דרשה לתשעה באב

בפורום אחר, שמתי נפשי בכפי ופירסמתי את הדרשה.

קיבלתי תגובה ענינית מאד, מלונגען.

הוא כתב:

צר לי ידידי היקר ר' מיימוני,

אך גם בשו"ע וכן כל הפוסקים מייחסים "לתשעה באב", אבל נטו.

לא תשובה ולא שום דבר שכזה. יום שבוכים בו על הכאב והאובדן.

יום שמתארים את מה שהיה ומה שכבר איננו. גם מזכירים למה קרה מה שקרה.

אך בפירוש לא תשובה.

כמדומני שדברי הרמב"ם איינם לקוחים מצום "תשעה באב", אלא מצומות אחרים, אולי יום כיפור.

תראה בשו"ע או"ח מתקנ"א ועד תקנ"ט, כולל המשנה ברורה.

יום אבל לאומי בכי ומספד, אינו יום של חשבון נפש ותשובה.


זה עורר אותי לחפש, כי אין כאן די בסברה אלא יש שרוצים מקור. ומצאתי.

עניתי לו:

שאלת מדוע רק הרמב"ם תולה את דיני תשעה באב שמטרתם תשובה, ולא מצאת מזה מאומה בשולחן ערוך ובמשנה ברורה.

יפה שאלת, ובאותה שאלה התקשה החתם סופר (כמובן לא על המשנה ברורה, שבא אחריו...). (מצאתי אותו במקום הרלוונטי, במהדורת פרנקל, במפתח, על הלכות תענית הל' א', ששם כותב הרמב"ם את הדברים שהבאתי כאן).

מצאתי את הדברים בפרוייקט השות. הנה הם:

שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן רח

והנה רמב"ם כתב רפ"ה מתענית, יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהי' זה זכרון למעשינו הרעים ומעשי אבותינו שהיו כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם, עכ"ל.

הנה גילה לנו מה שלא היינו מעלים על דעתינו, שהיינו חושבים שהתעניתים הללו אינם על דרך התשובה אלא על דרך האבל והצער ביום שאירע רע כמו השמחה ביום שאירע טובה,

וכן משמע קצת פ"ק דמגלה [ה' ע"א] דקאמר ט"ב שחל בשבת מאחרין ולא מקדימין מ"ט אקדומי פורענותא לא מקדימין, ובוודאי אקדומי תשובה זריזין מקדימין, מ"מ הודיענו הרמב"ם דלא כן הוא, ועל פיו נהגו לומר וידוים וסליחות באותן הימים (חוץ מט"ב דאיקרי מועד) משום שנקבעו על התשובה, ומ"מ לא הודיעונו נושאי כליו מנ"ל הא. ולכאורה היינו משום (א"כ) [דא"כ] מנ"ל לנביאים לחדש דבר שלא מצינו כיוצא בו בתורה, בשלמא לקבוע יום שמחה ביום טובה כגון חנוכה ופורים דאורייתא הוא מק"ו, משיעבוד לגאולה אומרים שירה בפסח ממיתה לחיים לא כ"ש [מגילה י"ד ע"א], וק"ו דאורייתא הוא, ואבאר עוד בסמוך אי"ה, אבל לקבוע אבל עולם על צער לא מצינו כיוצא בו,
אלא ע"כ על התשובה הוקבעו כדכתיב [ויקרא כ"ו מ'] והתודו את עונם, ותענית מסוגל לכפרה ותשובה ובוודאי אבוהון דכולהון יה"כ וצדקו דברי רמב"ם.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני:
חזק ואמץ.

נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד-ה'

שערי התשובה אינם ננעלים לעולם

ייש"כ למיימוני שהעלה אשכול מענין זה מתהום הנשיה, ואף הוסיף טעם לשבח.כדרכי, אמשיך להטפל לזוטות, ובפרט לשאלתו של אביעם שכעת הבחנתי כי הותרתיה ללא מענה אשתקד.

ובכן, לפי הטבלה הנ"ל, מספר האנשים בעולם מאז שנת אפס למנינם ועד שנת 1900 היה (בממוצע, ןלפי ההערכות הממעיטות) כשלש מאות מיליון נפש. גם אם נניח תוחלת חיים נדיבה של שבעים שנה, עדיין סך כל הנפשות שנולדו משנת אפס ועד שנת 1900 עולה כשמונה מליארד, יותר מסך תושבי הארץ היום. זאת מבלי לקחת בחשבון את הנולדים לפני תחילת הספירה למנינם, ואת אותם מיליארדים של אנשים שנולדו במאה העשרים וכבר אינם עמנו פה היום.

מיימוני היקר,
קראתי בתדהמה את דבריך בראשית האשכול.
והנני חש צורך להעתיק מדבריו של ראי"ה קוק הקשורים לחלק מדבריך שאינני יודע אם אתה מכירם.
זהו קטע קצר מתוך החיבור ההיסטוריוסופי הנועז 'למהלך האידיאות בישראל' מתוך ספר 'אורות'. זהו מאמר יסודי של הראי"ה וכדי להבין את כלל המהלך כדאי מאוד לקרוא- כ 15 עמ' בלבד.

הדברים שלך ממש מתארים את פניה של ה'אידיאה האלהית' אחרי שנפלה עם חורבן הבית אל ה'אידיאה הדתית', עיי"ש, ש"רק טהורי נשמה משערים את עומק המכאוב והיגון הזה, הצער העולמי המקיף והכולל והחודר בפרטי הפרטים של החיים האומללים המלאים חמת ד'- של פרוד הדבקים והקטנת המאורות".

זהו תאור של פניה של היהדות שנצטמצמה בגלות ל"ד"א של הלכה בלבד" (כמובן שיש לקרוא את הביטוי הזה כקריאת כאב נוראה ולא כפי שיש החושבים כתאור אידיאלי), והדברים קשורים ישירות ליום זה שעבר עלינו.

...כל אותה הפרטיות המעשית - של שמירת תורה ומצוות ודקדוקיהן הפרטיים, והעיונית - של הדעות והאמונות על דבר צרור חיי הנצח האישיים הפרטיים ו'קבלת הפרס' של היחידים, אשר מקודם נתגלתה ונתקיימה בחיים מתוך הופעת האידיאה האלהית, בתור נשמת האומה הכללית, כלולה היתה באוצרה העליון ולא היתה ניכרת ובולטת כלל בפני אורה הכללי הגדול שלו זו- האידיאה האלהית הישראלית- כנר לפני אבוקה וכשרגא בטיהרא- היא החלה עתה, בסילוקו של האור הכללי הגדול בימי הבית השני, להקבע ולהתבלט באופיה הפרטי המיוחד...
המוסר האישי הפרטי, הדאגה לחי הנצח האישיים הפרטיים, הדיוק הפרטי של כל מעשה בודד.. התבססו יפה ע"פ ההופעה האלהית המוקטנת המיוחדת לצד הפרטיות- האידיאה הדתית.

והדברים חלקיים, עיי"ש.

------------------------------
אל תאמר לכשאפנה אשתנה

מאחר ובמקומי שבמדינות צפון הסתיים אך זה עתה הצום עדייין הדברים אקטואלים לגביי ואציע דעתי בקצירת האומר.

ענינים שברגש מעצם טבעם לעולם לא יוחצנו בגלוי וככל שיוחצנו תועם ההרגשה. על כן בבואנו לדון בטענת ותביעת מימוני [שהד לה מנהמת הנביא ישעיה וַיֹּאמֶר ה' וגו'נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדה] עלינו לדעת כי אין לדעת כמה אנשים ישנם אשר על אף כי נראים הם כפועלים מכח מסורת ועדריות כשהם לבדם ובהתייחדם עם קונם מרה נפשם ודווה ליבם באמת על חורבן בית א-לוקינו,וכל כיוצא בזה ואיני מתכוון כלימוד זכות אלא כהנחת יסוד מציאותית.
אולם אף על פי כן ברי כי טענת מצוות אנשים מלמדה בכל זאת קיימת
ובהיות כי תחילת הפתרון ברמת הפרט טמון ביכולת הלב להרגיש וברצון המח להבין ואלו תלוים בנקודת הכובד של האדם היינו בציר שסביבו סובבים חייו כי בהיות ציר חיי האדם [חיי האדם אמרתי ולא "מעשי" האדם ודוק] סובב סביב רדיפת ממון כמשל הרי שממילא ליבו בל עימו בעוסקו בענינים אחרים, וציר זה נבנה הרבה בעקבות חינוך, חינוך בדרך של דוגמא אישית מצד המחנכים הקרובים וחינוך מהמחנך הגדול,- הציבור, והאוירה ששוררת בו, [לבד כמובן ההשקעה האישית שבין אדם למוחו וליבו הדק היטב היטב הדק ממח ללב ומלב למח ומשניהם למעשים]הרי שעדיין מוטלת עלינו התביעה אם לא כציבור שאותו אין בכח הפרט כפרט לשנות הרי כפרטים כל פרט ופרט ביחס לעצמו וודאי ביחס לבניו ובנותיו להנחיל ציר חיים של רוממות של מח ולב עומק מחשבה והרגשה בכל מצוה ומצוה ובכל מעשה, על ידי דוגמא אישית, דוגמא אישית של חיים תבוניים ולא נסחפים, של חיי עומק ותוכן, המושגים על ידי דרישה וחקירה שבע על מעשים, כי לא במעשים יוקם בית אלא באוירה התוכנת את המעשים כי אוירת המעשים היא נשמתם.

לא מימוני, איני סבור כי רבים המה אשר מעשיהם מחמת יראת העונש כפשוטה, אימת הדין, הגיהנום, כף הקלע, והגלגול, הלואי והלואי, גלותינו היא גלות הרגש והמחשבה, גלות של קהות חושים ואדישות, גלות של רדיפת כבוד והצלחה חברתית, גלות שדין תורה כדין סחורה, ודין פוניבז כדין הרווארד, עלה על חשבון חברך, ויהי כסאך מושתת על גויות חבריך, גלות שמרוב רצון לשמור על העדר רבים הופכים לבהמות ממש. גלות.



וכמעיר על נושא שהשתרבב לתוכחה, האמונות התיאולוגיות הרווחות כגלגולים וכו' סבור אני כי כבודן במקומן מונח ובפרט כי נגד דברי הרס"ג [כמדומה בפרק ו'] עומדים דברי הזוהר והרמב"ן[פרשת וישב ובאיוב] ועוד ראשונים, אבל בתנאי שאינם באים כעיקר וכאמונה קלה שמאפשרת לקלי השכל ונרפי המחשבה להרגיש מאמינים במושכל ראשון, אלא אחרי התעמקות והתחבטות בעיקרי האמונה ואחרי ירידה למי עמוקים ושהיה בהם זמן שאז מתברר לפתע כי כל אותם דברים נראים בשלב הזה והם עמוקים מיני עומק וכל הרואם כפשוטם מחלל את הקודש.

אני לא ממש הבנתי איפה בדיוק מתקיימת לה הסתירה, זו שטורדת את מנוחתך, מיימוני היקר, בין הסייגים, החומרות והגדרות שהציבו חכמים, ושבאים לידי ביטוי בכמה מן הדוגמאות שהבאת, לבין הצורך להרחיב אופקים, לחשוב, להתבונן, לשאוף כל העת להבנה הכי עמוקה, הכי פנימית, הכי ממצה, של ציווי התורה.
נקודת המוצא של הדברים שלי היא, שאם חכמים הציבו סייגים מסוימים, הם גם ידעו למה. וחובתנו המוחלטת, לקבל את דבריהם בהכנעה, כחלק לא פחות חשוב מהתורה עצמה. כי הסמכות שלהם נובעת ממנה. והיא כוללת סייגים שהתווספו עם שינויי הזמן והמקום והנסיבות המשתנות.
במקומות שונים, אפילו בגמרא, מצינו דוגמאות שונות, של גודל התוקף שהיהדות מייחסת לסייגים שהציבו חכמים, והחומרה שבה שופטים את מי שעובר עליהם.
מצד שני, גם אני לא חושב שהמוטיבציה העיקרית לקיום התורה והמצוות, צריכה להיות יראת העונש, שבה ה' מצטייר כמפלצת, חלילה. אסור אמנם להתעלם מהעונש, והוא אמור להיות צעד ראשון, חינוכי, אגב, גם הוא, כדי להמנע מחטאים, אבל אפילו אז, העונש צריך להשאר פרופורציונלי לחטא, והוא רק אמצעי למירוק הזוהמה שדבקה באדם החוטא.
כשזה עצמו אינו יסוד עיקרי, ולא בא על חשבון "חובת הלב" והעבודה הפנימית והאהבה אל ה'.
בני ישראל אמורים לעבוד את ה', כפי שנאמר בפסוקי התפילה של הימים הנוראים, כבנים וכעבדים, במקביל. כשכל קו מייצג בעיקר, סוג אחר של עבודה: יראה ואהבה.
גם עניין "הגלגולים" שהעלת, שמהווה מחלוקת בין גדולי ישראל עצמם,(למרות שאנו מאמינים בהם), הוא בהחלט לא הסיבה לשואה, בלי קשר למה שכתבו אנשים בהייד פרק.
איננו יודעים מהי הסיבה לשואה, ועד שיתגלה המשיח, אנו גם לא נדע. מה שאנו כן יודעים זה, שדבר כה בלתי אנושי, כה אכזרי, וכל כך בלתי נתפס ומקומם, לעולם לא יכול לבוא כעונש על איזה חטא שלא יהיה. והוא ישאר נעלם, עד שה', אם וכאשר הוא ירצה, יגלה לנו, אם בכלל, מה עמד מאחורי זה. למרות כל זאת, אנו מחוייבים להמשיך להאמין שה' הינו הטוב המוחלט, שאוהב כל יהודי, חוטא וצדיק. שרוצה אמנם שיתמו החטאים, אך לא החוטאים.
כך שאתה צודק בקריאה שלך לפנות אל תוכינו פנימה, במקום להתעסק רק בדברים "חיצוניים", אבל נדמה לי שאתה, לצערי, טועה, כאשר אתה קובע שחלק מאותם דברים מיותרים.

שלמה היקר

לא הבנתי אם באת להסכים או לחלוק... את דברי הרב קוק איני מכיר. אשתדל להסתכל ב"אורות" במקום שאמרת, אם אוכל, בל"נ.


חסדאי

ברוך הבא אל הפורום!

אולי תוכל לפתוח אשכול ובו תסביר את העומק שבגלגול. מפני שאני, במיעוט הבנתי, חשבתי שאני מבין מהו גלגול, ומה הן התיאוריות הרווחות לגביו אצלנו ואצל עמים אחרים, ומה ההשלכות השונות, התיאולוגיות והאחרות, שיש לנושא זה. אשמח מאד אם תאיר עיני, מפני שהנושא היה תמיד חשוד בעיני.

שוב אני מדגיש: כיון שהנושא חשוב, מגיע לו אשכול בפני עצמו.

יישר כוח ותודה מראש.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני, אכן באתי להסכים, ולהעיר שדברים ברוח דבריך מופיעים בצורה מקיפה במשנתו של ראי"ה בצורות שונות ומגוונות, כמו בפרשנות ההיסטוריוסופית המוזכרת או בפרשנות למאמרי חז"ל כבספר עין אי"ה.
עיקרו של דבר היא הטענה שפניה של היהדות כפי שנתהוו בגלות שונים באופן מהותי מפניה בעת השראת שכינה.
למעשה אחד ההבדלים היסודיים בין ההשקפה החרדית לזו של הראי"ה ותלמידיו היא המחלוקת בשאלה האם השאיפה היא להמשיך את היהדות כפי שזו באה לידי ביטוי בגלות, או לשאוף -יחד כל הרכוש הזה- לחדש ימיה של היהדות כקדם(במובנים שונים).
אי"ה אדגים זאת בפסקה מעין אי"ה.

------------------------------
אל תאמר לכשאפנה אשתנה

ומה חבל שדווקא בימינו חוזרים חלק מאלה הרואים עצמם כתלמידיו דווקא אל חיק החרדיות.

י. כוכבי

קודם לא הספקתי לראות את תשובתך, שהופיעה לפני מה שכתבתי עד ששלחתי.

שתי הערות:

א. אתה צודק שאין קשר לוגי בין השאלה אם אמונת הגלגולים אמיתית לבין השאלה מה היתה הסיבה לשואה. זה שכרכתי אותם יחד באמת היה לתקוף דוגמא קיצונית שאינה נכונה בעיני רבים. אמנם, אני משער שאותה דוגמא עמדה אז על סדר היום ולכן בחרתי בה. כלומר, מסיבות אקטואליות ולא שיטתיות.


ב. יש לנו חובה לכבד את גזירות חכמים וללמוד אותן. החומרות שיצאתי נגדן אינן גזירות חכמים, אלא דברים שהתפתחו במשך הדורות.

אני מקווה לפתוח אשכול לדוגמא על חומרה כזו שחדרה לשולחן ערוך שלנו, לפחות אצל אלו היוצאים ביד רמ"א.

יש עוד נקודות שעמדתי עליהן, אלא שאיני רוצה לכפול הדברים. בכך שצריך לעבוד על הפנימיות של האדם - אני שמח לגלות שאנו שווים.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני, ומה תעשה ביום שתמצא את אותה הבעיה בגזירות 'חכמים'? התנטוש את היושר האינטלקטואלי?

גםוגם, כנראה שאלה הזקוקים למסגרת לא מצאו מסגרת התואמת יותר לאוירה היהודית והמרחיקה ביותר מהחילונות!

אצלי בבית התקיים בט' באב אחה"צ כינוס של מספר חברים ומכרים שבו ניסינו לעשות תשובה ביחד. לא הדברות ושיתוף השקפות ודעות שמטרתן היא אחדות לשם אחדות, אלא תשובה ממש ברוח "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד-ה'". ניסינו להבין למה באמת חרב הבית, למה יש לנו צרות רבות כל-כך בימינו, ולמה אין בית בימינו.
חשבתי על כך שפעילות כזו הרבה יותר חשובה מללכת לכותל, ולבכות. להר הבית צריך ללכת כל השנה ולעשות מה שהמציאות מאפשרת לעשות, אבל בט' באב צריך להתכנס פנימה ולשאול את עצמנו למה אנחנו לא מצליחים להגיע להר הבית.
אין טעם לבכות על מקדש שהיה ומקדש שאין , כאשר לא עוסקים בתיקון הסיבה שבשלה הוא לא עומד .אין טעם לנסות לבנותו מחדש, כאילו שחטאינו היה בכך שהפסדנו לרומאים במלחמה.
בית ה' מסמל את מהותה של התורה. בית ה' הוא הקשר שלנו עם ה'. משם יוצאת התורה, ומשם אנו מקדשים את שמו בעולם. סביבו נעשים כל המועדים, ולכן כשאין בית לה', אין ממש תורה וגם לנביאים קשה למצוא חזון מה'.
בתשובה של יום כיפור (היא אינה רק אישית) יש הנחה סמויה שהמצב תקין, והתשובה היא רק על חטאים שונים שעשינו במהלך השנה. הבעיה היא שאנו שוכחים שאין לנו כיום ממש יום כיפור , ללא הקשר הזה עם ה' שבא לידי ביטוי במשכנו. לכן ט' באב הוא היום של התשובה כל עוד הבית הזה חרב.
התשובה בט' באב היא בראש ובראשונה ההכרה שהמצב שאנו שרויים בו מעוות לחלוטין מיסודו. בדומה לצעקת בני ישראל במצרים, שאפילו לא כתוב שצעקו לה', אלא מספיק שהביעו צעקה ובכך בטאו חוסר השלמה עם המצב הגלותי של שעבוד מצרים, כדי שהצעקה תגיע לשמיים, ויתחיל תהליך הגאולה. זה גם מה שמאפיין את הציונות, שמה שאיחד אותה היה חוסר ההשלמה עם הישיבה בגלות, שגם זה הספיק לכך שה' יסייע בידינו לשוב לארץ להקים בה מדינה.

את זה הבנתי רק מתוך כך שבפעם הראשונה בחיי עשיתי משהו באמת משמעותי בט' באב.

צחי

בוודאי קיימת את מטרת היום, אבל לדעתי אין להתעלם מן העובדה שתקנת חז"ל נגעה לחורבן המקדש. החורבן מסמל את חורבן עם ישראל, בכלל ובפרט, ואת עובדת העדר תיקון העולם. אך הדרך, לדעתי, בה אנו מקיימים את מצוות היום היא לא בהרהורי תשובה לבדם, אלא גם על ידי התייחסות למאורעות העגומים שחז"ל ביקשו לתת להם לזכרון.

בקיצור: גם מזה וגם מזה אל תנח את ידך.

ושמא יש כאן ענין עקרוני יותר. התשובה היא זיקה בין אדם לעצמו ולמקום. תשעה באב הוא לא רק יום של תשובה. כל יום יפה לזה, ויש לנו את יום הכיפורים עבור אלו שאינם מבינים שכל יום יכול להיות יום הכיפורים... מצוות תשעה באב אינן מכוונות רק לתשובה, אלא לשיבוצה בתוך המסגרת ההיסטורית של עמנו. לכן, בעוד מצות התשובה מכוונת אל היחיד, דיני תשעה באב מחייבים אותו למצוא את מקומו ההיסטורי בתוך עמו.

כל שלא עשה כן, כמדומה שלא יצא ידי חובתו. תשובה עשה. מצות תשעה באב ככפשוטה, לא קיים.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו