משמעות יום [זכרון] תרועה [מוק' לאפכאמס']

בכן לאחר התבוננות נוספת בשב"ק, עדיין לא זיהיתי הכרעה ברורה, אך ניתן לסכם.

א. מצד הסברא הרי עיקרו של ראש השנה הוא היותו ראש לשנה וממילא תוצאותיו. היינו מאחר והוא ראש לשנה, זה הזמן להמליך את מלכנו לשנה החדשה, להיזכר לפניו ולטובה ולעשות חשבון נפש [תקציב נפש] לשנה החדשה ולהיכנס משום כך לחרדה. לכן מסברא גרידא הייתי אומר שעיקר התקיעה היא לציין את השנה החדשה וממילא יש לכלול בה כל הניתן להפיק מהתקיעה כמו מלכויות, זכרונות ושופרות.

ב. מצד הסברא על מה דרך התורה לצוות, אם על עיקרו של יום [כמו ציון הזמן החדש] או על היבט תוצאתי [כמו להיזכר ולהיחרד]. יש ללמוד מחג הסוכות שנחגג בו כל שפע השנה [הארבעה מינים ו"בסוכות הושבתי" נאמרו רק בנספח נפרד לגוף הפרשה בפרשת אמור].

ג. מצד לשון הכתוב אכן יש קירבה ל"זיכרון" בדומה ל"נזכרתם לפני השם" אך שייך גם לומר כמו שהעיר יוסף שגם על ציון השנה שייך לשון זיכרון. אך חידוש הוא בשימוש הלשון לומר כן וגם מצד הדימוי [גזירה שוה] לנאמר בבהעלותך יש נטייה לפירושו של אפ"מ.

ד. בתורה שבעל פה, אם כי לא ערכתי כעת בדיקה מקיפה, הרושם שהם למדו את עיקר התקיעה והתרועה כהיזכרות ועדיין צ"ע.

עוד מקורות למשמעות השופר, במאמר הפרופ' רוזנברג,

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=184395.

פגשתי אמש אדם שסיפר לי בשם הרב י.ד. סולובייציק ז"ל [מבוסטון] שהיה נוהג בשופר של אלול לתקוע רק אחר הקדיש של "לדוד השם אורי" מפני שסבר שאין זה חלק מהתפילה.

מאידך בר"ה נהג בתקיעות דמעומד לתקוע גם בתפילה בלחש כי סבר שזה חלק מהתפילה.

למדובר כאן למעלה מבחינת ההיגיון [לדעת אפכא], אתי שפיר כפתור ופרח!

אם בר"ה השופר הוא "מדין ונזכרתם" הרי זה כמו תפילה ממש וזה חלק מהתפילה ואילו באלול שזו הכרזה [אם ישירה לחרדת התשובה כטענת עברי או עקיפה באמצעות הודעה על השנה החדשה כטענתי בהתחלה], הרי אין זה חלק מהתפילה!

[ואם ירצו המפלפלים, יוסיפו שהיא גם המחלוקת אם לתקוע גם בלחש או רק בחזרת הש"ץ.]

תוקן על ידי - ווטו1 - 16/09/2003 2:58:00

אפ"מ,

לדבריך צ"ל שמה שבתפילת העמידה [חוץ מבמוסף] תיקנו מלכיות ולא זכרונות היינו כי אין ענין בתפילה להדגיש את המשמעות המקורית של החג כמו ב"שבועות זמן מתן תורתנו"!

אני מרשה לעצמי להפנות את תשומת הלב לדרשה לראש השנה תשס"ד, שהתפרסמה באתר
www.parashat-hashavua.com
האתר, המנוהל על ידי התנועה ליהדות מתקדמת והיברו יוניון קולג' (המוסד האקדמי-רבני של התנועה הרפורמית), מפרסם מדי שבוע דרשה לפרשת השבוע. הדרשה המדוברת עוסקת במשנה רה"ש (ג, ז) הדנה ב"מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת ...ושמע קול שופר".



לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה

רוד"ש,

חן חן לבעל המאמר ואכן מהמשך המשנה מוכח עניינה להדגיש את חשיבות ההתכוונות בכלל. בהמשך היא כותבת על נושא הכוונה הכללית של ישראל לאביו שבשמים ללא קשר לשופר: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא בזמן שמכוונים וכו' וכי נחש ממית או מחיה אלא בזמן שמכוונים וכו'".

אך מנין ש"ראש השנה" נקבע בזמן בית שני ככך? ולו היה מתברר שזה מסיני, האם זה היה גורם בעיה?

עניינה של ההתפתחות ההיסטורית אינו מכריע כל עיקר לנושא הנדון בדרשה, אולם יש ערך להתבוננות פקוחת עיניים במה שאנו יכולים לדעת על תולדות עמנו (ותולדות עמים אחרים) ועל התפתחות תרבותנו ודתנו (ועל התפתחות דתות ותרבויות אחרות). זה חלק חשוב בתודעה העצמית, ביושר האינטלקטואלי ובהתמצאות רחבת ההיקף והעומק.
מכל מקום, אין להכחיש שבתורה שבכתב ובמקרא אין האחד לחודש השביעי נזכר כל עיקר כראש שנה, אלא אדרבא נראה שניסן (חדש האביב) הוא ראש חודשים. גם במשנה הראשונה של מסכת ראש השנה עדיין לא נקבע המונח הטכני "ראש השנה" כמייצג את א' בתשרי דווקא אלא כמצביע על תחילתה של ספירת שנה לצורך מנהלי-דתי כזה או אחר. רק במשנה השנייה, המעוגנת כנראה בשלב מאוחר יותר של התפתחות הדברים נעשה "ראש השנה" לשם מוגדר, שכל הנוקט בו יודע שהוא א' בתשרי. וכידוע, המסורת שלנו ממשיכה לשמור על דו הערכיות והוויכוח האם העולם נברא בניסן או בתשרי מפרה את מחשבת חז"ל בכיוונים שונים.
כדאי להזכיר, שספירת השנה החל מהסתיו כמו גם ספירתה החל מהאביב, היו נקוטות בבבל ושנראה שהתרבות הדתית שלנו אימצה את דו הערכיות הזאת לתוך ההתפתחות שלה. ברור, שגם שמות החודשים שאנו משתמשים היום, ושאינם נזכרים במקרא לפני מגילת אסתר, הם בבליים (ובחלקם אליליים מובהקים, כמו תמוז או אב). אין זה פלא, ואין זה מפחית מאומה מקדושת התחדשות השנה, שעצם ההתייחסות לספירת הזמן ומושג השנה - ולכן גם ראש השנה - בא לנו מתוך ההקשר של המשא והמתן עם תרבויות אחרות. המכריע הוא התוכן והערך הדתי והאנושי. במובן מסויים - גם אם תוך מחלוקת על משמעות המלים - נוכל להסכים שזהו המימד ההתגלותי שבתהליך אנושי ודינמי זה. הלא כן?
אגב, באותה מידה ברור - על פי כתבי היד הטובים ביותר שיש בידינו - שנוסח משנה ב' הוא "כל באי עולם עוברים לפניו כבנומרון" ולא כנדפס כיום ("כבני מרון"). נומרון הוא ביוונית מפקד (ומכאן המילה 'נמבר' בשפות האירופיות) וכוונת המשנה היא שבראש השנה כל הברואים נפקדים על ידי האל. מאוחר יותר, כשחכמי התלמוד הבבלי ויורשיהם כבר לא חיו בתחום התרבות היוונית, נעשתה מילה זו למוקשית וחיפשו דרך להבינה בעברית. כשהו"ו מתחלפת היו"ד נראית המילה כמורכבת משתי תיבות. הראשונה 'כבני' נשמעת מובנת עד מאוד, ואילו השניהה 'מרון' אינה קיימת בעברית אך מצלצלת טוב מאוד. מובן שיש להבינה גם כן, ומתוך ההקשר יולד הפירוש היפה ש'מרון' הם צאן והמפקד הפך לספירת הצאן בידי הרועה.




לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה

רוד"ש, ייש"כ


לגבי שאלת האשכול על משמעות התקיעה בראשון לשביעי, מצאתי שהנביא ישעיהו [נ"ז] סבר לגבי הצום כמו שסבר אפכא לגבי התקיעה.

קראנו מדבריו המתלוננים בהפטרה ליוה"כ: "לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם".

מכאן למדים את הלך הרוח במשמעות מצוות ראשית השנה לפי הדעה העתיקה, שהן בגדר פנית השמעה להשם וכדברי אפכא. [אך לא מופקע מזה שהפניה היתה למען סידור הדעת הפנימי כמובן העמוק ולא הפרימיטיבי של משעות הפניות והתפילות!]

ווטו, הרעיון שצום והשמעת קולנו כלפי שמיא כרוכים זה בזה אינו חדש. גם במגילת אסתר ובספר יונה הדברים מופיעים בבירור. עם זאת, הקישור בין דברי הנביא לבין יוה"כ אינו ברור (מבחינת הפשט) כל עיקר. העובדה שהמסורת קבעה (באומץ רב ותוך התרסה כלפי הענקת מקום-יתר לפולחן) את ההפטרה ליוה"כ היא מעניינת, אולם אינה מחייבת את הקורא בדברי הנביא בתוך הקשרם. וממילא, לפחות מי שמבקש להבין שיש מוקדם ומאוחר במקרא חייב לתת את הדעת לכך, שהנבואות הנספחות לספר ישעיהו החל מפרק מ' ואילך הן מתקופת שיבת ציון ולא משקפות את המציאות ההיסטורית והרעיונית של ימי ישעיהו בן אמוץ.

לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה

רוד"ש,

אין הכי נמי. לא הבאתי את המובאה מההפטרה אלא כאסמכתא בעלמא כללית וכפי שמדוייק בדברים "על הפרשנות העתיקה במצוות ראשית השנה".