מנהג נולד

מוקדש לאקדמאי (כהמשך לאשכולו המאלף על ההלכה החרדית העדכנית, תוך סטיה לכיוונים אחרים, אני מקווה שמעניינים באותה מידה).

כל אחד מאתנו תוהה, מפעם לפעם, כיצד נוצר מנהגים. מחקרים רבים הוקדשו למנהגי הקדמונים, ובהם נסיונות מאלפים לברר את המקורות הטקסטואליים ואת התהליכים ההיסטוריים של מנהגים אלו ואחרים. ואולם, דומני שנוכל לעמוד על כך מקרוב, באמצעות מנהגים ההולכים ונוצרים מתחת לאפנו. בשורות הבאות אתן שתי דוגמאות, ואבקש בכל לשון של בקשה: אנא השתדלו להתייחס לצד העקרוני, ולא לצד הסיפורי של הדוגמאות.

סיפור ראשון:
בשבתות אני נוהג להתפלל בביכ"נ מזרוחניקי קטן, קרוב לביתי. באחד מלילות שבת הגיע חבר שלי, שבד"כ מתפלל במקום אחר, לתפילה במקום. "מצחיק!", פסק ידידי את דינו, "פשוט משעשע לראות איך ברגע שמתחיל החזן 'לכה דודי', כל החבר'ה שולפים כאיש אחד את עלוני השבת ומתחילים לעלעל ולקרוא, משל היו תזמורת שהמנצח הניף עליה את שרביטו". וכיו"ב קטילות, שאינן מענייננו.

מכיון שגם אנכי, בעוונותי, כאחד מאלה, הערתו עוררתני למחשבות, ולהמשך בדיקת התופעה החברתית. ובכן, כך בליל שבת, ואילו בשבת בבוקר מגיעים הבע"ב הנ"ל לתפילה כשבאמתחת הטלית של רובם מונח ספר. בהינתן האות - בחזרת הש"ץ אחרי 'קדושה', בין גברא לגברא, ולמהדרין אף בזמן ההפטרה - שולפים הנ"ל איש את ספרו ומתחילים לקרוא.

בהיזכרי בבתי כנסת אחרים מאותו סוג שבהם התפללתי, נוכחתי שגם שם ישנן תופעות דומות.
כמובן, כל זה איננו הופך זאת ל"מנהג". ואולם, אז התחלתי לשים לב לסוגי הספרים הנקראים, וחשבתי בליבי מה היה קורה אילו היו מביאים עימם חומרים אחרים. ובכן, ברור שמישהו שהיה מביא עימו עיתון, ואפילו את ה"הוספה לש"ק" של המודיע או 'יתד', שכל כולו דברי תורה ומעייש'לך מגדולי ישראל, צדיקיו וקדושיו - זה לא היה "עובר". ספרים בכריכה רכה, אפילו על נושאים תורניים - "עוברים", אולי, אבל עם זקיפת גבה. ספרים בכריכה קשה - תלוי: ספר חול גמור - אפילו עיוני, מדעי וכיו"ב - לא "עובר"; ספר בנושא יהדות, לרבות מחקרים היסטוריים וכד' - "עוברים"; ספרי קודש מובהקים - שו"תים, משנ"ב וכד' - "עוברים" בשופי.

וכמובן, יש מקום ללמדנים להתגדר בו, מה בין גדרי עיתון לגדרי ספר: עובי הכריכה? איכות הדפים? תדירות ההופעה? התוכן של החלקים הלא-תורניים?

ובכן, חברים, יש לנו כאן פירוט דקדקני של גדרי איסור והיתר קריאת ספרים בבית הכנסת: סוגי הספרים, צורתם, והזמן המיועד לקריאתם; באיזה סעיף שו"ע הם מופיעים? ומי הפוסק שיטרח להעלותם על הכתב? - יש כאן צמיחה של מנהג, שבעלי הלכה (עכ"פ בדורות קודמים, שבהם נלמד המנהג מ"פוק חזי מאי עמא דבר" ולא מן הספרים) יכלו לבנות ממנו סימן שלם בשו"ע של הדור הבא (בהנחה שהוא יפנה אל המנהג העממי ולא רק אל הספרים הק'), ולעגנו ב"מנהג אבותינו נ"ע". אם כי מדובר בעיקר במנהג קהל אנ"ש המזרוחניקים.

סיפור שני:
סיפור זה אינו אלא אוסף סיפורים, שהצטרפותם יחד בתוך ימים בודדים היא שועררה בי את המחשבות על המנהג.

בשנה שעברה גילינו מקום נופש מוצלח. באחד מחופי ארצנו מצוי "מרכז ימי", המיועד בעיקר לחובבי ספורט ימי למינהו, אבל בפועל מתפקד כבית הארחה לכל דבר. יתרונו הגדול: הוא נמצא ממש-ממש על החוף, מרחק צעדים אחדים. מכיון שרוב האורחים אינם באים להתרחץ בחוף אלא לגלוש וכד', ומכיון שהחוף הוא חוף בלתי-מוסדר (בלי מציל) - נמצא שמספר המתרחצים נער יספרם. אם אתה מרגיש שלא בנוח, כל שאתה צריך לעשות הוא לזוז כמה מטרים, ואתה בכעין חוף פרטי משלך (נו, אני צופה גל של הודעות באישי: "איפה זה?"). גם השנה חזרנו ללון שם לילה אחד עם הבנים, וחזרנו בכיף. כשחזרתי, יצא לי לשוחח עם אחד מחבריי הותיקים, ליטאי בן דת משה. סיפרתי לו על המקום, ולאחר כמה שאלות זהירות הוא נשמע די מעוניין ללכת לשם מתישהו. אלא שאז נזכרתי בפרט נוסף, שמבחינת הטנדרט המזרוחניקי שלי היה בסדר, אבל לא רציתי להכשילו, ומצאתי לנכון להוסיפו: מכיון שהמרכז עצמו כ"כ קרוב לחוף, הרי שבין כתליו אתה רואה לעתים אנשים ונשים בלבוש לא הכי צנוע. "נו, טוב", השיב הליטוואק, "עד כדי כך אי אפשר לדרוש; הרי לפי זה כבר אסור יהיה ללכת ברחוב..."

התשובה שלו מגלמת, לדעתי, יסוד הלכתי, שלהלן אכנה אותו, בפראפראזה על המשנה בע"ז (ג, ד): "לא אני באתי בגבולה, היא באה בגבולי", או בקיצור: לאבבהב"ב.

לא חלפו אלא שבועות אחדים, ויצאתי לעוד נופש קצר עם רעייתי וילדיי, והפעם ציוותו אותי אל בנותי הקטנות. באחד מאתרי הנופש בצפון ישנו פארק לפעוטות. שילמתי את הסכום המופקע, ונכנסתי עם הקטנות. אחת ה"אטרקציות" המופלאות הייתה שלולית חביבה בקוטר של כ-3 מטרים, שהוגדרה כ"בריכת פעוטות". הקטנים השתכשכו בה בחוסר עניין, ואילו הוריהם סבבו את שפת השלולית וניסו לעודד אותם למצות את התענוג (כי הרי שילמנו). בין ההורים נמצאו גם אמהות בלבוש מן הסוג המקובל בחופים ובבריכות. לרגע תהיתי מה יחס ההלכה לשבתי במקום, אבל אז ראיתי כי בין היושבים נמצא גם יהודי חרדי (גם הוא ליטאי בן דת משה), שלא נראה מוטרד במיוחד מהנסיבות.

שאלתי את עצמי: מילא אני, מזרוחניק מקולקל, אבל מה לכהן בבית הקברות? השבתי לעצמי, שיש כאן למעשה את אותו הדין, דהיינו: לאבבהב"ב.

לא עברו אלא ימים אחדים, וחבר אחר שלי, גם הוא מזרוחניק, שיתף אותי בקורות אותו. האיש נהג לרחוץ בבריכת שחיה, שקבעה שעות נפרדות לגברים ולנשים. בין השאר נקבעה שעת שחיה לגברים לסוף היום, בין השעות 21:00-22:00, וידידי אהב מאוד לשחות בה דווקא בשעות אלה. והנה, הנהלת הבריכה החליטה לעשות חסד עם רוחציה, והאריכה את שעת הפתיחה ל22:30-, אלא שאת חלוקת השעות לגברים ולנשים - לא שינתה, בטפשותה. התוצאה הייתה, שלאחר שעת הרחצה הנפרדת הייתה עוד חצי שעה של "רחצה מעורבת", כביכול. ברור, שמבחינה מעשית זה היה ריק מתוכן: מי האשה שתבוא בעשר בלילה לרחצה של חצי שעה?! - בפועל, סיפר לי חברי, הבירכה כמעט התרוקנה לגמרי, נשארו בה אולי ששה או שבעה רוחצים, כך שכל אחד קיבל כעין מסלול רחצה פרטי משל עצמו. אולי הייתה שם מפעם לפעם גם אישה אחת או שתיים, "מורעלות" שהגיעו לחצי שעה בסוף היום, אבל מי ראה?! הרי כל אחד שקוע במסלול שלו. "אני הרגשתי בסדר גמור עם זה", אמר לי חברי, "אבל תהיית מה היה פוסק לי רב מן השורה". להערכתי, השבתי לו, הוא רב מן השורה היה אומר לך שאסור.

ואז שאלתי את עצמי: למה? הלא מבחינת דיני הסתכלות באישה יש כאן חשש קל בלבד, וברור ששני המקרים הקודמים, שבהם הקלו יהודים יראים ושלמים, חמורים מזה. מה קורה כאן? - אני בטוח, שהקוראים מחפשים את הגדר ההלכתי המתאים, כגון איסורי מראית עין, חילול ה' וכד'. אבל לדעתי לא זה שם המשחק. בפשטות, נוצר כאן, ממש כמו בסיפור הקודם, מנהג, שבצידו מערכת פרטי דינים וגדרים מסועפת וענפה. אם ינוסח השו"ע של הדור הבא, לא יהיה די בדיני הסתכלות באשה, אלא יהיה סימן שעוסק בדיני חוף נפרד ובריכה נפרדת. אחד מעקרונות היסוד של סימן זה יהיה, מדעת או שלא מדעת, דין לאבבהב"ב. התוצאה תהיה, שהלכות חוף נפרד ובריכה מעורבת, שבראשונה נגזרו מדיני הסתכלות באשה, יקבלו מעמד עצמאי, וחלקם אף יסתרו את דיני ההסתכלות באשה - לחומרא ולקולא! - בבחינת 'מנהג עוקר הלכה'. יש גדר עצמאי של 'בריכה מעורבת' ושל 'בריכה נפרדת', שאיסורו או היתרו נקבע לא לפי מידת הסיכוי לראות אשה בלתי-צנועה, אלא לפי כל מיני מרכיבים אחרים. והרי לנו, שוב, מקום ללמדנים להתגדר בו.

ובכן, כך הולך ונוצר מנהג מתחת לאפנו. השאלה היא, האם אכן השו"ע של הדור הבא יבטא מערכת מנהגים זו. על פי מחקריהם של מנחם פרידמן וחיים סולוסייצ'יק, פוסקי הדורות האחרונים אינם פונים אל "מסורת החיים (המנהג העממי) אלא אל "מסורת הספרים". אבל זו כבר שאלה נפרדת.

אשמח לקבל את התייחסותכם; ושוב, לא לפרטי העניינים העולים כאן (חרף הפיקנטיות שבהם), ולא לעניין היצה"ר של הנפשות הפועלות (למרות שגם לו יש תפקיד, כמובן), אלא לתהליך עצמו, ולשאלות העקרוניות העולות ממנו.





זאב טורף, גרררר...

אחד מהמנהגים שלעגו לו (כרגיל?) באשכול הזה הוא מנהג החאלאקה בגיל שלוש. ועוד מוסיף יצחק ומתחנן: "אולי יכול מישהו להחכימני על מה ולמה פשט כל כך המנהג שלא לספר בנים קטנים עד גיל שלש ... ולמען האמת קשה למצוא אחד מאלף ממקיימיו שיכול להסביר את תוכנו הפנימי".

אנסה א"כ את חלקי בזה, עפ"י דברי אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (האדמו"ר השישי לבית חב"ד) שכותב באגרת שלו: "בדבר גזיזת השערות – אפשערעניש – הוא דבר גדול במנהג ישראל, ועיקרו הוא בהחינוך דהשארת פירות הראש, ומיום הגזיזה והנחת הפיאות של הראש נהגו להדר להרגיל את התינוק בענין נשיאת ט"ק וברכות השחר וברכת המזון וק"ש שעל המטה".

המנהג מובא ומבואר עפ"י הקבלה, בסדר תפלה מהרי"ד (מהאדמו"ר רבי יצחק דובער מלאדי, נכדו של אדמו"ר הצמח צדק, ונדפס בברדיטשוב עת"ר), ומבאר שם שתוכנו חנוך הבן לפיאות הראש, וכותב בין השאר: "על דרך בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, כי ג' שנים ערלה".

ובדרושי האדמו"ר מקאפוסט, בעל המגן אבות (גם הוא נכד אדמו"ר הצמח צדק, ונדפס בקובץ יגדיל תורה חוב' מח ע' רסז): "להבין ענין תגלחת הנער כשהוא בן ג' שנים". ומביא שם גם מפרי עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז, שהאריז"ל הלך עם בנו לכפר מירון על קבר רשב"ע ור"א בנו לגלח אותו.

*

המקור לדבר הזה, שחנוך הבן מתחיל במלאת לו ג' שנים, הוא בתנחומא פר' קדושים, ומובא גם בגר"א יו"ד סי' רמה ס"ק יט: "וערלתם ערלתו וגו' הכתוב מדבר בתינוק, שלש שנים יהיה לכם ערכלים שאינו יודע לא להשיח ולא לדבר, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש, שאביו מקדשו לתורה הלולים לה' שמהלל להקב"ה".

וכ"ה ברש"י אבות פ"ה, ובפירוש האברבנאל שם, ומובא ברמ"א יו"ד סי' רמה ס"ח: "מיד שיהיה בן ג' שנים שלימות מלמדין אותו אותיות התורה".

הן אמת נכון הדבר, שעל הרמ"א הנ"ל כותב הגר"א שם "איני מבין שיחתו, דהא מיד שמתחיל לדבר חייב כנ"ל". מ"מ מיד אח"כ מביא הגר"א בעצמו שם את דברי התנחומא הנ"ל. ובקשר לקושייתו, מתרצה היטב בשלחן ערוך הרב (הל' תלמוד תורה פ"א ה"א): "משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה וגו' ופסוק ראשון מפרשת שמע ישראל ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים בעל פה ... בשנה הרביעית מלמדו אותיות התורה". וע"ז כותב הרבי (אגרות קודש חי"ב עמ' רפח) "ובזה סרה בפשיטות הקושיא בביאורי הגר"א שם ס"ק יט" (ועד"ז כותב שם חי"ד עמ' מ).

כל האמור כאן הוא בפשטות המקור למנהג ישראל לעשות תספורת במלאת לו ג' שנים, וגם המנהג לעשות זאת במירון באם אפשר.

ושוב אעורר את הכותבים כאן לדייק יותר בסגנון מכובד, כשכותבים אודות מנהגי ישראל. ולמה באמת אי אפשר לכתוב את כל ההרהורים, שמכנים בשם "חיפוש האמת", בסגנון יותר מכובד?!

מצורף קובץ

כך נראה הרבי ביום מלאת לו שלש שנים, ביום התחלת החינוך לפיאות ולתורה ומצוות. לפני כמאה שנים, בי"א ניסן תרס"ה.
האם רצתה שתישאר מזכרת מאיך שהיה נראה לפני התספורת הראשונה.

הלבן, אני מכיר את רוב ההסברים שהבאת, ואינני מוצא בהם כדי שביעה.

1. כפי שציינת מהגר"א, גמרא מפורשת היא שהחינוך לכל מצווה מתחיל משעה שהבן ראוי לכך. פשטות משמעות התנחומא היא, לענ"ד, שבדרך כלל הבן ראוי לחינוך לת"ת (היינו לימוד א'ב') מגיל שלש בערך.
כן כמדומני מנהג רוב העולם להתחיל בחינוך לברכות וק"ש עוד לפני גיל שלש (אולי בחב"ד לא נוהגים כן, איני יודע).

2. גם אם נקבל שחינוך מתחיל מגיל שלש דווקא, הרי שיש לפקפק בעצם ההנחה שאי-תספורת עד גיל זה סיבתה אי התחלת החינוך. זאת משתי סיבות:
(א) אין זה ברור כלל ששייך חינוך באיסור הקפת הראש, שהוא לאו ולא מ"ע ואין לי פנאי להאריך בזה עכשיו. (ב) מי שלא מסתפר כלל מקיים את איסור הקפת הראש בדיוק כמו מי שמסתפר ואינו מקיף. לכן, אין לתספורת בגיל שלש שום משמעות הלכתית של חינוך. משל למה"ד, למנהג שננהיג שלא יאכל הילד דגים עד היותו בן שלש, ורק אז נאכילו דגים טהורים, כדי לחנכו בכשרות.

אבל כל זה איננו נוגע לעיקר שאלתי. יתכן כי אדמו"רים רבים בדורות האחרונים מצאו טעמים שונים למנהג זה, וכדרכם הם מוצאים טעמים נאים בכל מנהגי ישראל, גם אלו שאינם ע"פ הלכה דווקא. מה ששאלתי היה על התפתחותו של המנהג:
למיטב ידיעתי הכל מודים שאין למנהג זה כל זכר בכתובים עד זמנו של האר"י עליו מסופר כי נהג כך בבנו. בעקבות זאת אמצו חלק מן הספרדים והחסידים את המנהג, אך בין האשכנזים שאינם חסידים לא נהג כך איש. והנה קמו להם המתחדשים ובשאט נפש מואסים במנהג אבותיהם וכל אחד בונה במה לעצמו לחדש מנהגים אשר לא שערום אבותיו, וכמעט שאין למצוא כי אם אחד מעיר ושנים ממשפחה אשר מחזיקים בכל עוז במנהגי אבותם ולא מחקים כמעשה קוף בעלמא את מנהגי המתחדשים.

תמהני עליך הלבן, שאתה מהמתאמצים להחזיק במנהגים המסורים לנו מאבותינו, שדווקא אתה תסנגר על המתחדשים המשנים ממנהגי אבות!

(כדי שלא להכנס לעימות נוסף לא הזכרתי את הידוע על מקורותיו הקדומים של המנהג, בטרם קמו האדמו"רים להצדיקו post-factum, וד"ל)

חמוד הילד! איך אמרו חכמים 'וי לה להאי שופרא דבלי בארעא'!

יצחק, למה אתה מונע ידע? מפחד? 'אותך למיימוני'!

יצחק
איך אומרת הגמרא: "לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם!".
מה לך שכתבת "קשה למצוא אחד מאלף ממקיימיו שיכול להסביר את תוכנו הפנימי. מה אם כן סוד הצלחתו?"
כן, המקור למנהג הזה הוא האריז"ל החי, האריז"ל הזה שכמה מחברי הפורום אוהבים להתלוצץ על חשבונו. כן זה הוא.
כן, כתבתי שהגר"א מתלונן על הרמ"א בביטוי חריף, נגד המנהג להתחיל את החינוך במלאת לו ג' שנים; אלא שמיד הוסיף שהמקור הוא בתנחומא.
כן, נכון שבחוגים הליטאים המנהג הזה התחדש בתקופה האחרונה, כשם שהתחילו לנהוג במנהגים רבים שנהגו בהם החסידים.
כן, גם את מנהג הסכינים המלוטשים, שבשעתו החרימו הליטאים את בשר שחיטת החסידים בגלל הדבר הזה, הואילה סוכ"ס תשובתו של בעל התניא (שו"ת שלו סי' ז), והיום אין שוחט ליטאי אחד שאינו נוהג בסכינים מלוטשים.
האם כל זה מצדיק את המסקנא שאתה כותב? האם כל זה מצדיק את העקיצה שאתה מוסיף במוסגר: "בציבור ה"ליטאי" (היינו בני הישיבות)"?
לדעתי לא. אלא שכבר לימדונו חכמי הפורום, שצריך להשיב ענינית, ולא ליכנס לפסים אישיים. ולכן גם אני אעשה כן:
א) החנוך בחב"ד מתחיל לפני גיל 3, וכבר ציטטתי משלחן ערוך הרב, שיש פרטים שמתחילים מיד כשמתחיל לדבר ויש פרטים שמתחילים במלאת לו שלש שנים. וכבר ציטטתי מדברי הרבי, שבזה מתרץ בעל התניא את קושיית הגר"א מעל הרמ"א.
ב) אל לך להתייהר במנהג רוב העולם שמתחילים לחנך הילד בברכות לפני ג' שנים, שהרי בודאי תודה לעובדה, שאין רוב העולם מתחילים לחנך את הילד בנשיאת טלית קטן לפני ג' שנים.
ג) כשם שמקשרים את התחלת החנוך בחדר לאירוע מיוחד, שנחרת בילד לנצח, כך גם את מנהג השארת הפאות ונשיאת טלית קטן מקשרים עם אירוע מיוחד, שנחרת בילד לנצח. וזהו סוד החנוך הראוי.
ד) אל לך לתמוה עלי שאני מסנגר על המנהג שהתחיל האריז"ל, ושמקובל היום בכל התפוצות, ושמקורו בתנחומא וברש"י ובאברבנאל וברמ"א ובשלחן ערוך הרב.

בוגי
איך אומרת הגמרא: בוצין בוצין מקתפיה ידיע.

הלבן ידידי,

לא הבנתי את תשובתך והלא רק חזרת על דברי. ואנו שנינו מסכימים שמנהג זה יש לו מקור מן האר"י והלאה בלבד, ולא נהג ברוב תפוצות ישראל עד הדור האחרון ממש, ואין סיבתו ברורה (ואני מניח שאף אתה מסכים שהתנחומא אינו אלא זכר לדבר, דאל"כ איך זה עד זמן האר"י איש לא שם את לבו לתנחומא זה). אינני יודע מיהם "אתם" שתורתכם שלמה לעומת "אנחנו" שדברינו בטלים. כשם שהיה מנהג אצל החסידים שלא לספר עד גיל שלש, כך היה מנהג אצל האשכנזים שאינם חסידים שלא להקפיד על כך, ומאי אולמיה האי מהאי, וכל המשנה ידו על התחתונה.

מה ענין סכינים מלוטשים לכאן, הלא שאלת הליטוש היא פרקטית - איזה סכין מקטין את חששות הטרפה יותר מחברו, וכיוון שמוסכם כיום שאין בהם חשש, ואולי יש בהם מעלה, מדוע לא להשתמש בהם? אדרבא, זו דוגמא לכך שאין לעשות מכל הנהגה "מנהג". יש הנהגות שהן ענין פרקטי גרידא. או שמא גם את הסכין המלוטשת תתלה בתנחומא?

(כמובן שבזמן המחלוקת, הפך ענין הסכינים לשאלה פוליטית-הנהגתית, והיו שאסרו את שחיטתם רק כדי לעצור את הסחף לחסידות שראו בה סכנה גדולה, וכבוד אלוקים הסתר דבר)

אגב, הרבה מתגובותיך בזמן האחרון נוטות לייחס מניעים אישיים נסתרים למתעמתים אתך. אינני חוקר כליות, אך לפחות לגבי דידי יכולני להעיד כי תלית בי בוקי סריקי. סגולה גדולה ובדוקה להנצל מחשש זה היא להתדיין לגופו של עניין, במקום לדון על כל משפט ומשפט אם כוונתו להתייהר, ללגלג או להשריש מינות ואפיקורסות בקרב הקוראים.

ידידך,

י"י

י"י

הלבן, שנאה יכולה להעביר על הדעת. לא שח"ו אני טוען שאתה "שונא", אבל גם דרגה מועטת יכולה לפגוע לכה"פ בדרגה מועטת של דעת!

כדאי לקיים בנו ובפרט בעת סידור הדעת לקראת השנה החדשה: "האמת והשלום אהבו"!

לגבי ציצית לפני גיל שלוש ולפעמים גם אחריו שנמנעים מלהלביש את התינוקות, שמעתי שזה בגלל שהם מטנפים עדיין!

תוקן על ידי - ווטו1 - 11/09/2003 16:01:05