|
|
| נשלח ב-6/12/2003 23:32 |
 |
| |
מואדיב, אדרבא....
והדימוי לרמב"ם ביחסו לאיסלאם עלה מיד על דעתי.
יהיה מי שיגיד שאין כאן אלא התייחסות תועלתנית של למצוא חן בעיני הפריץ, אבל לדעתי המוטיבציה לכך היא אחרת בעיקרה:
שנאת הזר בנויה בראש ובראשונה על ניכור, על זרות ועל אי ידיעה. היא מטופחת ומועצמת במצב של איבה ושל ריחוק. מקורות החמצן של השנאה הזו נסתמים כאשר נכנסים לזירה – מידע, הכרות, ועניין משותף.
המאירי חי בין נוצרים ורמב"ם חי בין מוסלמים, הם הכירו אותם, סחרו אתם, דיברו אתם, היו איתם באין ספור מצבים של אינטראקציה ומגע.
נכון שהתיאולוגיה של הדתות שבהם מחזיקים עמים אלה היא "בסדר" לעומת זו של העמים הפגאניים, אבל לדעתי, זה רק חלק מן הסיפור, במילים אחרות – בפרפרזה על המשפט הידוע: "תיאולוגיה היא שאלה של גיאוגרפיה". מה דעתך?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2003 08:31 |
|
| |
.
אעז, ואשלח ידי שוב...
כשאני קורא מחד, את כתביהם של אנשים כמו סרן קירקגור, או אבן רשד, או ק.ס. לואיס; אנשים מאמינים נוצרים או מסלמים, אני לומד עליהם משהו.
פעמים אני תוהה, כשאני רואה ושומע דברים אחרים, שמא הם היו מוצאים בי בן-שיח בשל היותי איש מאמין, למרות היותי בן "הדת המבוזה".
האם התקופה המודרנית מביאה עלינו חלוקה אחרת, בין מאמינים ללא-מאמינים, אף כאשר הם בני דתות שונות?
ולמען הצדק ההיסטורי: כבר ב"ימי הביניים" , הוגי הדעות הצופים (ٍSuffis ) טענו כי ברבדים העמוקים, כל המונותיאיסטים דומים מאד.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2003 08:54 |
|
| |
מואדיב
איני יכול להתאפק אחרי שאמרת את מילת הקסמים.
האם קראת את סיפורי נרניה? או שמא את הסדרה המשולשת פרלנדרה ו-שכחתי?
סליחה על החריגה מנושא האשכול, אך מי שקרא אי פעם את "האריה, המכשפה וארון הבגדים" לא ישכחם.
(אני סברתי תמיד ש"מסעה של צולחת השחר" היה הטוב ביותר, למרות שאין לו ממש עלילה.
אהה, אני כבר רואה את האשכול הספרותי תיאולוגי על C.S. LEWIS בדרך.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2003 09:36 |
|
| |
והמפליא ביותר:
האחרון היחידי שידוע לי שאימץ את המאירי למעשה הוא הרב קוק באגרות ראיה כרך א עמ' צט.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2003 12:01 |
|
| |
בכתב העת תחומין, כרך כב, התפרסם מאמר של דרור פיקסלר וגיל נדל המנסה לטעון שגם אליבא דהרמב"ם הנצרות בימינו אינה ע"ז. המאמר עורר דיון ותגובות של הרב יעקב אריאל במעין מאמר תגובה קצר שנספח למאמר וכן של העורך ר' אורי דסברג בהערות שוליים.
הטיעון המרכזי של הכותבים הוא שהנצרות בימינו, או לכל הפחות חלקים ניכרים מאלו המרכיבים את הכלל 'הנצרות', אינם אוחזים בהשקפה תיאולוגית שהיא ע"ז.
המעניין, הוא קיבוץ התייחסויותיו של הרמב"ם לנצרות במשנה תורה ופיה"מ, מהם לענ"ד עולה שאלה לא קטנה לגבי פסילת הנצרות אליבא דהרמב"ם.
______________________
שחרית,
הטענה שלך היא בעיני עידון של טענת יעקב כץ (בספרו 'בין יהודים לגויים') שתולה את עידון היחס לנוצרי בחוסר יכולת של היהודים לתפקד במציאות שבה נוצרי מוגדר כעובד ע"ז (שהוא גם אותו חוסר יכולת של היהודי במצרים לתפקד כשעל יושב הארץ מוחלים דיני ע"ז). לכן, עולה השאלה אם התיאולוגיה אינה אלא עניין של האינטרס הקיומי הכלכלי.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2003 12:25 |
|
| |
אני סבורה שהייתי מפרידה בין תיאולוגיה במובן התיאורטי והמופשט שלה ובין הלכה.
לגבי תיאולוגיה, אני מניחה שגם אם מציאות החיים והוויתם משפיעה על הדרך שבה אדם רואה את המציאות וחווה אותה, יש בה בתיאולוגיה אלמנט של מלכתחילא, דהיינו היא איזו רשת שדרכה מסננים את המציאות ומבינים אותה.
לגבי הלכה, הייתי אמנם מסתייגת מאמירה שהכל מתחיל ונגמר באינטרסים כלכליים (מרקס, צדק אולי, אבל יש עוד דברים שלא לקח בחשבון...).
עם זאת, ברור לי שאין הלכה, אלא מענה אנושי למציאות החיים (וראה השורש ממנו גזורה התיבה 'הלכה').
והדוגמה שעומדת לדיון תוכיח.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2003 12:40 |
|
| |
שחרית,
יש הבדל בין שאלת הכלת הנורמה ההלכתית התקיפה על מציאות היסטורית מסויימת (כלומר, האם הדת הנוצרית מצדיקה החלת הלכות ע"ז ביחס למאמיניה), לבין עקירת ההלכה (כלומר, ביטול הלכות ע"ז). אמנם יכול להיות שמבחינה מעשית לא יהיה הבדל במבחן התוצאה, ואולם עדיין יש משמעויות חשובות לדרך.
וחוצמזה, יהיה גם יהיה הבדל במבחן התוצאה.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2003 21:27 |
|
| |
ממללא,
לא חייבים "לשבור את הכלים" ולעקור הלכה. אם רוצים אפשר להשאירה על כנה תוך צמצום החלתה במידה ניכרת עד כדי הרקתה מתוכן.
(אפשר לפתור הרבה בעיות באופן הלכתי, זה שלא רוצים זה כבר עניין אחר....)
מואדיב,
חשבתי היום הרבה על מה שהצעת, זה נראה לי רעיון קוסם למדיי. אלא דא עקא, ראה כל המלחמות ושפיכות הדמים שמקורם בדתות ובמלחמות דת. אולי המפתח אינו דווקא שיתוף באמונה, אלא הכרות והכרה. קל להטיל פצצה על עיר זרה, קשה יותר לפגוע באדם שמכירים באופן אישי.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2003 22:58 |
|
| |
לאו דוקא קשור בנושא זה. אבל אני נזכר בזאת תמיד בהקשר של התנהגות יהודי למי שאינו.
בהנחה שכל ההלכות\מנהגים בקשר להתנהגות יהודי כלפי מי שאינו אכן מבוססים ומחייבים למעשה:
האם לא ניתן להעלות על הדעת שמישהוא המרגיש מחויבות להלכה ובעקבות כך מוותר יום יום על מקצת מהנאות העולם הזה, יתנהג כמו "מענטש" (וכנראה בניגוד להלכה לפי ההנחה הנ"ל) ובעקבות כך יוותר על מקצת מהנאות הצפונות לו לעולם הבא?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2003 23:45 |
|
| |
אנשיל 
'ואנשי קודש תהיו לי ' קודם כל 'מענטש' ואח"כ קודש . הרבי מקוצק .
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2003 23:45 |
|
| |
אנשיל,
הוזכר באיזה מקום בפורום על חכם שאמר: "נו, אציל גוי בשבת ואסקל!"
אגב, משמע מדבריך שכל ענין המצוה עניינה עוה"ב ולא בעצם?!
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2003 01:13 |
|
| |
כתב הרמב"ם פרק ב מהלכות שבת הלכה ג':
' ואסור להתמהמה בחילול שבת, לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה), ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול ואסור, עליהן הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם, חוקים לא טובים; ומשפטים--לא יחיו, בהם" (יחזקאל כ,כה).'
והואיל ולדעת הרמב"ם אסור לחלל שבת על גוי, נמצינו למדים שאי חילול שבת על גוי הוא לא חסרון לא במידת החסד, לא במידת הרחמים ולא במידת השלום.
נכון שהרמב"ם מחלק בין נוצרים למוסלמים גבי הגדרתם כעובדי עבודה זרה, אך בנושא חלול שבת לא מצאנו ברמב"ם שום הבדל.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2003 11:18 |
|
| |
והואיל ודעת הרמב"ם כך נמצינו למידים שלא תמיד אנו יכולים לסמוך על שיקול דעתו בנוגע למהו חסד ומהו רחמים .
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2003 11:59 |
|
| |
.
שחרית
"מלחמות דת" , זהו אחד מהמושגים הראשונים שהומצאו כדי להדגים מהי "מכבסת מלים".
אינני מכיר בהיסטוריה של העולם ולו מלחמת דת אחת. רק מלחמות בין אנשים על אינטרסים, עושר, השפעה, תהילה וכיוצא בזה סיבות שבגינן בני אדם נלחמו ונלחמים - וכנראה גם ילחמו.
די לנו אם נביט במאה העשרים, המאה שהביאה את טכנולוגיית ההרג לשיאים שטרם היו כדוגמתם בהיסטוריה, ונחפש בה את גדולי הרוצחים והנלחמים.
האם נמצא שם איש דת אחד? מלחמת דת אחת?
היטלר, סטאלין, פול פוט ...
אל נא נשלה את עצמנו. לו היו תושבי ישראל אומרים את השהאדה בפני שני עדים מסלמים כשרים, ומכריזים אמונים לאסלאם ולמחמד אלנבי ( צלי אללה עליה וסאלם ) רסול אללה, לא היו מפסיקים ארגוני הטרור האסלאמי הקנאי לפגע בנו, משום שהשנאה האתנית, או איך שלא נגדיר אותה, איננה קשורה בכלל בנושא הדתי, הוא רק נספח לה.
כאשר האפיפיור קלמנט-משהו הכריז בועידה בחודש נובמבר שנת XXX על תחילתו של מסע הצלב הראשון, הוא לא עשה זאת בשל רגשות דתיים נעלים, אלא בעקבות פנייתו הנואשת של מלך ביזאנץ בקונסטנטינופול כי התורכים הסלג'וקים צרים עליו ואם לא יקבל סיוע - ממלכתו תיפול בידי הסאראצינים הכופרים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2003 18:50 |
|
| |
מואדיב
The question is whether ethnic hatred can be disassociated from religious hatred. Perhaps, the origins of ethnic hatred are religious in nature.
In addition, when we use the term ''religion'' in its modern translation, we are often-times referring to any system of belief held with religious fervor, be it Fascism, Communism, and yes, old-fashioned religion.
|
|
|
|
|
