| נשלח ב-3/8/2003 18:16 |
 |
| |
אהבה רומנטית ביהדות
בוגיעלון העלה שאלה מסוימת הקשורה לאהבה באשכול סמוך, אבל אני רציתי להזכיר את האהבה מבחינתה הכללית.
בתנ"ך קל למצוא אהבה רומנטית - ראשית בין רחל ליעקב (הסברו של הרב שרלו על מאפייניה הסוערים של האהבה הזו הפך אותו קורבן לחרם חרד"לי). אחר כך בנביא - בהקשר לדוד המלך ועוד. האהבה הרומנטית בולטת ביותר, כמובן, בשיר השירים.
בגמרא האהבה הרומנטית כאילו נעלמה - התשוקה לנשים מוזכרת אינספור פעמים, כמובן. אך לא כן באשר לכמיהה הגדולה לאשה ספציפית ולמטרות רגשיות יותר ממיניות - זהו מיתוס האהבה הרומנטית המודרני.
בימי הביניים הרמב"ם משווה בין האופן שבו אדם אוהב אישה לאופן שבו הוא אמור לאהוב את הקב"ה. לחשוב עליו בלי הפסקה.
בספר חסידים מוזכרת האהבה הרומנטית כמה פעמים. אם אין משיגים את האהובה הנכספת, ייתכן שהדבר נובע מנקמת השדים. כך לפי ספר חסידים.
מי שלא שגה באהבת אישה, כותב המקובל רבי אליהו דה וידאש, הרי הוא כחמור, מפני שאינו יכול להבין כיצד צריכה להיראות אהבת הא-לוהים.
את הניתוח הזה שאבתי, ברובו, מספרו של פרופ' יוסף דן על ספר חסידים.
שאלתי היא:האם אכן אתם סבורים שהאהבה הרומנטית הופיעה בתנ"ך, נעלמה בתלמוד, חזרה בימי הביניים ונעלמה שוב ?
האם למישהו יש הסבר לתהפוכות האלו ?
ידועה אמרה המיוחסת לאחד מגדולי רבני דורנו:"בהמה קונים במשיכה. לא אישה". עד כמה אפשר לראות תפיסה כזאת במקורות ?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2003 22:45 |
|
| |
זריחת עץ
התופעה של אהבה לאשה מוכרת בכל הדורות, ונזכרת זעיר פה זעיר שם.
אבל היא אינה נחשבת לאידיאל, בניגוד למסר שמשדרת התרבות המערבית.
הנה, סיפור מהגמרא:
מעשה באדם אחד שנתן עיניו בריבה אחת, והעלה ליבו טינה...
וסוף המעשה? הוא לא זכה בה, ומרוב עוגמת נפש חלה ואפשר שמת.
והחזון איש אמר על דומה לזה: מה שאצלם אידיאל של אהבה, אצלנו הוא לפעמים איסור של עריות (מעובד על פי דבריו).
כדי שלא תהיה אי הבנה, אני מדגיש:
האהבה היפה בין איש לאשה, במסגרת הקיימת של חיי נישואין, מוכרת וגם מומלצת.
אני מפנה לספרה היפה של רוחמה שיין, "הכל לאדון הכל", ולתיאור שלה של הקשר בין אביה לאמה ובינה לבין בעלה, עד כמה שהוא עולה מבין השורות.
ואני מצטט סיפור קצרצר שכבר יצא לי לצטטו פה ושם בפורומים.
רוחמה ובעלה הטרי הלכו להזמין דרכונים כדי לנסוע לאירופה, שם היה בעלה אמור ללמוד בישיבה. היא ובעלה, אביה ואמה, הלכו יחד למשרד.
במשרד, היא ישבה קרוב לבעלה, בעוד אביה ואמה ישבו בשני צידי השולחן.
רוחמה שיין, כפי שהיא מעידה על עצמה, נהגה בנערות, ורמזה לאביה או לאמה שהם יושבים רחוק, לאחר שנות נישואין רבות, בעוד היא, הכלה הצעירה, יושבת כה קרוב לבעלה.
והם ענו לה: היום, הקשר שלנו אינו תלוי עוד רק במגע הפיזי.
אין תשובה זו באה לפסול את חשיבותם של כל סוגי הקשר בין בעל לאשה. אך היא באה להראות שהחיים המשותפים, המאושרים והאידיאליים אינם בנויים לפי הדגם שמקרינה הוליווד.
החיים אינם בנויים מפגישה של שעה לאור הנרות, לאחר הכנות מרובות של יום שלם. כפי שכתב סופר צרפתי (שכחתי את שמו), החיים המשותפים כוללים להתעורר בלילה עם שינים לא מצוחצחות. ובכל זאת, לקום ולטפל בילד הבוכה ולעזור לאשה העייפה, או לבעל העייף. הרצון לתת, כפי שהאריך לבאר הרב דסלר. ועוד ועוד.
זו אהבה, ואם תרצו זו גם אהבה רומנטית (איני בטוח איך מגדירים את המונח הזה), אבל זו איננה אהבת הבזק הפוגעת כברק והנעלמת כמוהו של עולם הספרות והסרטים של המערב.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2003 23:08 |
|
| |
מי לנו גדול משלמה המלך ע"ה הוא ראשון הממשילים
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2003 23:31 |
|
| |
על אהבה רומנטית בתלמוד ראו את ספרו של פרופ' ד' בויארין: הבשר שברוח: שיח המיניות בתלמוד, תל אביב 1999.
תוקן על ידי - ממדבש - 03/08/2003 23:45:30
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2003 00:06 |
|
| |
זרח"ע ומיימוני,
נראה בדבריכם "אלו ואלו"!
בכמה אשכולות ובמיוחד בסדרה ב' לשיעורים במשנת הרש"ר התבאר שיש להבחין בין האלהת שם השם לבין "הווה הוא אלוקים" שזו דרגת השיא של דביקות האדם בהווה.
הדמיון של אהבת השם של שלמה המלך והרמב"ם לאהבת שיגיון רומנטי באשה, הוא ברמה של התקשרות ליש מסוים בעוצמה חזקה שלגבי אשה זה אפשרי ע"כ בצירוף הרתיחה ההורמונית כפי שכ' הרמב"ם בפיה"מ לסנהדרין. זה לגיטימי כ"ז שהאנשת הווה בשם השם גוברת עדיין על השכלת הווה בטהרתה.
אך כאשר פוסק האדם להתייחס להשם כיש מסוים אלא ככלל הווה, הרי כל אהבותיו בכל האינטנסיביות שתהיינה, אינן אלא חלק מאהבת הווה כדוגמא המובאת מהסיפור על "הכל לבוס".
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2003 23:04 |
|
| |
מה לגבי תופעת האהבה של האשה לאיש כמו במקרה אהבתה הגדולה של מיכל בת שאול לדוד, שנגמרה בהבעת בוז אליו? סיפור אהבה אנושי ללא סמלים , ביטוי לאישיותם של שני בני הזוג.
מיכל אהבה את דוד אהבה עזה, הוא לא אהב אותה, היא אפילו יצאה נגד אביה,הוא לא זכר לה חסד על נאמנותה זו, גם כשמצאה מנוח אצל אדם אחר שכן אהב אותה, (פלטיאל בן ליש) דוד באכזריותו לקח אותה מעימו בשל שיקולים אינטרסנטים, והשתמש בה לצרכיו.
"ותאהב מיכל בת שאול את דוד"( שמואל א.יח/כ)
"ותבז לו בלבה" (שמואלב. ו/יז)
תוקן על ידי - איקה - 04/08/2003 23:11:15
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2003 08:50 |
|
| |
אין הגמרא דומה לתנ"ך. הגמרא וההלכה בכלל הם ספרי חוקים. לא זכיתי לראות עד היום ספר חוקים אחד שמדבר על אהבה....
לא מקרה הוא שבתורה לא כתוב איך מתחתנים.. אלא רק דואגים לגירושים.. ואגב יש ביטויים רומנטיים בגמרא.. כמו הביטוי (מהזיכרון, תורגם לעברית מארמית על ידי המחבר) "כשאני ואשתי אהבנו היה לנו מקום על מיטה ברוחב להב החרב, וכשלא הסתדרנו, גם מיטה של מאה אמות לא הספיקה..."....
ילמדוני רבותי/גבירותי האם מישהו/מישהי ראתה פעם את המילה אהבה בספר חוקים כלשהו?
ובאשר לתנ"ך הרי רוב הגיבורים הם גברים ולא נשים ולכן רוב האהבות הם על ידי גברים. יושם לב שזה לא הדדי בדרך כלל.. כתוב שיעקב אהב את רחל, יצחק את רבקה, אבל נשים רק מיכל את דויד. ובקשר למערכת היחסים בין דויד ומיכל, מי יודע? כידוע, גם אחיה יהונתן אהב אותו..
ואם נלמד מימינו, מי יודע במערכת יחסים זוגית מי ניצל את מי ולמה?
ניתן לטעון שדויד ניצל את מיכל אבל אולי גם ההיפך... היא בזה לו משום שלא נהג כבוד בעצמו, והשאלה היא האם זו אהבה... לא אנו נשפוט...
"אין כמו עפולה בלילות"
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2003 10:33 |
|
| |
מזקני
התנ"ך הוא לא ספר חוקים, אלא הוא ספר עקרונות הצדק האלוקי שניתן לבני אדם, ולכן אתה כן פוגש במילה אהבה.
כל הגברים/ נשים הם בני אדם אנושיים עם רגשות, יצרים, דחפים , תאוות, וכו', כולל הגיבורים/מלכים/נביאים.
ביחסים בין בני אדם, גם אם לא כתוב במפורש שפלונית אהבה אלמוני, או ההיפך, אפשר ללמוד על אהבתם זה לזה מתוך הסיפור.
במקרה של דוד שהיה דמות כריזמטית במיוחד כתוב "וכל ישראל ויהודה אוהב את דוד" (שמואל א יח/טז)
אפשר לפרש את רגש הבוז שהפגינה מיכל כלפי דויד כפשוטו, שלא נהג בכבוד בעצמו.ואפשר להבין את רגש הבוז אליו כמצב נפשי שאליו אדם מגיע אחרי מסכת התעללות ממושכת.
האלוקים ברא את האדם עם החלק השיפוטי/שכלי ומוטל עליו לשפוט, להפיק לקחים, ולהפנים.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2003 11:44 |
|
| |
זקן העמק,
בהתחשב באופייה האסוציאטיבי והסיפורי של הגמרא, אני לא חושב שההסבר שלך להיעדרה של האהבה משם, משכנע. גם ספר חסידים הוא הלכתי ברובו והוא קצר בהרבה, ובכל אופן נמצא שם מקום לאהבה.
האמרה שהזכרת מהגמרא מוכיחה שהאהבה אינה נעדרת לחלוטין, אך אזכורה קלוש (אני זוכר למשל גם את:"אהבה מדחקת את הבשרים", אבל זה לא בהכרח מתייחס לאהבה אלא לתשוקה).
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2003 12:48 |
|
| |
ועוד מן הגמרא סנהדרין יט/ע"ב
"כתיב "פלטי" וכתיב "פלטיאל" אמר רבי יוחנן : פלטי שמו, ולמה נקרא שמו פלטיאל – שפלטו אל מן העברה,(שלא נגע במיכל שסבר שאסורה לו) מה עשה? נעץ חרב בינו לבינה, אמר : כל העוסק בדבר זה (תשמיש) ידקר בחרב זה. והכתיב (הרי נאמר)"וילך איתה אישה"! – שנעשה לה כאישה. – והכתיב " הלוך ובכה" עד בחורים" – שנעשו שניהם כבחורים, שלא טעמו טעם ביאה. –
אמר רב יוחנן: תוקפו של יוסף – ענוונותו של בועז – דכתיב "ויהי בחצות הלילה ויחרד האיש וילפת". מאי "וילפת" ? אמר רב שנעשה בשרו כראשי לפתות" (שנתקשה מפני התאווה)
במקרה הסיפור על פלטי בן ליש, אפשר ל"הריח" את האהבה שחש כלפיה מעצם העובדה שנעשה לה כאישה לגילויי חיבה ודאגה
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2003 13:24 |
|
| |
מזקני,
יש אהבה בהלכה; אהבת הריע, אהבת הגר ואף אהבת האשה יותר מגופו. אבל זה על אהבה כפשטות המלה "א-הב" דהיינו התמסרות עצמית לזולת ולא עם ערבוב התשוקה העולה לראש שניסו לערבב כאן!
אינני שולל את הערך שיש לתשוקה אם אינה פוגעת בערך נעלה ממנה, אבל בעירבובה עם אהבה [וכמו שהעיר באראפארקער שמערבבים אהבה עצמית עם אהבת הזולת ומייצגים את האהבה העצמית כאהבת הזולת] יש בזה חוסר יושר!
תוקן על ידי - ווטו1 - 09/03/2004 15:57:56
|
|
|
|
|
