אצילותם של החרדים - יורם קניוק.
במקום רגשות שנאה ונקם לנוכח הפיגוע בירושלים החרדים שואלים עצמם במה חטאו
במוסף הערוץ השני בערב שבת דיברה שלי יחימוביץ בתבונה רבה על היחס שלנו לחרדים ועל הכוח שלהם בעת צרה. מאז היום שבו התפוצץ האוטובוס בירושלים אני חושב על זה. האוטובוס היה גדוש בחרדים. רוב הנפגעים - המתים והפצועים, חלקם אנושות - היו חרדים או ילדיהם. אילו היה אסון כזה קורה לחילונים, משיחיים, חב"דניקים או חרדים מזרחיים, היו צעקות השבר פונות מיד לחפש אשמים: הממשלה, חברת האוטובוסים, העדר מאבטחים. וכמובן הצעקות הרגילות של "מוות לערבים" וכעס נורא ומוצדק על הכוח האנושי שהמיט עליהם אסון.
אבל אצל החרדים האשכנזים אין אשמים. במין אצילות נטולת פאתוס הם חיים בעולם שמחוץ להיסטוריה. האמיתות של העולם אינן האמיתות שלהם. הם חיים בעולם שבו הקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל ומה שקורה לאדם הוא מידיו של האל. האל העמיד תנאי לעם סגולה שלו למלא את המצוות ולעשות את הטוב בעיניו. אין הוא צריך להסביר מהו הטוב הזה.
החרדים לא מאמינים שצרות ניחתות סתם ככה. לעולם יש בעל בית, ובעל הבית יודע מה הוא עושה. הידיעה שלו איננה הידיעה של בני אנוש, ואדם מאמין משייך עצמו לאל וחי בתוך התורה.
כשראיתי איך הם עומדים ומתפללים על דמם הם, בצער קשה ובאימה מאופקת ומתחננים שהאל יסלח להם, יכולתי רק לקנא כי אבותי היו כאלה. כשאני אמרתי "קדיש" מול גופת אבי, שהיתה מוטלת עטופה בסמרטוטים על סף הבור באדמה לפני שתושלך אליו, ונאלצתי להלל ולשבח את אלוהים, ועוד בארמית, שנאתי כל רגע. בזתי לאבותי. אבל בעיני אבותי, השנאה שלי היתה נתפשת כטעות דפוס של מוח מעוות. לנו אין אל במרומים. אין לנו יכולת לתפוש את החיים כגשר צר. לנו יש מציאות שבה מותגים הם מציאות בתוך מציאות. אנחנו ישראל ואנחנו גם טלוויזיות סוני. אנחנו המכוניות שאנו נוהגים בהן. אנחנו התרבות האנושית הכללית שאנו חלק ממנה והיא חלק מאתנו.
החרדים אינם מתעסקים בזה. הם אינם מתעניינים בעמנואל קאנט, באך, בטהובן או בשאלה כמה עולות נעלי ריבוק. כאשר תוקף אותם אסון הם מבקשים להבין מתוך לבבם, באמצעות תפילה, מה רע עשו אלה שמעולם לא חטאו. איך ילד בן אחד-עשר חודשים יכול להיות אשם במשהו? זוהי תורת חיים קשה.
הציונות היתה אמורה להחזיר את היהודים להיסטוריה. הדת שלהם נראית לנו מגוחכת באיסורים שלה - למה אסור להדליק אור בשבת? ולמה אסור לעשן בשבת? רבים מאתנו בזים לאלה שבשל אמונתם לובשים מעילים חמים בקיץ, מפני שככה התלבשו הפריצים בפולין או הגרמנים במגנצה. הם חובשים כובעים של קוזאקים בחמסין כי כאלה חבשו האצילים הגויים. הם לא ראו את הגויים ואותנו אלא מתוך הספרים שלהם.
אנחנו אולי איננו יכולים לחיות כך. אולי זה מגוחך לחיות מחוץ להיסטוריה ומחוץ לפיסיקה ולמתמטיקה מתוך אמונה שהעולם לא נברא במדעים אלא במלה, אבל הכוח שלהם לעמוד בקללות, מוראות ואסונות הוא כוח שאנחנו, עם כל התורות שלנו, איננו מכירים. אנחנו בזים להם, אבל הם מרחמים עלינו.
לא האמנתי שבגיל 37 אכתוב מאמר המשבח חרדים, שחיים כפי שחיו סבי ואבי סבי ומתפללים למשיח - אבל הרגעים שאחרי האסון בירושלים גרמו לי להבין משהו שעד כה לא עמדתי די על משמעותו, ולא נורא אם כולנו ננסה להבין מהי העמידה ההדורה והכואבת שלהם שעה שהנשמה רוצה נקמה. המלה נקמה אינה קיימת במילון שלהם, לבד מכמה משפטים כמו "שפוך חמתך על הגויים", שאיש מהם אינו לוקח ברצינות יתירה. הרי חרדים מעולם לא הרגו גויים או יהודים, אבל האחרים כן.
הכותב הוא סופר
 |
|
|
