוותיקה אינדי-גו בלו טוענת שפרישה מקהילה וירטואלית היא בעצם מימוש של הפנטזיה הוותיקה להיות נוכח בהלוויה שלך עצמך. יש משהו בדבריה - למעט מקרים קיצוניים במיוחד, אקט של פרישה מקהילה וירטואלית גורם בה לסערה כזו או אחרת, כשתמיד יהיו כאלו שירגישו אשמים ב"הליכתו מאתנו" של אחד החברים, ואחרים שסתם ישמחו פתאום להתעסק במשהו מעניין יותר מנושאה הרשמי של הקהילה, מה שזה לא יהיה לעזאזל.

הפורש מרפרש
ומה קורה מייד לאחר הפרישה? הפורש, כמובן, לא מפסיק להתעניין בהפרשות שיוסיפו החברים שנותרו בקהילה, ולכן הוא מרפרש ללא הרף. אם זו קהילה בפורמט שאינו פורום (נניח, רשימת דיוור או צ'אט), הרי שהפורש דואג שמישהו ממקורביו יידע אותו מה קורה. כי ברור - פרשת ולא הסערת - כאילו לא פרשת. במקרים מסוימים, יתחבר הפורש במהירות, אולי בשם בדוי, חזרה לאותה קהילה. וכבר אמרנו - פרישה פומבית אינה פרישה, היא רק זעקה לתשומת לב. וכמו סמים או אהבה ראשונה, אומרים שהפרישה הראשונה היא הכי חזקה.
מובן מאליו שהפרישה נכשלת. נדירים עד בלתי קיימים המקרים בהם מישהו הודיע על פרישה ואכן נעלם מייד מהאופק. מי שרוצה באמת לפרוש, פשוט נעלם. אבל הפורש מאד מרוגש, מאד מוטרד, מאד דרמטי, ואחרי הפרישה שלו, הרי לא יעלה על הדעת שהוא יעלם כאילו כלום לא קרה. במיוחד אם הוא הטיח בחברים שעכשיו הוא מתכוון להיעלם, כאילו כלום לא קרה. וכך, רבים הפורשים הנשארים בקרנות הקהילה, שקטים אילמים וחרישיים, מחכים לרגע בו יוכלו אולי שוב להתבטא בלי לפדח את עצמם יותר מדי.
מה קורה בסופם של הפורשים? חוזרים למחנה, כמובן. לעיתים בצעד זקוף, כמו מכחישים כל מה שקרה, לעיתים בדומיה ובשקט, כשעל כל מלותיו הוירטואליות ארשת של "היי חבר'ה, אתם הרי יודעים שלא התכוונתי ברצינות". פרישה אמיתית מקהילה וירטואלית אינה מלווה בהצהרות, אלא פשוט בהתנתקות. וכל עוד חשוב לנו שידעו שהלכנו, אפשר להיות בטוחים בדבר אחד: עוד נחזור.

יפה דרשת כבוד הרב

הרי כך הוא הסדר במשחקי הילדים, כשמשחקים מחבואים.

פעם התחבא שימעלע, ואילו שמערעלע לא הצליח למצוא אותו. התייאש והלך. יושב לו שימעלע ומחכה שיחפשו אותו, ולשוא. התחיל שימעלע לבכות. וכשגם זה לא עזר יצא שימעלע ממחבואו והתחיל לחפש את שמערעלע.

כך הוא במשחק הילדים, כך הוא במשחק המבוגרים וכך הוא במשחק הכללי, שבין הקב"ה ובין ישראל.
ברא הקב"ה את העולם, ועשה לו "צמצום" שהאדם לא יראה את בוראו. והכל הוא כעין משחק, שהרי כל המטרה היא אך ורק, כדי שיתאמץ ישראליק ויחפש את הקב"ה. החושך גבר וישראליק התייאש, והתחיל להתרגל למצב ולשמוח בו. יושב הקב"ה ומחכה לישראליק שיחפש אותו, ומחכה ומחכה. לבסוף מתפרץ הקב"ה ומתחיל לצעוק: שובי שובי השולמית.

ועל זה חיבר הסבא משפאלא את ניגונו המפורסם: א געשריי און א געוואלד און א געפילדער, א פאטער אין וואלד זוכט זיינע קינדער.

ואם תרצו, אין זה משל.

הלבן
יישר כוח

סיינפלד

חשבת פעם למה חלק גדול מהמתאבדים עושים את זה בהפגנתיות, למרות שמרבים את הצער ואת הביזיון כמו אלה שקופצים מגובה?

מרבררבאשי

אני מצהיר שאני לא רק מאמין במתן תורה אלא גם יודע שהיא ניתנה. הרי עובדה שישנה אז ודאי ניתנה. אני גם יודע שנמסר לנו שכאשר ניתנה התורה היה ליווי של קולות וברקים. אני גם יודע שהיא ניתנה מהאל שהרי אין דבר שלא ניתן מהאל.

אני גם יודע שהנך רוצה לטעון שהיא דעת האל בטהרתה ללא התערבות דעת אנוש, אני מאמין באפשרות זו ואין לי סיבה להכחיש אותה. יש לי כמובן סיבה לחשוב שהיא ניתנה בהקשר מסוים ושצריך לדעת איך לתרגם את רעיונותיה להקשרים אחרים. האם אינך מסכים? אם לא, בכמה הנך מוכר את בתך לאמה?

התורה לא אמרה שצריך למכור את הבת לאמה, ואפילו שעבד צריך להמכר. התורה באה לתת הגבלות לנוהג זה שהיה נהוג באותה תקופה, הן בענין האמה והן בענין העבדות, ומיד שהדבר ניתן, היה נסיון בתורה לבטל את כל מוסד העבדות. ועכ"פ לתת הגבלות של גאולתו ביובל ובשנה השביעית, ואפילו לתת עונש לזה שרוצה להשאר עבד אחרי השנה השביעית. וכן באמה, נותנת התורה הגבלות על הבעלים שאינו יכול למכרה וכשהוא משיא אותה לבנו לא תהיה פילגש כי אם שאר כסות ועונה וכל הצטרכותה היא עליו, ואם לא יעשה כן היא יוצאת חפשי.
יש דברים בלתי מובנים בתורה, אבל כאן השאלה היחידה למה התורה רק הגבילה את הנוהג הזה ולא שללה אותו לגמרי. והתשובה החלקית היא, שאפילו מה שהתורה הגבילה, מודיעה התורה שלפעמים העבד רוצה דוקא להשאר עבד, וצריך לחפש עצות גם לזה.

כן, היום כל הנוהג הזה הוא משולל לחלוטין, והמצב השתנה; אבל לא הוראות התורה הן שהשתנו כאן, כי אם המצב שהביא להוראות אלו.

הלבן

אני מסכים אתך בהחלט ולזה התכונתי: 'ניתנה בהקשר מסוים [כשנהגה עבדות] ושצריך לדעת איך לתרגם את רעיונותיה להקשרים אחרים.'

הלבן
יפה


למען אלה שאינן מבינים יידיש אנא בטובך תרגם את מילות השיר.

השיר בעברית הולך כך:
קול ביער אנכי שומע, אב לבנים אוי קורא.
אבל התרגום המילולי, המתאים לכאן יותר הוא:
קול זעקה וצווחה, אב ביער את בניו מחפש.

תוקן על ידי - הלבן - 31/07/2003 15:59:44