מחלוקות בהלכה בשל שינויי אופי (מי אמר?)

אוֹר או אוּר? / הרב- שלמה יוסף זוין

שאלה זו יש להציג בנר חנוכה: מה מצוותה, להדליק אש או לעשות אור? מצינו מצווה באש: קיום המערכה על גבי המזבח, "אש תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו, ו), ומצינו מצווה באור: נר שבת, משום שלום בית (ע"פ שבת כ"ג ע"ב). ובכן: מה גידרה של מצוות נר חנוכה?

כשתימצי לומר, נחלקו בדבר אבות העולם, בית שמאי ובית הלל: "פוחת והולך", או "מוסיף והולך".

האור משמש ביטוי לנר מצווה ותורה אור, לנר ה' נשמת אדם. אור הנשמה צריך לחדור לתוך כל הפינות הנידחות של האדם ("חופש כל חדרי בטן") ולהאיר את כל הרמ"ח והשס"ה שלו. ואור התורה צריך שיחדור ועתיד לחדור, לתוך כל הפנות הנידחות של העולם ולהאיר את כל מחשכי תבל ומעמקי ארץ. והא בהא תליא, האדם עושה את העולם. "גם את העולם נתן בלבם" (קהלת ג', י"א). כשבני האדם יאירו את נפשם הם, יתרומם אף העולם כולו לדרגת האור העליון של תורה אור.

והאש מסמלת את ביעור וכליון הרע. האש שורפת ומבערת את כוחות הרע שבנפש האדם פנימה, כדבר שנאמר: "ובערת הרע מקרבך". והאש שורפת ומכלה אף את כוחות הרע הפועלים בעולם כולו. והא בהא תליא, "כי את העולם נתר בלבם", עד שיגיע היום עליו נאמר: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה י"ג, ב), "והרשעה כולה כעשן תכלה".

וודאי, אנו זקוקים לשני הכוחות, לאש ולאור, אבל נחלקו שני ה"בתים" של שמאי והלל איפה להעמיד את הדגש החזק, מהו העיקר ונקודת הכובד בעבודת האדם. בית שמאי, כדרכם, מחמירים. אי אפשר לאדם להתרומם להאור העליון אלא אם כן יבער וישרוף את כל כוחות הרע שבקרבו. "כי לא יגורך רע". אחרי ביעור הרע ממילא יתקרב לאור הקדושה. בית הלל מקילים. אדרבה, על ידי אור של התורה ממילא יגרש את החושך של הרע. מעט אור דוחה הרבה חושך מאליו וממילא, כל שכן הרבה אור. "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". התורה של בית המדרש תגרש ממילא את ה"מנוול". "ויהי בנסוע הארון" עם לוחות הברית, אזי ממילא "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". "כי הנה ה' יוצא ממקומו ונמסו ההרים". יש ה' בקרב כל אדם מישראל ("ושכנתי בתוכם"), אלא שהוא מעמקי הלב פנימה, וכשהוא "יוצא ממקומו", ממסתרי הנפש, ומתפשט להאיר בכל הגוף אזי ממילא ומאליו "ונמסו ההרים". ולפיכך כשאותם נכרים באו לשמאי להתגייר, והוא מרגיש בהם שהשקפת עולמם עדיין "גויית", עוד לא בערו את כוחות הרע מקרבם, והרי הם מתנים תנאים משונים - דחפם באמת הבנין שבידו. וכשבאו להלל קבלם ולמדם תורה, בבטחון שהאור שבה יחזירם למוטב. והאור שבה אמנם החזירם למוטב.

ובימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, היו שתי התופעות הללו: אש ואור. מתחילה השתמשו החשמונאים באש הקודש לבער ולכלות את הטומאה של תרבות היוונים שהשתלטה בארץ. בחרב נוקמת נקם ברית יצאו נגד היוונים מזה והמתיוונים מזה, שטימאו את ארץ הקודש במזבחות אלהי נכר, הכריחו את ישראל לחלל השבתות, להתגאל במאכלות אסורות ולבטל אות ברית קודש, ולא נתקררה דעתם עד שהעמידו שיקוץ משומם בהיכל הקודש. וכשנמסרו הטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך, וכוחות הרשע נתבערו מן הארץ - בא האור. "ואח"כ באו בניך - וטהרו את מקדשך". אור התורה הואר במקדש ובכל הארץ, וליהודים היתה אורה, זו תורה.

ונחלקו בית שמאי ובית הלל על איזו משתי התופעות אנו עושים את הזיכרון לדורות. בית שמאי לשיטתם, אומרים: הזיכרון הוא לאש, לביעור הרע וכליון הטומאה, ובית הלל, לדרכם, סוברים: הזיכרון הוא לאור. וודאי, בשעתה היתה המלחמה נחוצה, ואם נחוצה היתה - עשינו אותה, אבל אין עושים מזה סמל ופולחן, אין האמצעי וזמני הופך למטרה תכליתית. לא זהו הלקח לדורות. הלימוד לדורות הוא האור.

ומאליו מובן, שאם העיקר הוא שריפת הרע ובעורו, הרי כל מה שהאש שורפת יותר, הולך, ופוחת יותר הרע המתבער, עד שיגיע הזמן של "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" לגמרי "והרשעה כולה כעשן תכלה" כליל. פוחת והולך. ואם הזיכרון הוא האור, הרי כל מה שגדול יותר, מאיר יותר. כל מה שמשתמשים יותר ב"נר מצווה ותורה אור", הרי הם מוסיפים לה או יותר ויותר. "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור ער נכון היום". "הולך ואור", מוסיף והולך.

והלכה כבית הלל...
----------------------------------------------
ובספרו לאור ההלכה הרחיב בנושא עוד, וטען שייתכן (כמדומני הוא מדגיש שזאת אפשרות בלבד) שיש קו עקרוני במחלוקות נוספות. נדמה לי שהחלוקה היא האם הדגש הוא על התכלית או על האמצעי.

והרב קוק בעין אי"ה באר שיסוד תשובתם השונה של אביי ורבא שאלה "למי מברכין" נעוץ בתפיסת האמונה השונה של השניים:

"אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה. אמר להו רבה: למי מברכין? אמרי ליה: לרחמנא. ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא; אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה: תרווייכו רבנן הויתו - היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע"

תמצית הדברים היא, א"א טועה בהגדרות, שרבא נוטה באופיו לאמונה שכלתנית, לסדר רציונליות וכו', ואילו אביי יותר לרגש וכו'. ומוסיף הרב קוק, וזה חשוב לדיון- שלכן ע"פ רוב הלכה כרבא מול אביי.
היו שאמרו שזה מקביל לרמב"ם מול ריה"ל.

ובעז"ה אכתוב על הנושא בקרוב, מתוך נסיון לראות האם ניתן לזהות את החלוקה הזאת חוזת בעקביות במחלוקות של השניים.

כשמו"ר שליט"א לימד את השל"ה שמסביר שבית הלל מקילים כי שרשם ממדת החסד ובית שמאי מחמירים כי שרשם מדת הגבורה שאלתיו מה הרמב"ם היה עונה על כך,
וענה לי עד שאתה שואל אותי על הרמב"ם תשאל אותי על אלו שאינם יודעים יסודות וסוברים שפסק הלכה הוא אוביקטיבי בלבד.
וסייג את דבריו שהפוסק צריך להשתדל להיות אוביקטיבי אבל בפועל זה לא כך.

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1745523

כתב המיימוני לעיל:

<ר' ישראל מזכיר את המעשה המפורסם בתפילותיהם של רבי אליעזר ורבי עקיבא. וכיון שאולי לא הכל מכירים אותו, אציג אותו בקיצור.
היתה תענית ציבור בשל בצורת. ירד רבי אליעזר לפני התיבה. אך למרות שהתפלל מעומק הלב, לא נענה.
ירד רבי עקיבא אחריו, וכיון שנסתיימה התפילה, התפלל תפילת "אבינו מלכנו". ומייד נענה.
רגש העולם, ולא הבינו מדוע הועדפה תפילת רבי עקיבא על פני תפילת רבי אליעזר. עד שניתנה תשובה: לא שזה גדול מזה, אלא שזה (רבי עקיבא) מעביר על מידותיו, וזה (רבי אליעזר) אינו מעביר על מידותיו.

תהה רבי ישראל מסלנט. וכי רבי אליעזר לא ידע שאדם צריך לעבוד על עצמו ולחנך את עצמו, עד שהיה מסור ביד מידותיו ולא הן בידו?
תשובתו היתה שרבי אליעזר ידע זאת. אלא שהיה לו עיקרון, שנלקח מבית שמאי, שלעולם יקפיד אדם על המידה, ולא יוותר כהוא זה. וכן נהג שמאי עצמו, כידוע מסיפורים בתלמוד.
(איני בא כרגע לדון אם פרשנותו של ר' ישראל נכונה מבחינה היסטורית, אלא להציג את המתודה).
כיון שסבר רבי אליעזר שזו השיטה הנכונה להלכה, הקפיד על ההקפדה, הקפיד לא לוותר, לא להעביר על מידותיו. וגם אם היה מטבעו רך ונעים, חינך עצמו להיות קפדן כשמאי.
וזאת אף על פי שידע שיש מידה כנגד מידה בשמים, ואילו היה מעביר על מידותיו היה זוכה להשגחה פרטית מאותו סוג. מפני שההלכה היא עיקר, ולא הפרסים שאפשר לקבל בדרך!

אמנם, מציין ר' ישראל, נקבעה הלכה כבית הלל ולא כבית שמאי, ולכן ראוי שאדם יעביר על מידותיו, וכן נהג רבי עקיבא. ולכן נענה בתפילתו. >
עד כאן.

דומני, עד כמה שדברי ר' ישראל בזכרוני, שפירוש זה אינו מדברי ר' ישראל.

פירושו של ר' ישראל הוא,
שבאמת לא הוכרע דבר, ולא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה,
אליבא דאמת. שניהם גדולים וצדיקים.
אלא מאי? בדרך שאדם בוחר לעצמו, היא הדרך שבה מתייחסים אליו.
יכול הוא להכריע בין דרכים לגיטימיות,
ויכול הוא לבחור בדרך לגיטימית שהולמת את אופיו ואת אישיותו,
אבל כאשר מגיעים לתפילה, למצב בו המתפלל מבקש לשנות דברים,
ולהשפיע על הנהגת העולם וסדרי בראשית,
כאן, שומעים רק למי שמעביר על מידותיו.

לומר לך אין פסילת דרך, אלא ציון כעין מידה כנגד מידה,
שזה שבחר בדרך של העברה על מידותיו, וותרן ועושה חסד,
ומקריב משלו בעד אחרים, הוא זה שנענים לו כאשר הוא מבקש,
כנגד הסדר הקבוע.

על דרך זה נראה לי לפרש גם את ההכרעה,
על פי הבת קול, כבית הלל דווקא,
מפני שהן נוחים ושונים דברי מי שכנגדם לפני דבריהם,
שגם זה כעין מידה כנגד מידה,
שאלו ששרשם במידת החסד והטוב,
דבריהם מתארימים יותר להקבע כהלכה לדורות.

ובעיקר הדבר כמדומני שזה נובע כבר מדברי האריז"ל
כפי שביטאם רח"ו, והובאו ע"י הגחיד"א,
שהסיבה שהרמב"ם לא עסק בקבלה
[הכוונה כנראה ל'קבלה' מסויימת, שהרי אפשר לומר שישנה קבלה מסוג של הרמב"ם],
היא מפני ששורשו מסוד הפיאה השמאלית!
וזה דומה כנראה לסיבה שהאריז"ל סירב שמרן הב"י יעסוק בקבלה
[אם כי שוב מרן עסק בקבלה עפ"י דרכו, וכן הרדב"ז רבו דרבו של האריז"ל,
ועדיין פרשיות אלו בצפת באותה תקופה לא נחקרו].
ומכאן ההסברים בתניא שהובאו לעיל ע"ד זה.

מספרים על עו"ד צעיר, שרק זה עתה צימחו כנפיו,
והיה אומר, אני אאיבק רק למען האמת והצדק,
לא אגן על מי שפשע וחטא וכיוצא בזה.

לאחר שנים, שאלוהו  נו!? כיצד אתה מצליח בשיטתך.
אמר להם: ראו זה פלא, בכל השנים שהנני עובד,
לא הגיע אלי אדם שלא היה צודק . . .!

דומה שבוויכוח זה, כמו כנראה, בכל שאר השאלות הגדולות של החיים
אסור להקצין לצד זה או לצד אחר.
לא לצד ה'נגיעה' ולא לצד ה'אובייקטיביות', וה'מקצועיות'.

בנושא זה חשובים ומעניינים מאוד דברי הגרא"א דסלר זצ"ל, במכתב מאליהו
בקונטרס הבחירה ובמבט האמת
וכן מאמריו של ברוך קורצווייל, בפולמוסו נגד האסכולה הירושלמית דאז
שלום, תשבי, בן ששון, כץ - 'במאבק על ערכי היהדות.
שם הראה לנכון את ההסתלקות של העולם המדעי כיום מהאשלייה
שניתן להשיג את האמת האובייקטיבית ושכאילו אפשר לדעת את המעשים,
והפעולות, המחשבות והמאוויים כמות שהיו באמת.

לצערנו הרב קם כיום דור של 'היסטוריונים חדשים',
שאינם לא בתורה ולא בחכמה, כהגדרת פרופ' לייבוביץ:
'בורים ועמי ארצות אינטלקטואלים'
ומחריבים את העולם.
ואכמ"ל, ועח"ל.

עינא פקיחא ונהורא מעליא

דגים ברוך השב! לגבי מה שכתבת, בחלק הראשון לגבי שיטת ר' ישראל מסלנט, נראה לי שזה נכון, אך לא הבנתי מה בין הסברך להסברי. ולגבי ההסבר מדוע נקבעה הלכה כבית הלל, אם כוונתך שראוי לפסוק כמו הותרנים, בוודאי שיש צדק בדבר, והעולם עומד על מידת הותרנות. אך אם כוונתך לצד המטפיזי, הדברים נראים כעין דרוש. לגבי מה שכתבת על הרמב"ם ושיטות לימוד, תמהתי - ואסביר תמיהתי. אני משער שמי שעוסק בקבלה יכול להציג מיון כזה של טיפוסים, ולשיטתו זה אפילו מיון כעין מדעי. האם זה מה שבאת לומר כאן? שיש טיפולוגיה של בני אדם, שאותה ניתן לייחס באופן מטפיזי לשורש נשמה. האם אתה רוצה להתחייב לטענה האונטולוגית הזו? אחד מתגי המחיר שהיא נושאת הוא לקבוע שיש הבדל בין נשמה לנשמה. ולא כל הנשמות נבראו זהות. האם אתה אוחז בדעה זו? לגבי זה שהמדע ההיסטורי אינו יכול לברר דעות, דבר פשוט הוא. אבל ניתן להעלות השערות המתקבלות על הדעת לגבי מניעים. ואם נקבל את הביקורת הזו באופן עקרוני, האם היא לא חלה גם על ר' ישראל מסלנט? (איקון צהוב עומד על הראש). שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

להבנתי יש הבדל ניכר בין הבנתך בדברי ר' ישראל לבין הבנתי בדברי ר' ישראל.

אתה הבנת שמסקנת הסוגיה אליבא דר' ישראל היא ש'נקבעה הלכה כר' עקיבה',
ושעל כן הוא נענה ור' אליעזר לא נענה.

היוצא מדבריך שאכן יש עדיפות מכרעת ע"פ הכרעת ההלכה משמים לדרכו של ר' עקיבא,
ושכן ראוי לכל אדם לנהוג. אם כן מה פירוש לא שזה גדול מזה?
הרי אכן ר' עקיבא גדול יותר, שהרי הלכה כמותו ושיש לנהוג כמותו,
ושזו הדרך המובחרת. א"כ מי שנוהג בה הוא גדול ונעלה יותר.

לפי הבנתי, אין מסקנה בסוגיה ואין כל הכרעה בדבר.
שתי הדרכים ושתי השיטות הללו, עדיין הן שקולות,
ויכול אדם לבחור בדרך של העברה על מדותיו,
ויכול אדם אחר לבחור בדרך של אי העברה על מדותיו,
והכול לשם שמים, ולשם השגת המטרה הנעלה וכו' וכו'.

אלא מאי, כאשר נמצאים בצרה, ומתפללים,
היינו מבקשים מבורא עולם, שישנה את ההנהגה שנקבעה,
מרע לטוב, ויהפוך את הגזירה שנגזרה,
נענים רק למי שמעביר על מדותיו.
רוצה לומר, מי שבחר בדרך ההנהגה של העברה על המדות,
הוא זה שתפילותיו ייענו, ובקשותיו יתמלאו.

לגבי ענין הנשמות, אכן נראה שיש הבדלים בין נשמות לנשמות
(אם כי לא בדרך של חב"ד, ולא משום שאין מציאות כזו של
 'נשמה גבוהה' או של 'נשמה דאצילות' וכל מיני חשבונאות,
אלא משום שאיני מאמין שהם יודעים איזו נשמה היא כזו ואיזו היא כזו!
כל זה היא ספוקולציה בלבד, ובנייה על יסודות של תוהו והבל).

החזו"א כותב באחת מאגרותיו, שהוא נגד מה שהוא קורא 'חיפוש',
וגם אינו מאמין בזה (כוונתו כנראה בניגוד לעיון והעמקה),
הוא מכנה זאת 'חיפוש בדברים יבשים', וכותב שהוא אינו מסוגל לזה.
אך החשוב ביותר, הוא כותב שם:
'כל נשמה קבלה חלקה בתורה, ואני לא קבלתי חלקי לחפש'!

זמן רב תהיתי מה מקור דבריו. ומצאתי להם מקור בספר התניא,
על פי כתבי האריז"ל,
והדברים מפתיעים.
אך לאחרונה מצאתי כזאת בהקדמת המהרש"ל לספרו ים של שלמה.
והדברים מפתיעים עוד יותר, שהלא המהרש"ל בוודאי לא הכיר
את כתבי האריז"ל, ואף הקשר המשפחתי ביניהם אינו ברור.

דגים כמה הערות על דבריך היקרים. א. כנראה לא הסברתי עצמי היטב. ממה שזכור לי הסביר ר' ישראל שבוודאי ר' עקיבא נענה מפני שהיה מעביר על מידותיו. ולא מפני שהלכה כן. ואדרבה, בימי ר' אליעזר ור' עקיבא עדיין היה הנושא פתוח אם כבית הלל ואם כבית שמאי יש לנהוג. ובזה שנינו שוים. ב. אבל ממה שזכור לי מההסבר, הוסיף ר' ישראל כי כל המקום לנהוג איש כשיטת אחד הבתים היה רק לפני שנפסקה הלכה כבית הלל, ומעתה חייבים הכל לנהוג כר' עקיבא בדבר זה ולא כר' אליעזר. ג. ואני מרגיש טפשי שאני מצטט מהזכרון המתגלה כמכיל טעויות במקום לעיין בספר, אלא שאין הספר לפני כרגע. *** ובענין נשמות ההנחה שיש הבדלים בין נשמה לנשמה נראית תמוהה ונסתרת מן המקרא ומן הגמרא. אמנם יש בוודאי הבדלים אישיים ואישיותיים בין אדם לאדם, ויש לחפש את סיבתם באופי האדם, והאופי היכן הוא שוכן. אבל מכאן ועד להניח הבדלים בין נשמות - אדרבה, סבורני שכאן שינו המקובלים מהמקובל בעם ישראל. לגבי הערתך מהחזון איש, אזי אעיר שני דברים. ראשית, החזו"א לא כתב שיש הבדלים בין נשמות, אלא נאחז בכך שכל נשמה קיבלה אולי דברים אחרים בסיני, כולל צורת לימוד. זה לא מה טיב הנשמה וסוגה, אלא דרכי הלימוד שניתנו לה. זה דבר אחר, כמדומני. שנית, הבנתי תמיד את החזו"א כמי שהשתמש כאן במטאפורה יפה, ולא שסבר שזה באמת מסיני. אלא שכל אדם בוחר לו את סגנון לימודו. והתרשמתי מדברי החזו"א שהיה עומד מאד על דעתו, אבל ידע שאחרים לא ישמעו לו, ולא ציפה לזה כלל, ולכן היה כותב תמיד בזהירות, שהוא כותב את דעתו מפני שהשכל אוטונומי והוא בחר לו ללמוד בעצמאות המחשבה, אבל זו דרכו לעצמו וכיו"ב, והוא הדין כאן. כך הבנתי ותירגמתי לעצמי. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

יוריקס:

הנה קרבה שנת השבע שנת השמיטה וכרגיל צריך לעסוק קצת בהיתר הידוע.
אמנם הפעם אינני רוצה לעסוק בגוף ההיתר תוקפו ויישומו היום אלא בספיחים הנלווים לדיון על תוקפו מתוכם מתבלטים המניעים הפוליטיים בקביעת הלכה:

1. לא תחנם - החזון איש לשם ביטול ההיתר נהפך ללוחם קנאי לשליטת יהודים בארץ ישראל ולא תחנם הוא איסור דאורייתא שאיננו מותר גם לא לצורך היהודים גם לא לזמן מוגבל גם לא אם בפועל אף גוי לא יקבל אחיזה בקרקע וגם לא עם הגוי איננו עובד ע"ז.
מתנגדי ההתנתקות הקיצוניים ביותר הם מתונים לידו.
מאידך מצדדי ההיתר מבטלים את איסור לא תחנם בקרקע בעשרות טענות ומענות אשר ברור שנוגדים את השקפתם הבסיסית.

2. דינא דמלכותא - הרידב"ז צווח ככרוכיא שמכירת קרקע בלי כושן אין לה שום תוקף על פי דיני המלכות ובקניינים דינא דמלכותא דינא אף להפקיע בדיני תורה.
מצדדי ההיתר דוחים את טענת דינא דמלכותא בק"נ טעמים. וכאן שוב ברור שהצדדים נוקטים את ההיפך מעמדתם הטבעית רק לצורך ביטול או חיזוק היתר המכירה. (כ"ז כמובן לפני שגורן סידר שישנו את החוק בארץ שמכירה של שמיטה איננו דורש רישום בטאבו)

3. שליח לדבר עבירה: החזו"א פסק כמובן כנודע ביהודה שבשליח לדבר עבירה לא רק שהשליח עשה העבירה ולא המשלח אלא גם שהמעשה בטל. ברור לי כביעתא שלא היה מסכים לסברא כזו מופרכת אלמלי נצרך לכך לבטל את תוקף ההיתר. (המדובר גם בשוגג וכו')

4. החזון איש המחמיר הידוע הקל באופן קיצוני במלאכות אסורות מדאורייתא על ידי יהודי בשביעית באופן ברור על מנת לאפשר לאנשים לשמור שמיטה בלי להזדקק להיתר.

כל העניינים האלו, אשר באופן קיצוני הביאו את הצדדים לפסוק עקרונות הפוך מטבעם מוכחים בעליל את ה"נגיעס" בפסיקת הלכה לדעתי. אשמח לדוגמאות נוספות..

תוקן על ידי עצכח ב- 18/11/2008 21:53:03

ירוחםשמ:

רק לתקן ולהבהיר את הנושא של שליח לדבר עבירה.
שאין שליח לדבר עבירה זה נפסק להלכה ע"י כל הפוסקים לאחר הנודע ביהודה, ולא רק ע"י החז"א. יש לזה הגיון רב. אם אין שליח לדבר עבירה, מימילה אין שליחות והשליחות לא התבצע.
ואם השליחות לא התבצע אז הקרקע לא נמכרה.
אין ולא יכולה להיות כל התנגדות לפי שיטת החז"א. למכירה שבעל הקרקע יבצע בעצמו ישירות. המכירה תהיה מכירה והיבול יה כשר לאכלי שבעית המחמירים ביותר, ולא הפוליטים.

אני אוכל בשבעית רק מהתר מכירה, ומקפיד על זה מאד מאד,

_________________

אבהו:

יוריקס,

פוליטיקה אינה בהכרח מושג שלילי. בעייתו של עובד האדמה היהודי בשנת השמיטה היא בעייה כלכלית וחברתית ועל כן פוליטית. הפוסק שעוסק בבעיה זו הוא פוליטיקאי לא פחות מהפוסק שמתערב בענייני הקואליציה. מי שדן אלפי חקלאים יהודים למחסור ואולי אף רעב אחת לשבע שנים הוא שצריך לתת את הפתרון למצוקתם, ופתרון זה אינו יכול להיות אלא פוליטי.

*****

אילפא:

לתשומת ליבם של האחראים על האיסור החדש לרכוש יבול נכרי עקב הערמה וכו',

הרב אויערבך במנחת שלמה על מסכת שביעית פ"ד מ"ג פוסק להדיא שמותר לכתחילה לומר לגוי לחרוש בקרקעו בשביעית והיהודי יקנה את כל התוצרת, כל הגזירה היתה שלא לסיע לו ביד או איישר, אך לסכם על קניה של התוצרת לכו"ע מותר.

*****

ממללא:

יוריקס,

השקפתם הבסיסית של מצדדי התר המכירה היא לא לסייע לפלשתינאים להיאחז בא"י, וברור שרכישת תוצרת פלשתינאית במשך שנה שלמה פועלת נגד ההשקפה הזו הרבה יותר מאשר מכירת קרקע בהערמה לאדם פרטי אחד.