קינות מי מבין?

מהי בכלל מטרתן של הקינות?

כל קינות, לא רק בתשעה באב אלא גם על אדם שנפטר, נועדו להוציא את האדם ממחשבות היום-יום ולהכניס אותו לאוירת אבל.

הקינות מתחילות הרבה לפני הגאונים - הנביא ירמיהו קבע, עוד לפני החורבן, שיש לקרוא למקוננות, כדי שיקוננו על עם ישראל ויכינו אותו לאבל שעומד לבוא עליו (ירמיהו ט 16).

הבעיה היא, שבתקופות מאוחרות (אולי בימי הגאונים ואולי מאוחר יותר) התחילו לקום משוררים שהחליטו לנצל את הקינות כדי להפגין את בקיאותם במדרשים, וכתבו קינות שצריך לקרוא 3 פעמים רק כדי להבין את הכוונה, וגם זה רק אם אתה בקי במיוחד...

לדעתי, היה עדיף להגיד רק מעט קינות, ואת שאר היום להשקיע בביצוע "תחקיר" על החורבן, כמו שעושים בצבא: לדון בסיבות, ולנסח מסקנות מעשיות לעתיד עם לו"ז ואחראי-ביצוע.

אראל
מי שגומר קינות מהר מחפש אחר כך איך להרוג את היום, עדיף שישב על הרצפה ולפחות שיכאב לו הגב.
רצוי כמובן להבין את מה שאומרים, אך לא ההבנה המלאה של הקינות היא שקובעת את תחושת היום, וה"ה לפיוטי הימים הנוראים, שם הניגון הרבה יותר חשוב.

תוקן על ידי - אריק123 - 01/11/2004 9:39:27

*--startfragment *"בתוכה [של ירושלים] נשים מקוננות וסופדות בלשון הקודש ובלשון פרס ובלשון ישמעאל, ומלמדות לבנותיהן נהי ואשה רעותה קינה, ואומרות: איכה ישבה בדד" (סהל בן מצליח הכהן מאבלי ציון).
"קראו למקוננות ותבואנה"


האם מישהו יוכל להאיר את עינינו בשאלה מדוע במקרים רבים קינות נאמרות על ידי נשים?
הדבר הוא כך בדתות ובתרבויות רבות.
איני מתכוונת לאמור ביחזקאל ח, 13 או לעדויות היסטוריות, אלא לתובנות שיוכלו להסביר את התופעה הזו -
מדוע נשים נתפשו כמועמדות טבעיות לקונן?

תודה

תודה על ההפנייה אבדוק את המאמר.

אני סבורה שהתפקיד של הקינה ניתנה לנשים באופן מסורתי גם בגלל הקרבה המיוחדת שלהן לחיים ולהיווצרותן ועל כן גם למוות. כלומר, לא רק מה שמאיר אמר לעיל, שהן רגישות יותר ודמעתן מצויה, אלא שהרגישות שלהן נתפשה כקשורה לעולם החיים והמוות. על כך יש להוסיף שדבר זה איים לא אחת על גברים שראו את הפרקטיקה של המקוננות כקרובה לכישוף (זכורני שקראתי על כך, ואם אזכור אביא את המקור).

כמו כן, הקינות יש להן יסוד טקסטואלי ברור וחזק, אבל יש בהן גם מאפיינים לא מילוליים - עדויות על קינות מתארות ריקוד, ספיקת כפיים, שימוש בכלי נגינה כמו חליל. יש בהן גם מאפיינים קוליים שאינן מילוליים, כמו צעקה, יללה וכו'. המקרא אוסר על שרטת וגילוח הראש או הפדחת ועל התגודדות. אבל יש עדויות על כך שאלה התקיימו בישראל .

הנה מצאתי את המאמר שהתייחסתי אליו קודם: ורד מדר, "מה אמר לך המוות כאשר בא? קינות נשים מתימן בהקשרן התרבותי", פעמים, 103 (2005), עמ' 5 - 54

.


במסגרת הנושא שעלה כאן, פיוטים וקינות, מצ"ב קישור לקינה הנאמרת על ידי קהילות אשכנז בתשעה באב, שאלי שרופה באש (הקישור למטה).

רקע:
בשנת 1244, בפאריס, התנהל הויכוח הפומבי הראשון בין יהודים לנוצרים. אולי בשל היעדר טלויזיה, ויכוחים כאלו הפכו אחר כך ל"קאלט", ונמשכו שנים רבות, כאשר האחרון הידוע לי היה במאה העשרים בין טוינבי לבין הרצוג - אחיו של הנשיא המנוח.

אלא שבפאריס של המאה ה-13, הויכוחים היו פחות נינוחים, כפי שגם מעמד היהודים היה שונה אז. צרפת לא היתה עירק או מצרים - מקומות שהסבירו פנים, באופן יחסי, ליהודיהם.

הויכוח הסתיים, כצפוי, בהכרזתו של השופט הנייטרלי, המלך לואי התשיעי (הקתולי), כי הנצרות ניצחה. פסק הדין לא היה אקדמי בלבד, אלא לווה בפקודת המלך לשרוף את התלמוד, היצירה הספרותית בה ראו הוגי הדת הקתולית את שורש הרוע היהודי ואת מקור סרבנותם להכיר בבשורתו של מי שהקריב את חייו למען המין האנושי, של בנה של מרים.

שריפת התלמוד בפריס הכתה בתדהמה את העולם היהודי, כולל זה האירופי שבזכרונו היו צרובים מסעות הטבח של תקופת מסעי הצלב. שריפה זו גם התחילה מהלך של שריפות רבות נוספות, ברומא באותה השנה (אינוצנטיוס הרביעי חתום על הפקודה), ואף בפריס שוב, ארבע שנים לאחר הראשונה.

מחבר, המהר"מ מרוטנברג, אין כאן צורך להסביר מי היה.

מאחר ולהסביר את כל הפיוט דורש יריעה ארוכה מכאן, כמה נקודות בלבד:

1. מקור הביטויים: שאלי שרופה באש, השואפים על עפר... (לשון שיבוצית, בפי חוקרי הספרות).
2. מעבר סגנונות בתוך הפיוט: החל בציטוטי פסוקים, דרך כתיבה בסגנון הפיטנים הקדמונים, ועבור בשיחה בנוסח הדרשנים: "מעשה במלך..." .
3. ההתכתבות הבלתי פוסקת שלו עם פייטנים קודמים לו - ובעיקר עם רבי יהודה הלוי.
4. הדימוי של שריפת התלמוד לשריפת העיר הנידחת.


http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/mivhar/21.htm

*****

safy:

ככל הידוע לי, קינה זו נאמרת גם על ידי הספרדים, והובא פעם על ידי הרב מאזוז כמדומני, שהאשכנזים אומרים "ציון הלא תשאלי" מרבי יהודה הלוי הספרדי, והספרדים אומרים "שאלי שרופה באש" מהמהר"ם מרוטנברג, כדי להראות בכך על אחדות ישראל.

המהר"ל (לא זוכר היכן)  מביא את ביקורתו של ראב"ע על הקושי של קינות הקליר ומתרץ:  העניין הוא לא להבין! הקינות האלה מטפחות את ההרגשה שעם כל התיאורים איננו מבינים באמת מה חסר.
 
נראה לי שמסיבה זו לא נזכר ביהמ"ק במגילת איכה, ורק מעט בקינות- כי אייננו מבינים באמת מה זה. רבים לא מבינים למה צריך את ביהמ"ק בחיינו וגם אני במידה מסוימת נמנה עליהם, אני רק מבין שאי ההבנה היא הבעיה.

תוקן על ידי nmzilber ב- 24/07/2007 16:17:01

על סף בית המדרש / ביאליק. (ראו קישור למטה)


יש משהו שאינו דורש התאמצות פרשנית, בפתיחת ביאליק את שירו במלים "מקדש אל נעורי, בית מדרשי הישן". כאשר המשורר מדמה את בית המדרש לבית המקדש, דוקא ביום תשעה באב (השיר נכתב בתשעה באב התרנ"ד – 1894 ) , ברור כבר כי מדובר בקינה על חורבן.

בית המדרש עומד שומם, בלה ומתפורר לו מהזנחה, וביאליק פונה אל קירות בית המדרש. לא בכדי הפניה היא אל הקירות, אותם קירות שנגררו – על כרחם – למאבק בין האסכולות השונות ביהדות. אותם קירות עליהם פקד רבי אליעזר לנפול על יושבי בית המדרש, שבפקודתו של רבי יהושע נעצרו, ועדיין הם עומדים בחצי הדרך, לא נופלים מפני כבודו של רבי יהושע, ולא נעמדים במקומם מפני כבודו של רבי אליעזר.

והפניה אל קירות בית המדרש, נעשית כדרכם של משוררי תור הזהב בספרד, בלשון שיבוצית. אלא שביאליק מרשה לעצמו לשבץ לא רק מפסוקי התנ"ך, אלא גם משירת ספרד עצמה. "הלא תשאלו לשלום אסופיכם" – מחווה לשירו של רבי יהודה הלוי "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" . ואין זו בחירה מקרית, שהרי בעדות אשכנז, פיוט זה של ריה"ל נאמר בתשעה באב, לא מקרה הוא ההומאז' הזה, כפי שהומאז' לאיכה אינו מקרי: "משנה חרבה חרבת מבלי באי מועד" מתקשר ישירות לפסוק "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד" .
השיבוצים המקראיים רבים ותקצר כאן היריעה מהזכר כולם, החל בעמודים שיתפלצון (השוו איוב ט') וכלה בפסוק החותם את השיר, שנלקח כמות שהוא, ישירות, מהפטרת פרשת נחמו, ההפטרה הפותחת את הפטרות הנחמה שלאחר תשעה באב – "'כי יבש חציר נבל ציץ וה' לעולם'" (וזה אינו הפסוק היחיד המובא, כמות שהוא, בתוך השיר. שיעורי בית למעוניינים).

כדרכן של הקינות, ועל בסיס פרקי ספר איכה עצמו, הסיום הוא של תקוה. סיום של בניה מחודשת, של התחלה. גם הציטוטים בבית אחרון לקוחים כך.


ככלל, קינה על התרבות היהודית נשמעת כאן, מאחד אשר ראה את האור והרוח הסוחפים. קינה צופת-עתיד היא, שכן בזמן כתיבתה (1894), שיא ההשכלה מחד, אך עדיין בתי המדרש של מזרח אירופה מלאים היו. אלא שאת דבריו של אחד העם כינס כאן ביאליק, ואת חששו מאבדן זהותו היהודית-תרבותית של העם. כמקונן, אולי אף על סגירת ישיבתו שלו, שנתיים לפניכן, בוולוז'ין.

http://prdupl02.ynet.co.il/ForumFiles/8433593.jpg

* width="425" height="349"><*

_________________

מעניין מה אביה שליט"א של רונה חושב על ההגייה שלה.