מקור לאמונה בעולם הבא

לגבי זוהרו של העולם הבא, אז דבר ראשון צריך להבין שכשאמרתי שנהיה כבהמות המשמשות את האדם, אין הכוונה שנעשה "מו מו" לקול מצהלות הילדים, אלא, כמשל, נחרוש את שדותיהם.

כאשר ניוטון קבע מהם בעצם חוקי הטבע, אז ההבנה שלו, ההנאה ממנו, ההתפעלות, הפיכת הדבר מצד לצד, בדיקתו, העיון העמוק בו, וכן הלאה, כל הדברים האלו - שהם השיא של הופעת חוקי ניוטון - כולם הופיעו רק בזמנו של ניטון. בימינו הם כבר לא "התכלית", הם נשארו דבר חשוב, אבל כבר בנו עליו הרבה דברים, עד שהם נראים טפלים יחסית.

ובנמשל כמובן, חוקי ניוטון הם בני האדם. אנחנו נישאר חשובים (כל אחד לפי החשיבות או החשיבות השלילית (שוב- ע"ע כרת) שהוא קנה לעצמו), אלא שחשיבותנו תהיה מונחת במידהמסוימת בצד, אף אחד לא יתפעל, אף אחד לא ירגיש שיש פה איזה פריצת דרך, סתם כל מיני אנשים שהיו ואינם.

כמובן אין לי מידע מדוייק לגבי מה שקורה בעוה"ב הכל אני כתב מהרהורי ליבי והשערותי, אשמח לשמוע עוד שאלות, למען יתברר הנושא יותר.

ושוב אנחנו לא נהיה דווקא כבהמות, וגם לא חוקי ניוטון, אנחנו נהיה בני אדם, רק שתפקידנו יהיה אחר. גם אין לי כל מידע האם אכן שיא ההתגלות של האדם, או לא, זו רק השערה בעלמא, אתה יכול להחליט שהיא לא נכונה וזהו.

ומ"מ בברכות לד: אמרו
כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך

הגמרא בפרק חלק מוכיחה ש"תחיית המתים מן התורה" מפסוקים שונים,  האמנם הם מקורה, האם ניתן לומר שפשוטו של מקרא  של "אז ישיר משה" הוא "אז" בתחיית המתים? או שגם היא חלק מ"שכר ועונש"?  

ודאי שלא, והמחלוקת תוכיח, כד' רמב"ם בהקדמה.
הגמ' הביאה את האסמכתות מן הכתוב כדרך הדרשות.
וע"ש ברש"י ריש חלק, וצ"ע.

מהו הפירוש במשנה הפותחת את פרק חלק:
 
"האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס".

הרי האומר אין תחיית המתים מן התורה אינו אפיקורוס, אלא שאין לו חלק בעולם הבא.

ומהו הפירוש ברש"י:

חכם בעיניו

לא אמרתי שהעולם הבא הוא רע! להיפך הוא טוב. תחשוב רגע, נדמיין לעצמנו את ניטון יושב בשמים ומסתכל על התפתחות הפיזיקה, על סמך תורתו שלו. האם הוא ישמח פחות או יותר מאשר בחייו, שבחייו תורתו הייתה דבר מתחיל, ועם חשש להפרכות, ולמעשה מייצרת מעט, יחסית לעכשיו שהיא מקור ליותר דברים ובסיס להבנת כל הפיזיקה.
גם אנו, בעולם הבא, נהיה יותר שמחים כאשר נראה איך פעולותינו בעולם הזה קידמו את העולם שלנו או את העולם שיבוא אחריו. וזה "עין לא ראתה".

נישטאיך

(כבר חשבתי פעם, מה יהיה עם יחליט הרמב"ם, או מישהו דומה לו, שתחיית המתים היא משל? וכיצד הוא יפרש את דברי חז"ל? והנה הדבר פשוט שניתן לפרש זאת כמשל, שעם התרבות החכמה, "ישוטטו רבים ותרבה הדעת", וגם לימוד הסטוריה וארכיאולוגיה, כמובן שיוכלו המתים "לקום לתחייה" בתודעת אנשי העולם. וכי למה לא? וגם אז ישיר, לפי זה יובן יותר, כי משה שר שירה כזאת, שהיא בחינת אז, כלומר, בעצם הוא שר את זה על ים סוף, אבל רק בזמן גאולת המשיח, עם ישראל יהיה שלו ושקט לגמרי "ובניתים ולא אהרוס", ואז כולם ישמעו באזני רוחם את שירת משה כמות שהיא, ויבינו אותה לעמקה, "שירו לה' כי גאה גאה... מי כמוכה באלים ה'... נחית בחסדך עם זו גאלת...". כל זאת כמובן לפי ההנחה, הכפרנית מעט, שכל זה משל. אבל כמובן גם כהנחה הפשוטה שתחיית המתים איננה משל, כך ניתן להסביר את עניין אז)

לגבי הרש"י, אף פעם לא הבנתי, מה זאת אומרת "וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא"? הרי כתוב בדניאל "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו"?

הפס' בדניאל הובא בגמ' רק בסוף הסוגיא אע"פ שהוא פשטי' דקרא ואין הדברים ברורים.
אבל כוונת רש"י שמי שמאמין בתחיית המתים משום שסבור שיש תודעה קוסמית, אבל אינו חושב שיש לה משמעות יהודית =שכשיחיו המתים תהווה תחייתם קיום {אחד} משלבי התכלית, עליו א' חז"ל שאין לו חלק לעוה"ב.

<לעיל כתבתי 'וצ"ע', משום שנר' ברש"י שצריך להאמין דוקא בדרשות ואין די במסורת ע"פ, וזה ברור שאם לומדים כד' רבא בסוף הסוגיא מן הפס' בדניאל, כל הדורות עד דניאל האמינו בתחיית המתים מכח תושבע"פ, ולפיכך אי"ז ברור>

בענין השאלה שהעליתי למעלה באשכול זה - אם אכן היעוד הוא העולם הבא מדוע אנו מבכים ופוחדים כל כך מהמוות, מצאתי כתוב בספר העיקרים מאמר רביעי פרק לב:

"כל שינוי ההווה על האדם המשנה, אותו מן הדבר המורגל לו, מצער אותו - אף אם יהיה אותו השינוי ההוא טבעי אליו ולטובתו - כשלא יספיק לשער הטוב ההוא.

כי הנער בצאתו מרחם אמו, הוא יוצא מן הכוח אל הפועל ולמציאות יותר נכבד ויותר חשוב מן הראשון: לראות את האור ולהשיג המוחשים בחושים ולקנות המושכלות בשכל. ואף על פי כן הוא בוכה, לפי שאין בו כוח לשער בטוב ההוא.
וכן כשיגדל ויפסקו ממנו מזון החלב יבכה, אף על פי שיעתק לקבלת מזונות יותר טובים ויותר חזקים ויותר נאותים ומועילים למזגו, ויצטער לפי שהוא משתנה ממה שהורגל.
וכן האדם שהתמיד לשבת בחושך זמן רב, ויצא פתאום לאור, יקשה עליו ויצטער באור עד שיתמיד ויורגל בו מעט מעט.
וכן ביום המוות, אף אם ישתנה האדם למציאות יותר נכבד ויותר מעולה, ולזוהר בלתי מפסיק שאי אפשר לשכל האדם לשערו בהיותו שקוע בחומר, הנה הוא מצטער במוות צער נפלא - לא להיותו נעתק מן המציאות אל ההעדר, כמו שיחשבו האומרים שאין מציאות לשכל האנושי בזולת הגוף - אבל לפי שההעתק מן המורגל יקשה על האדם שיודרג ויורגל מעט מעט במה שלא הורגל.
ובעבור זה אמרו רבותינו ז"ל (שבת קנ"ב ב) על נפשות הצדיקים, כל שנים עשר חדש נשמה עולה ויורדת, כלומר: לפי שיקשה עליה להעתק מן הדברים הגופיים שהורגלה בהם...

אז לפי ספר העיקרים, האבילות זה היתר של דיברה תורה כנגד היצר הרע?