|
|
| נשלח ב-27/8/2003 15:17 |
 |
| |
משה גרויס .
העלית נקודה חשובה מאד . אתה טוען ש'הרבה מאותה אמונה טבולה ביותר מקורטוב של בריחה מאחריות'.כלומר שבמקום לעסוק בסיבות שהביאו את האסון בכדי למצוא דרך לתקן אותם עוסקים בסילוק רגשות הכאב המעיקים . במציאות זהו אכן המצב במדה רבה . למרות דבריו של זריחת עץ על תוחלת החיים הגבוהה בבני ברק הרי שיש הרבה ליקויים בשמירה על הציווי של ונשמרתם . בתלמודי התורה למשל אין מינימום של שמירה על בטיחות .
אלא שתיאורטית אין הדבר אמור להיות כך לפי ההשקפה החרדית הרשמית . למרות החובה להאמין בהשגחה פרטית והאיסור להאמין בקשר הסיבתי שבין דברים בטבע יש חובה של 'השתדלות' . מצד אחד אסור להאמין שההשתדלות מביאה את התוצאות אבל מצד שני יש מצווה של השתדלות שהיא כעין חוק בלי טעם . יתכן שהכחשת המושגים טבע וסיבתיות היא המביאה בסופו של דבר לזלזול בחוקי הבטיחות ובפרט כאשר הסכנה איננה נראית לעין . אבל תיאורטית הגישה החרדית המקובלת אמורה להיות שקולה לגישה הסטואיקנית שלפיה מה שאין בכוחנו לשנות אינו קיים עבורנו (הרי יוסף בן מתתיהו כבר ערך את ההקבלה בין הפרושים לסטואיקנים) אבל עלינו לפעול בכל מה שכן ניתן לשינוי על ידינו. תיאורטית צריך להיות איזון כך שנפעל בכל כוחנו כאשר ניתן לעשות משהו ,בכדי שהאמונה לא תביא לידי הפסד , וכאשר אין בכוחנו לפעול תצילנו האמונה מהרגשות המעיקות .
השאלה היא האם זה כל כך חשוב שלא להרגיש הרגשות עצובות ומעיקות . גם במדה והאדם אינו יכול לעשות כלום הרגשת הכאב היא אולי חשובה כשלעצמה . אני חושב שגם מבחינה דתית אין זה נחשב לקבלת יסורים מאהבה כאשר האדם מחניק סתם כך את רגשותיו הפרטיים שהרי אז אין הוא מקבל את היסורים בכלל .
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2003 16:05 |
|
| |
כתב ווטו וז"ל הרי רבון כל העולמים מעיד עליו בכל רגע שמנהג את העולם בקשר סיבתי והוא נכלל במושג האמונה שאנו נותנים אימון שכך ימשיך.עכ"ל
ילמדנו רבנו כוונתו, ובמה עלינו להיות אמונים?
ובאותו ענין, מדוע יש לקשר מאורעות לתיקון עצמנו, נכון שאנו צריכים לתקן עצמנו, אבל מה השייכות, ואם לא היינו מורגלים בכגון דא שחינכונו רבותינו שזהו הדרך, מהיכן היינו צריכים העלות על דעתנו שזהו הקשר המחוייב בין הצרה לבין התעוררות.
ולכל המגיבים, אפילו נימא שמחניקים אנחנו את רגישותינו, מה עלינו לעשות כן?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2003 16:25 |
|
| |
בו"ק,
ברוך השב! [מקוה שהיתה לך חופשה נעימה.]
אולי אין המשפט ברור דיו כי הדבר כה פשוט או כי כתבתי רבכה"ע במקום הווה וזהו!
הכוונה שלא כנשמע מדברי הרב המציץ לפצל את האלוקים מהסיבתיות [שלמבין זהו ראשית יצירת שתי רשויות - ר"ל מה"ד דשבבותא בסביבותא], אלא שחלק מגילוי הווה את דרך הנהגתו היא הסיבתיות. למה אני מקליד כעת על אות כ? כי דרך הסיבתיות לימדני הווה שעל ידי הקלדה זו הופיעה האות בעבר. כדי להתקדם בחיים נקטתי את העבר כדרך לבחירותיי להבא והיינו האמונה - נתינת אימון שמה שקרה בעבר יקרה [בדרך כלל] בעתיד. כך אנו מורגלים על כל צעד ושעל וזהו מושג "חזקה" החזק במודעותנו לנוקטו כאמת מעשית.
לגבי הערתך השניה. אין הכי נמי שאין כאן האלהת הסיבתיות להחליט שהיסורים תוצאה מוחלטת מאי ההתעוררות ושההתעוררות ע"כ תסיר את היסורים. זו אמונת הבל בפרט למבין שגם הסיבתיות התדירה של הקלדת אות כ' אין בה החלט ומי "שאמר" לכ' ויקליד כ' אפשר שיקרה ברגע הבא "שיאמר" לכ' ויקליד ק'.
הכוונה היא שלאדם הנבון ראוי לתפוס את ההזדמנות וללמוד היכן טעה מצידו ואיך יכול למנוע להבא את הטעות הזו שלא יגיע לאותם יסורים. הסכל, לעומת זאת, מתעצל לעשות חשבן נפש זה ונשאר בטעותו. יש כזה שעצלותו לחשוב משתקתו על מיטתו ולא נותנת לו להמשיך את החיים. ויש שרוצה להמשיך אך עצלותו לחשוב תגיע עד כדי כך שיטיל את בעייתו על זולתו ועל כוחות מיסטיים [כוחות הטומאה בלעז] ויוציא הוצאות מרובות לנסוע לאדמורו וכד' ולשלם לו כדי "לטפל" בכוחות הללו.
לגבי משפטך האחרון. ברור שהחנקת רגשות היא דבר שלילי ביותר ו"כאשר יענה אותו כן ירבה וכן יפרוץ". לכן יתבודד ויוציא את הכל בינו לבין קונו. [משה, אליהו וחנה הגיעו עד להטחת דברים כלפי מעלה, כי כך דרכם של אוהבים להיות "דוגרי".]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2003 16:38 |
|
| |
אנסה לבאר את דבריך ותקנני באם אטעה.
כאשר אירע מאורע כגון פיגוע, עלינו להתבונן בכל מה שיתכן וגרם לכך, וזה כולל, נסיעה באוטובוס במקום כזה, וכל הדומה לכגון דא. ולא לומר שחוץ מהתעוררות (בלקסיקון הבית-מדרשי) אין צריך לפשפש במעשינו, מאחר וגם הנ"ל כלול בחיפוש המעשים, ואף זה כלול בהשגחה הפרטית.
לענין מה שכתבת שיש לדון בינו לבין קונו עד כדי הטחת דברים, אם כן, למעשה, מה הדרך אשר יעשון? תן דוגמא.
אם כבר הזכרת את "מי שאמר לכ' שיוקלק יאמר לק' שיוקלק מידי כ'" אולי תבאר זאת בארוכה, וכי באמת יתכן שכך יהא?
ולענין החופשה, אכן חופשה נעימה ביותר היתה לנו ולכל משפחתנו, נקווה שיהא לתועלת לעבודתו ית"ש.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2003 16:43 |
|
| |
אני זוכר מובאה מ"אז נדברו" של הרב יהושע בנימין זילבר. נדמה לי שהוא יצא שם נגד הקמפיין לבטיחות בדרכים, בטענה שהוא מבטא זלזול בקיומה של גזירה עליונה.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2003 16:47 |
|
| |
איני מכיר הרב הזילבר הזה, ובלא זלזול בו, יתכן ונכשל באבק עבודה זרה בכך שחושש שבטיחות בדרכים אינה מגזרה עליונה.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2003 17:00 |
|
| |
לדבריך, בשלמא הדוגמא שהבאת על הליכה במקום שאינו נכון, מבוארת היטב, כי מכה ברגל מביאה את האדם לחשיבה על הליכותיו, אבל האם גם מכה ברגל צריכה או ראויה להביא את האדם למחשבה אולי אכל דבר אסור (כדוגמא)
ובקצרה, האם התעוררות ראויה דוקא בהקשר דומה, או גם בכל דבר, ואם כהצד האחרון, יבאר לן מר טעמא דמילתא.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2003 17:16 |
|
| |
בו"ק,
שפיר י"ל גם כצד האחרון וזה בין למאמין בשם השם ובין ליודע הווה.
מאחר והאמונה היא "השם אחד" והידיעה היא "הווה אחד", אז בבא לאדם מאורע מצער לא "ילך בקרי" אלא יתבונן "הווה הרע לי". [צא וראה הנפוץ אצל בני אדם ברחבי העולם שכאשר מקבלים מכה ברגל אינם מקללים רק את האבן וכד' שהכאיבה להם, אלא מגדפים את כלל הווה או שמו - אלוקים].
אך שוב ושוב, גם למאמיני השם שאינם יודעים הווה אין זה צריך לכלול הנחה שהצער מכוון דווקא להתעוררות, אלא חכם עיניו בראשו ויתן דברים אל לבו ויה"ר שנשוב בתש"ש במהרה.
תוקן על ידי - ווטו1 - 27/08/2003 19:05:49
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2003 18:38 |
|
| |
זריחת עץ
אם נכונים בדברים בקשר לרב שהזכרת הרי שיש לצאת נגדו במחאה גדולה . דעות כאלה מסכנות את שלום הציבור!
ווטו
מאד מענין אותי לדעת היכן דברי הרמב"ן שהזכרת . האם הוא מזכיר בפירוש את הסטואיקנים ?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2003 18:52 |
|
| |
הרב זילבר דנן הוא כמדומה מחבר ספרי "ברית עולם" ועוד. ועד כמה שיכולתי לשפוט מכתביו, הוא נוטה להחמיר במידה רבה. עם זאת, ספריו נחשבים כספרי יסוד בעיני מחברי תקצירים.
להזכירכם, שיטת הרמב"ן המוקשית והמדהימה היא שבאמת בנוגע למחלות לא מן הראוי היה להעזר ברופאים. כי "מה לרופא בבית ירא ה'" (אני מצטט בעל פה, ואפשר שטעיתי בלשון). אלא שנתנה תורה רשות על ידי "רפא ירפא".
גישה זו, שמסירה את האחריות מעל האדם ומטילה אותה על האלקים, מכונה בשם "קוויטיזם". היא מצויה בנצרות, היא עשויה להיתמך בידי התפיסה האטומיסטית של הכלאם באיסלם, ויש לה מקום כנראה גם במחשבה היהודית, במיוחד בספרים מסויימים בחסידות.
נכתב ספר מחקר על כך, אך לא התרשמתי ממנו שבחסידות יש ממש קוויטיזם. (אידך גיסא, היכן אתה?)
מצד שני, בשיעורים חסידיים שכן שמעתי היו ביטויים כאלו. כנראה במישור המעשי בימינו יש נטיה כזו, אולי אצל מגידי שיעורים שאינם ערים למסקנות הסופיות מגישתם. ואם כן, יתכן שתופעה זו תהיה קיימת גם במגזר ה"ליטאי".
דוגמא: מספרים על החזון איש שהיה עליו לחפש דירה. לכן יצא מביתו, הלך לתיווך או משהו כזה, וחזר הביתה. זהו.
כשנשאל אמר שאין הוא פטור מחובת ההשתדלות בדרגתו, ויצא ידי חובה במה שעשה.
אם הסיפור אמיתי, יתכן שהוא משקף את הבנתו של החזון איש כי היו כאלו שהיו מוכנים לחפש יותר למענו (איני יודע אם זה נכון היסטורית, ובוודאי שזה לא הולם את אישיותו, אבל יתכן שלא היה בזה טרחה ולכן לא חשש לזה). אבל סיפור המסופר כך מעיד על קו שמנחילים בחינוך הישיבתי בזמננו. האם הוא חייב להוביל לקוויטיזם? לא בהכרח, אך זה עלול לקרות.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2003 19:16 |
|
| |
מיימוני
צריך לזכור שהרפואה בעבר היתה מאד בלתי יעילה והתבססה רבות על סגולות ואמונות טפלות . יתכן שהעובדא הזאת זורה אחר גם על גישתו של ר' נחמן לעניין הרפואה .
|
|
|
|
|
] שהראוי הוא אכן להתנתק אבל לא במחיר של אדישות מלבקש את שניתן להתעורר ממנו ולתקן. ידוע על מהגרג"נ 
שכאשר באים לפניו על עצה לשינוי שם חולה או סתם בהפגשו עם מחפשי ברכות בסביבתו, שמעורר לכך שהדבר הראשון הוא להפיק מיסורים התעוררות מקסימלית!
,
