צנזורה עצמית:
דוד של אשתי זכה להיות מעין "משמש בקדש" ותלמיד של הרב שלמה שרעבי.
במהלך הכתיבה, הוא התלבט רבות: האם לציין את העובדה שהרב שרעבי בצעירותו התפרנס כנהג מונית? לדוד עצמו לא הייתה עם זה כל בעיה, אבל הוא חשש שמא יהיו כאלו שלא יאמינו שמקובל יכל להיות נהג מונית...
התלבט הדוד רבות, ואחד הרעיונות שעלו לו הוא השימוש בראשי תיבות: פשוט יכתוב שהרב התפרנס כ-נ"מ בצעירותו, ובסוף הספר יהיה מפתח ראשי תיבות....
בסוף הוא פשוט רשם שהרב שרעבי היה נהג מונית.
ורק כתמצית קצרה לדברים, מעט דברים שכתב הדוד, יעקב שני, לזכרו של הרב:
בערב ר"ח מרחשוון, תשע"ב, בשעת תחילת תפילת שחרית במועדָהּ, דהיינו "עם הנץ", עלה לגנזי מרומים מו"ר הרב שלמה שרעבי זצ"ל. גַבְרָא רַבָּא, מיחידי סגולה בדור שלנו, שהסתיר עצמו מכל פרסום, וישב על התורה, העבודה וגמילות חסדים מחצות לָיִל עד אחרי ערבית, כל יום במשך שנים ארוכות. חשבתי לשתף אתכם בעניינים הידועים לי אישית, וכאלה ששמעתי מפיו וממקור ראשון. פעמים רבות שמעתי ממנו שדברים שאומרים על נפטר בהגזמה, גורמים לו חובה, כי בעולם האמת אומרים לו: "שמעת מה אמרו עליך, כך וכך ? למה לא היית כזה, באמת ?", ולכן חייבים לדייק ואף להמעיט, וכך נעשה. - מתולדותיו:
1. רבינו נולד בשנת תרפ"ז בתימן במחוז שַׁרְעֲבְּ. כל אימת שהזכיר את תימן והמחוז היה מתמלא עֶרְגָּה לחיים שסובבו סביב תורה (נגלה ונסתר) ותפילה. כל יום החל מ 3:00 לפנות בוקר, עד הערב. חיים מלאים שסחבו אחריהם את כולם: גברים, נשים וטף. תפילין, התחיל להניח הרבה לפני גיל "בר מצווה" של היום. בגיל 12 ידע כבר הלכות שחיטה על בוריה והיה בקי ב"נסתר". שנים רבות הטרידה אותו כוונה מסוימת בתפילת "אין כאלוקינו" שלמד אותה בגיל זה, ונשכחה ממנו, והספר לא היה מצוי ("הייתי באמריקה וחיפשתי את הספר, ולא מצאתי" אמר), עד שמצאתי את הספר והבאתי לו, אז דפדף לדף בו היה רשום מה ששכח, הסתכל, נזכר ורצה להחזיר לי את הספר, כי הוא כבר לא צריך אותו, השאר – זכור לו. 2. בראשית שנות ה 50 עלה ארצה עם משפחתו, שהתישבה במושב "חלץ", מזרחית לאשקלון. בן למעלה מ 23 היה, מלא וגדוש, כבר היה נשוי וככזה התגייס לצבא. לאחר הטירונות מונה להיות משומרי ראשו של בן גוריון. הוא סִפֵּר על וויכוחים שהיו לו עם בן גוריון, ש"הפריע" לו "שומר הראש" התימני עם הפאות, ורצה להוריד אותו מדרך התורה והמצווה, ואילו הוא ניסה להחזיר את בן-גוריון בתשובה. הוא העריך את בן-גוריון ואמר עליו שהיה לו "אמונת חכמים", בגלל שהוא נהג לקבל את עצותיו וברכותיו של דודו (המקובל הרב מרדכי שרעבי זצ"ל) לפני כל הכרעה חשובה שהיה צריך לקבל. לימים שאל אותו אבא מודאג שבנו הגיע לגיל גיוס לצבא, אם הבן ילך לצבא או ימשיך ללמוד בישיבה. הוא אמר לו שיתגייס. לתמיהת האב "הרי הוא יכול להתקלקל ?", ענה: "שייקח אתו סידור ויתפלל לה' שיצא בשלום כשם שנכנס בשלום" (= שלימות). לשאילת האב "הרי יש שם ביטול תורה ?", ענה, "שייקח אתו חומש וכשהוא פנוי מעבודות הצבא, שילמד תורה". 3. לאחר שיחרורו מהצבא, עד כמה שידוע לי גרו ב"גן יבנה", והיה נהג מונית בתחנת מוניות באשקלון. סדר היום שלו התחיל ב"תיקון חצות", לימוד תורה עד תפילת ותיקין, ואחרי התפילה - הלך לעבודתו. כל יום היה מחליט כמה כסף הוא צריך לאותו יום (100 ₪ או 200 ₪ וכו'), וכשהרוויח את הסכום שהחליט עליו לאותו יום, נסע לירושליים ללמוד אצל דודו הגדול. ב 10:00 בלילה חזר מירושלים לביתו וחוזר חלילה. פעם אחת הגיע כדרכו בשעות לפני הצהריים ללמוד אצל דודו, ודודו קיבל את פניו ואמר לו שהוא לא מרגיש טוב, ועליו ללמד את השיעור היומי ב"עץ חיים" באותו יום. שמעתי מאחד המשתתפים שהוא העביר שיעור של 8 שעות ברציפות, מ 2:00 אחה"צ עד 10:00 בלילה, על הנושא "סודות התורה הקשורות לרצועת הסנדל של 'החולצת'". דקה אחת, מתוך 8 השעות האלה, הוא הסכים לומר לי. כמו כן סיפר לי על חזרתו באותו יום לגן יבנה , כשכולו רועד מפחד שמא טעה ולא כיוון כיאות לכוונות האר"י, חלילה. שעור של 'נהג מונית' !!! מותש מחרדה, נרדם, ובחלומו הופיע אליו האר"י הקדוש, חייך ואמר לו: "כל מה שלִמַּדְתָּ כיוונת לדעתי". הוא אמר לי שכל אימת שהיה לו קושי כלשהוא בחיים, חיוכו זה של האר"י הקדוש – הֵקֵל עליו.
 |
|
|
