|
|
| נשלח ב-19/5/2004 10:21 |
 |
| |
סתם לשם ההבהרה .
הייתי ציני קודם .
למקרה שזה לא היה ברור למישהו/י .
|
|
|
|
| נשלח ב-19/5/2004 10:28 |
|
| |
איקה,
הדין הוא מפורש שאסור לתת אוכל למי שאינו מברך. הקולות של היום צריכות בדיקה.
וחוץ מזה, לשיטתך ההלכה אינה צריכה להיות לא הגיונית ולא מוסרית אז מה הקושיה. את ההלכה קובעים רבנים ולא פרופסורים או פילוסופים.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/5/2004 11:53 |
|
| |
אריק,
באמרי על שהכלל של בן עזאי שהוא גדול יותר – לא ביטלתי את אימרתו של רבי עקיבה – ואהבת לרעך כמוך - המוסריות המתחייבת מן התורה כלפי אדם אחר או לסביבתו – הוא מכוח ציווי ה' –
מבחינת הגישה המוסרית/אתית – אתיאיסטית, יש לאדם זכויות, והוא תובע אותם מסביבתו – לעומת הגישה האמונית דתית המכירה רק בחובות שיש לאדם לה'
המטרה בנתינת צדקה לעני/לרעב – הכלל /העיקר- תכליתו: שילמד וירגיל את כוחות הנפש "עד שיתחזק לך: 'לב טוב' שתגיע למידה האמצעית, בין הקצה הראשון שהוא ה'נבלה'- לבין הקצה האחרון שהוא 'יתרון טוב הלבב'
"'לב טוב' קוראים: מי שכל כוונתו להיטיב עם בני אדם בגופו, ועצתו, ובממונו ככל יכולתו, בלתי שישיגהו נזק או ביזיון"
הלב הטוב: האדם מצווה על מצוות אלה (כנתינת מעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות (מתנות הניתנות לעניים), ודין שמיטה ויובל, והצדקה לעניים 'די מחסורו'- המחייבות אותו לגמול טובה לחברו, לא משום שהאדם חייב לחברו מאומה, אלא משום שהוא חייב לעצמו משהו, וה'משהו' הזה הוא כלשון הרמב"ם 'הלב הטוב', שהוא למעשה הכרת מעמדו של האדם לפני ה' והכרת חובתו, ואין זכות לשום אדם אחר לתבוע ממני גמילות חסד -
הטעות הבסיסית שלך היא הפירוש שאתה נותן לאדם ה'פילוסוף' , ואינך מבדיל בין הפילוסוף 'סתם' = אדם המגיע ל'הכרה'. לבין הפילוסוף הרמב"ם – בהבדל הקטן שה'הכרה' היא 'הכרת ה'' – הפרופסורים לא שייכים לכאן- ואינני זוכרת שהשתמשתי ולו פעם במילה הזו-
ועכשיו שמע מה יש לאדונינו הרמב"ם לומר על רבנים, ששיקולים *זרים*(פוליטיים אולי?) משפיעים על הלכותיהם:
"רוב אנשי הדת מאלו בעלי השררה כשיבוא לפניהם דבר שהוא תלוי בשררתם וחשיבותם – יפסיד ויאבד כל הענווה והכנעה, ורב שומרי הדת מבין בעלי השררות האלה, כיון שמגיעים לשררה – מסתלקת מהם יראת שמיים אמיתית כי חיוב המידות הטובות לא יחשבו ולא יזכרו שהוא מן הדין ומן הדת –"
ז"א : הם מזלזלים בחובות הלבבות, ורחוקים הם מן הענווה ואהבת הבריות – באשר לדעתם אין הדברים הללו שייכים אל הדת, וכל צדקתם היא : לעשות ולקיים את המצוות המעשיות ולברוח מן העבירות הגדולות אצל המון העם -
תוקן על ידי - איקה - 19/05/2004 12:34:31
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2004 15:09 |
|
| |
לווטו- לגבי הענין שאם התורה היתה מצווה על רצח- מה תאמר על נסיון עקידת יצחק?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2004 17:18 |
|
| |
ישרן,
אין למדים מ"קודם הדיבור" כלומר:מהנאמר לפני מעמד הר סיני.המחייב,והמוצג כתורה לדורות הוא רק מה שנאמר ממנו ואילך.מה שנאמר בפרשת העקידה,ניתן גם לפרשנויות שונות והפוכות[ראה למשל,כמה הצעות בספרו של אלן דרשוביץ "צדק מבראשית"]זאת ועוד:הרי הרמב"ם במו"נ מוכיח מכך את אמיתות וודאות הנבואה של אברהם ולכן,אין"פסול" בכך ,שמי שנגלה אליו האלוקים,באופן ישיר,יסבור,לפחות בהוא אמינא,שראוי להענות לציוויו.[כ"ז בניגוד לר"י לייבוביץ שראה דווקא בעקדה , מודל לדורות]
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2004 18:34 |
|
| |
ספרן?
והרמב"ם לא ראה בעקדה מודל לדורות?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2004 19:22 |
|
| |
איקה,
כרקע להבנת גישת הרמב"ם,נא לעיין ב"יהדות:בין דת למוסר" , אבי שגיא,עמ' 80-84.
הרמב"ם,יכול לאמץ את העקדה כמודל תאורטי בלבד,אין הנחיות הלכתיות מעשיות, שיכולים צאצאי אברהם אבינו,להוציא לגבי "רצח" ילדיהם,ממעשהו של זקנם.אא"כ,יזכה אחד מהם,שתחזור אליו הנבואה ,וגם אז,תהיה זו הוראה פרטית בעיקרה.וע"ז פירשו חסידים: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי",שתהיה לנו,עכ"פ, "נגיעה"במעשיהם-נגיעה בלבד.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2004 19:33 |
|
| |
ישרן,
דובר כבר בכמה אשכולות שהתורה בפרשת העקידה מלמדת שיש להקריב את החיים היקרים לאדם ביותר במקרה שזה הוויתי דהיינו צודק. להבנתנו זה יכול להתפרש שכדי להציל את בנו הוא אמור להרוג אחרים או שבנו הוא רודף וכו' וכו' כיד הדמיון הטובה. אמנם התורה לא מפרשת מה היה זיהויו של אברהם אבינו בהווה שהיה הדבר לעקוד את יצחק ישר יותר מאשר לא לעקדו. אך דווקא התיאור היה מקלקל את דרמטיות המסר ובפרט שהרי רצון הווה התגלה שלא לעקדו אלא לבדוק את מסירותו של אברהם לפי הבנתו שהיה לו לעקוד וד"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2004 19:53 |
|
| |
הערה בנושא עקידת יצחק
ייתכן וכבר כתבו על כך באחד האשכולות, אבל בכל אופן: ידוע לנו שאכן במזרח הקדמון רווח המנהג של הקרבת הבנים - ובדרך כלל הבן הבכור - לשם עבודות אלילים שונות. דבר זה מרומז במקרא בכמה מקומות, וכיום אנחנו יודעים זאת גם באמצעות המחקר המדעי של תקופת המקרא.
מעובדה זו אנחנו יכולים ללמוד דבר חשוב מאוד, והוא שאע"פ שכיום הקרבת בן לשם דת כלשהי נחשבת למעשה לא-מוסרי בעליל, ולכן אנחנו רגילים לחשוב על מעמד העקידה כמעין קונפליקט בין דת ומוסר - האמת היא שבאותה תקופה הדבר היה לגיטמי לחלוטין, ולפיכך נחשב כ"מוסרי". לכן לאמיתו של דבר לא היה שם שום קונפליקט בין דת ומוסר, אלא שאברהם נדרש לעבוד את ה' באותה דרגה כמו שאר עובדי האלילים, וגם זה, כמובן, רק ברמה העקרונית, ולא ברמה המעשית.
יתר על כן, הרבה חוקרי מקרא טוענים - ובצדק רב - שלמעשה התורה דווקא באה לשלול את אותו מנהג של הקרבת הבנים בשם "הדת", ולא כדי לקיים אותו ולהלל אותו. למעשה מסתבר מאוד לומר שהמסר הגדול של מעמד העקדה הוא לא דווקא הרישא, היינו: " קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ ... וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה" (בראשית כב,ב), אלא דווקא בסיפא: " אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה" (שם, שם, יב).
אגב, ישנם חוקרים שסבורים שאף המצווה לפדות כל בכור באה בתור "תחליף" למנהג של הקרבת הבכורות לשם עבודת האלילים (ראה למשל אנצ' מקראית ערך "בכור"). דבר זה כמובן תואם לשיטת הרמב"ם בנוגע לטעמי המצוות (ראה למשל מורה נבוכים ח"ג פרק לב; ועוד).
תוקן על ידי - רב_צעיר - 20/05/2004 19:57:04
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2004 20:12 |
|
| |
ווטו,
השאלה של ישרן היתה פשוטה:כיצד התורה,שהמוסריות שבה,היא לדעתך,תנאי מעכב בקבלתה,מצווה על רצח בן.במקור הרי לא מדובר במקרים מיוחדים כמו רודף וכו',שאז זה היה "מתאים" להלכה[=מוסריות].לכן,לדעתי,ההסבר שכתבתי לו ,הוא כנראה,העיקרי.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2004 20:24 |
|
| |
איקה,
הכוונה "בניגוד לליבוביץ" היתה שהוא מסיק מן העקדה , שציוויי התורה הם מעל למוסר.ההסבר שכתבתי,שומט ,לכאורה, את המקור לכך,ומתאים לשיטת ווטו ורבותיו שיחיו ושנבג"מ.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2004 20:28 |
|
| |
והרמב"ם אינו מסיק/אומר שציווי התורה הם מעל המוסר?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2004 20:44 |
|
| |
איקה,
נניח שכן,ואמנם זו הפרשנות הסבירה לרמב"ם,אבל,מה זה מחייב את ווטו ומשנתו:תורה=מוסר.שאלתך לווטו מהעקדה, הייתה במקומה,ולפיכך נזקקתי אליה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2004 20:51 |
|
| |
ספרן,
בעיקרון גם תשובתך אומרת שקודם הדיבור היתה "הלכה אחרת" ודומני שאנו רומזים לאותו דבר בהסברת אבי אומתנו אלא שאתה נקטת בשיטת תוספות המסדרים את החשבון ואני בשיטת תוס' הרא"ש המנסה להוסיף סברא!
|
|
|
|
|
