יפת תואר בעבר ובעתיד

בפר' השבוע נאמר הדין של אשה יפת תואר במלחמה.
ברצוני להעלות לדיון את הנושא של הרלוונטיות של הלכה זו , הלכה למעשה כהלכתא למשיחא , ובאופן עקרוני גם לתקופתנו.

ידועה לנו מההסטוריה צורת ההתנהגות של צבא כובש בעבר הרחוק , הכובשים היו רוצחים, שודדים בוזזים ואונסים את האוכלוסיה המקומית הנכבשת.
לאור מצב זה, הרי דין התורה המגביל את החיילים , ומתיר להם לשבות אשה יפת תואר אחת, וגם זאת בהגבלות רבות של התהליך הממושך המופיע בפרשה, (יש אמנם מחלוקת בגמ' אם ביאה ראשונה מותרת לפני כל המעשים האלה או רק לאחריהם) הרי זו התקדמות לעין ערוך לעומת המצב ששרר בימים ההם.

אך שאלה לי : האם בתקופתנו, שכל עמי העולם גדרו עצמם בנושא זה, וכל חייל שיעיז לאנוס אשה במלחמה ייענש בכל חומרת הדין ( לפחות החוק הרשמי הוא כך , ודאי שיש חריגות) האם אפשר להעלות על הדעת שרק הצבא היהודי יהא רשאי לבזוז נערות ואף נשים נשואות, לאונסן ולקחתן לנשים ?
האם יתכן לחשוב שבעיקרון (לא למעשה שזה ודאי לא שייך כיום)היה צריך בימינו לנהוג דין זה של יפ"ת ? זאת ועוד, האם בביאת המשיח אם נצא למלחמה אכן יהא נוהג דין זה של יפת תואר ?

אנו יכולים להבחין בדינים רבים - שהמאפיין אותם שהם נהגו הלכה למעשה בכל התקופות - שעברו התאמה מתקופה לתקופה (הכל כמובן במסגרת ההלכה , אם בתקנות מיוחדות או בגזירות) למשל, חז"ל תקנו כתובה לאשה ,(לדעות שכתובה מדרבנן) וכן הסדירו את החיובים ההדדיים השונים של בני הזוג , תקנו לדון דיני ממונות אף שאין לנו דיינים סמוכים דשליחותייהו קעבדינן. ובדורות מאוחרים יותר, חרם רבנו גירושין על גירושין בעל כרחה של האשה ועל ביגמיה , תקנו לבת שטר חצי זכר, גם חיי הכלכלה המודרניים מתאפשרים בזכות היתר עיסקא,וכו' וכו'.

מאידך גיסא , הלכה זו של יפת תואר – בדומה להלכות אחרות שהיו רק בבחינת אות כתובה ולא נהגו הלכה למעשה תקופות ארוכות - נשארה בצורתה הראשונית, שכן הלכה זו לא הייתה מעשית ,שכן כבר אלפי שנים ,למעשה מאז תקופת התנ"ך, לא כבשו ישראל ערים של אומות העולם, שלא לדבר שבזמן חז"ל הלכות אלו לא היו רלוונטיות, לכן לא התייחסו חז"ל למישור המעשי העקרוני של הלכה זו שכן כאמור הדבר לא היה מעשי.
אמנם במישור העקרוני אכן שללו זאת בהחלט וכאמרם לא דברה תורה אלא נגד יצה"ר, וגם דרשו את סמיכות הפר' ואמרו שאם יקחנה סופה לשנואתה וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה.

אני כשלעצמי אין לי ספק שכאשר יבוא המשיח הרי אחד מהדברים הראשונים שיעשה, הוא יכנס ב"ד ויגזור איסור חמור על אותו הדין של יפת תואר.
(תתפלאו שאני חושב שזה מה שהוא ימהר לגזור, ולא לא על איסור נהיגה לנשים או על איסור של פאות נכריות , ותתפלאו, אפי' לא על הכפלת קצבאות הילדים...)

אני יכול גם בהחלט להבין על אלו יסודות הלכתיים הוא יסתמך בבואו להתקין ולאסור, לאשכנזים נשואים יהיה אסור מחמת חדר"ג, לספרדים נשואים, בקהילות רבות קיים נדר וחרם שהחתן מקבל על עצמו שלא לשאת אשה שניה .
ובאופן כללי הרי הגמ' אומרת "מי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור?" (מסכת חולין דף ל"ג ע"א, ומובא גם ברש"י ותוס' בסנהדרין דף נ"ז ונ"ח) וכן אומרת הגמ' שגזרו כמה איסורים בגרים כדי שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה (יבמות דף כ"ב ע"א) שמגמרות אלו מוכח שדבר שאוה"ע נוהגים בהם איסור , לא יתכן שלישראל יהא מותר.

עפר

שלום עליך
(נדמה שנשארת 'חייב' לי איזו תשובה באחד האשכולות!?)

ברור שלתורה מטרה חינוכית. עכשיו צריך לדעת מה הצורך ומה הכלים לדון אם יש בה שקרים קדושים. אדרבה נשמע ממך מה אתה חושב! איך יכולים לדעת שם יש או אין?

האם גם איסורים מסויימים יתבטלו ע"י המשיח, שכן זה לא מתאים בעולם הנאור. יסוד ההיתר יכול להיות משום שטעם האיסור התבטל.

לבר בי רב:
כל התיחסותי היתה אך ורק למשפט "כל עמי העולם גדרו עצמם בנושא זה" שהופיע בתגובה המקורית ולא לעצם דין יפת תואר.

בוגי,
אני דווקא מאמין שמשה אמת ותורתו אמת.
לא זכור לי שאני חייב לה משהו, אבל כמדומני שאתה חייב לי תשובה לשאלה המקורית.
אז יש שקרים כלשהם בתורה?

עפר

תקשיב רגע! אתה לא עונה לנקודה.

1. שקר קדוש לא סותר לאמת במקרים שזה נכון וישר להשתמש בו.
2. להצהיר 'אני מאמין' זה לא אומר כלום. זה רק אומר 'אני מצהיר שאני מאמין'. (אם היה איזה פורום הצהרות הייתי יכול להעתיק לך את כל השלוש עשרה).

שאלתי אותך שאלה פשוטה מאד. איך ולפי מה אתה קובע במה אתה מאמין ומה אמת ושקר? אם תפרש לי ש'אמת' עבורך זה מה שאתה מצהיר עליו שאתה מאמין בו, אז הבנתי כבר. גם אם 'אמת' עבורך זה מה שאתה תופס כדרך חיים אפילו שאינך יודע בדיוק על איזה רעיונות ועובדות זה מתבסס, אז גם הבנתי.

אבל אם עבורך 'אמת' אמור להיות יותר מהצהרה ותפיסת חיים, אלא הידוע לך בצורה בהירה וברורה, איני מבין איך ידוע לך בצורה בהירה וברורה שמה שאתה קורא תורה ככה צריך להיות באופן מוחלט. זאת ביקשתי שתסביר לי!

בוגי ועפו"א,

מצד אחד הרי מקראות מלאים של לשונות הבאים לשבר את האוזן וכדומה. לכן אין בעיה ב"שקר קדוש" שהוא סך הכל דרגה גבוהה של שיבור האוזן.

מצד שני, בוגי, מה שרמזת שהצהרה ונקיטת דרך הן דרגות נמוכות של אמת לעומת הבנת העקרונות המופשטים ואלה שבבסיס עובדות המסופרות, זה ענין התקדמות הדרגתית ואין לזלזל בשלבים שהיינו בהם אתמול!

בוגי,
א. אני מופתע לראות שלדעתך אני לא עונה לנקודה, כל עוד אתה מתעלם מתחילת הדיון בינינו. לדעתך יש או אין שקרים בתורה. אנא אל תתייחס לשאר דבריי לפני שאתה עונה לזה.

ב. איני יודע כיצד אתה מגדיר שקר קדוש, אבל אם משהו הוא שקר – הרי שעל פי הגדרתו הוא לא אמת.

ג. מעבר לזה, אני חושב ומרגיש ומאמין וחי שאמת היא דבר אובייקטיבי . או שנכון, או שלא נכון. אם הר געש מתפרץ בקצה השני של העולם או שישנה זרימת דם וחמצן באבריי הפנימיים – הדבר הוא אמת גם אם אין לי שום מושג מזה. מה לעשות, זאת אמת. זה לא תלוי בשום הבנה לוגית או תעלול קוגנטיבי. בכלל לא תלוי במה שאתה מבין או מרגיש. ובלשון הפילוסופים: זו אונטולוגיה, לא אפיסטמולוגיה.
לכן האמת היא לא מה שאני מאמין בו או מה שאני תופס או מה שאני מבין בשכל. האמת איננה שום דבר שמוגדר דרך "אני". היא הרבה קודם. אחר כך, ישנם שכלים שמבינים קצת מהאמת וישנם שמבינים יותר מהאמת, וברור שלפחות כיום אין אף שכל שמסוגל לתפוס את כל האמת. סבורני שלעולם לא יהיה.
בדרך להשגת האמת על ידי השכל – יש לנו הכוונה אלוקית נפלאה, ששמה תורה.

ד. ביהדות ההצהרה "אני מאמין" בהחלט אומרת הרבה. הרבה מאוד אפילו. ראה למשל את הכוזרי בעניין הפילוסוף.

ה. הקב"ה עצמו הגדיר בתורתו שחכמי הדורות יפרשו את התורה. הוא ידע מן הסתם את טבעם של בני האדם, שכל אחד מהם מבין אחרת את הכתוב. לכן האמת בהבנת התורה אינה תלויה בשכל שלי או שלך, אלא בחכמי תורה שבעל פה. ומאחר ולא שמעתי עד היום על חכם מחכמי תורה שבעל פה שיאמר שיש בתורה מצוות שהן למעשה שקר ולא אמת אלוקית, הרי שפרשנות כזאת אינה לגיטימית בעיניי.

ווטו,
לא ברור לי למה כוונתך. אם לדברים מעין "דברה תורה כלשון בני אדם", הרי שאין זה שקר כלל וכלל. הרי האמת האלוקית המוחלטת כלל אינה שייכת ללשון בני אדם. שקר הוא לומר דבר שאינו נכון, לא לומר דבר המתורגם לשפת השומע כדי שיוכל להבין.
ועוד, התורה מדברת בלשון בני אדם כאשר היא מתארת מושגים מסוימים (כגון יד ד'). לא יעלה על הדעת שתצווה מצווה שהיא שקר או שאיננה מוסרית.