בן סורר ומורה; עין תחת עין וכדומה

האם דרשות חז"ל בפרשיות בן סורר ומורה, עיר הנדחת וכדו' שדרשו את הכתובים עד ש'לא היה ולא עתיד להיות', האם הדרשות הן בכוונת הפסוקים וחז"ל רק פענוחו את הצפון או האם סרסו חז"ל את הכתובים בסמכותן בכדי לעדכן אותם לרוח הזמן?

.


" ... אני ישבתי על קברו."

מואדיב

ואולי בית דין טועה היה, כאותו בית דין שהוציא כהנת להורג בשריפה ממש?

או שלפחות אנו, בהסתמך על פרשנות חז"ל, מגדירים בית דין כזה כבית דין טועה?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.

אני רק מזכיר שהמחלוקת בעניין עתיקה מאד. הדעות אינן מוחלטות, אף אם ברור לנו כיום כי גם אם היה, כנראה שלעולם לא יהיה.

אכן יש מחלוקת בגמרא, אם היה או לא היה.
למאן דאמר לא היה, לא רק התנאים המסובכים הם הבעיה, אלא עצם העובדה שהוריו של ילד ירצו במעשה כזה היא בלתי הגיונית.
אולם לא נראה לי שהרמב"ם סובר כן, כי בהלכות מלכים פרק י"א הוא אומר:
"אף בערי מקלט הוא אומר "כי ירחיב ה' אלוהיך, את גבולך . . . ויספת לך עוד שלוש ערים, על השלוש האלה" (ראה דברים יב,כ; דברים יט,ח-ט); ומעולם לא היה דבר זה, ולא ציווה הקדוש ברוך הוא לתוהו."
ומכאן הוא רוצה להביא ראיה לכך, שאכן המשיח בוא יבוא.

ספי

כמה הערות.

א. המשפט על חוסר האפשרות שהורים ירצו לעולל דבר כזה לילדם הוא עדות נפלאה על טהרת נפשך, ועל התוצאות המופלאות של החינוך היהודי בן אלפי שנים.
בעבר הרחוק, היו הורים שהרגו ילדים על שום כלום, כפי שהיו גואלי דם - מעין מה שיש היום אצל הישמעאלים - אלא שהתורה אסרה לנו את המעשים האלו, והותירה לנו התר דחוק כנגד יצר הרע בצורת דיני בן סורר ומורה וגאולת דם כנגד היוצא מעיר מקלט.

ב. כאשר הרמב"ם, במשנה תורה, כותב בהתרגשות על ביאת המשיח, מי שמכיר את מה שהוא כותב במורה נבוכים עשוי להסתפק אם כתב זאת משום שהאמין בכך - או משום שזה "שקר קדוש" המיועד להמונים. איני אומר שהרמב"ם לא האמין במשיח שיבוא. אך מסתבר מאד שהוא תפס את ענין המשיח *גם* לפי הפילוסופיה שלו - אלא שבכך לא היה מוכן לשתף את לומדיו התמימים יותר. כמה פעמים אפשר לגלות סתירות בין מורה נבוכים לבין משנה תורה, וההסבר הפשוט והמקומם הוא שהרמב"ם סבר שמותר לו ואף חובה לו לדבר עם "ההמון" בשפה שהוא מבין. למעשה, הרמב"ם סבר שהוא עושה בדיוק מה שהתורה עשתה...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

נו לכך פתח לנו ספי אשכול על רטוריקה ודיון...

דוגמא ששמתי לב אליה השבת ל"שקר קדוש" שמופיע במשנה תורה ולדעת הרמב"ם מופיע גם בתורה:

הלכות מלכים ומלחמותיהם: "וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד--מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא: שנאמר "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן, כי מלחמות ה' אדוני נלחם, ורעה לא תימצא בך, מימיך . . . והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, את ה' אלוהיך" (שמואל א כה,כח-כט).

ובמורה הנבוכים ח"ג פרק מ"א בביאור המצוות הנהוגות בזמן מלחמה: "וממה שכלל אותו ספר זה, התקנת יד ויתד, כי ממטרות התורה הזו כפי שהודעתיך הטהרה וההתרחקות מן הלכלוכים והטנופים, ושלא יהא האדם כבהמות.
ויש עוד במצווה זו חיזוק אמונה אצל הלוחמים בפעולות אלו, כי השכינה שורה ביניהם, כמו שבאר בטעם הדבר, כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחנך".

ונראה ברור שמחבר המשנה תורה התיר לעצמו את מה שלדעתו התיר לעצמו מחבר התורה.

תוקן על ידי - שואל098 - 07/09/2003 17:07:34

יד תחת יד

http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?cat_id=38&topic_id=2757337&forum_id=19616

_________________

הרב מיכי

האם כוונתך שבדור שבשלב מוקדם מאוד, לפני הוולד בדרשה, נניח בדור המדבר, קיימו בפועל (או היו נכונים לקיים לו היה קורה מקרה) עין תחת עין?

לדעה זו השלכות מהותיות על כמה שאלות.

אם התורה מכוונת למוסר מסויים ("מוסר התורה"), כי אם מושפעת מהמוסר אזי אינה המוסר האידיאלי.

לדבריך גם אין טעם בחיפוש הרבה טעמים מוסריים למצוות ולגישת הרמב"ם (לפחות ב 8 פרקים, ועוד מקומות) בדבר החינוך שבתורה.

לפי גישה זו, שהתורה ניתנה כ"פלסטלינה" לעיצוב ע"י המוסמכים לכך (כמובן שלפי דרכים קבועות וממוסגרות יחסית, ולא כאן המקום לדון בצורות העיצוב) יתכן שאין  טעם הכל הדיונים הארוכים על אלו ואלו דברי א' חיים. העניין פשוט – אין אמת מוחלטת, הכל דא"ח אם הוא כלול המסגרת. אמנם בפועל יש מנגנון להחלטה, אך הדעות עצמן לגיטימיות אם אינן טעות בעובדה או טעות משמעותית בשקול דעת (הגבול בטעות שקול הדעת בעייתי).

לפי גישתך אין כלל בעיה בטעויות חז"ל בדברים שבעובדה, גם בנושאים הלכתיים (ואפילו גיל העולם, שנפ"מ בו לעניין מנין שמיטות), כי באמת התורה ניתנה לעיצובם לפי מוסרם וידיעותיהם. יש שאלה טכנית איך עובד המנגנון של תיקון לאור שינוי הידיעות ואם כעת ניתן לתקן, זהו עניין "טכני" (אם כי חשוב).

מיכי
המרחק בין דבריך לגישת 'התפתחות ההלכה' הוא כחוט השערה.