האם תיתכן מצוה להאמין ?

מציץ,


אעיר על דבריך כסדרם (ועם המשתעממים הסליחה).

למבוא:
א) אני מסכים לכללי "הקרב ההוגן" שלך. אני מקווה שגם אתה מסכים להם...
ב) לא נרתעתי מאריכות דבריך, כי הם היו מאלפים ונוקבים.
ג) לא לוקח את זה אישית, בכלל-בכלל. מתוכן הדברים עולה שאיפה כנה לבירור האמת, ובכגון אלה אין לי שום עלבונות.

כתבת (כסיכום עמדתי): "מעל התודעה ומקורות ההכרה עומד הרצון . הרצון יכול לפקוד על על התודעה לקבל או לא לקבל מקור הכרה נתון כסמכותי . הרצון מוגבל בבחירה הזאת על ידי אילוצים תרבותיים ופסיכולוגיים , אבל היא ביחד עם הנתונים התרבותיים והפסיכולוגיים קובעים את מקור הסמכות". זה קצת גורף מדי. רובנו נולדים לתוך מערכות חשיבה נתונות, וייתכן גם מצב שבו אדם אינו יכול להשתחרר ממערכת חשיבה וממקורות האמת שלה. אבל אתה צודק שאני תופס את ה"בחירה" במקורות האמת כפעולה "התנהגותית" (ולכן גם בעלת מימד נורמטיבי, ולפיכך הקשר שלה לנושא האשכול).

כתבת: "נושא הקשר בין מה שאומר מקור הכרה מסויים לבין השאלה מהי האמת העובדתית נפלט מהר מאד מן התיאור" וכו', והאשמת אותי בספקנות. ובכן, מכיון שהפנית אותנו אל יום אני מניח שקראת את האפילוג הידוע שלו על מצוקתו של הספקן. מכל מקום, יש כאן ריח של הדבקת תוויות. בוא נתמודד לעניין. כשלעצמי, אינני חושב שזו ספקנות, מכיוון שכל מערכת אמת מניחה שהיא מספקת את התשובה הנכונה ביותר על אודות המציאות החיצונית, האחת. הנקודה היא, שרק אחת (כנראה) אכן עושה זאת, והנקודה היא, שאין לנו כלים להכריע בין המערכות. לפיכך שאלת האמת צריכה להישאל ולהיות מוכרעת בתוך גבולותיה של כל מערכת, ולא כשאלה של הכרעה בין המערכות. ודוק. מכל מקום, פסיקתך כי אני "בכלל לא חושב שאמור להיות קשר כזה" (לשאלת האמת) - אינה נכונה, וכנ"ל.

כתבת (כסיכום עמדתי): "אף אחד אינו חייב בדין וחשבון רציונלי על אמונותיו לגבי המציאות העובדתית . אתה יכול לפנות לאדם ולומר לו אתה מאמין כך וכך כי אתה מתוכנת להאמין כך ולכן אל תבקש ממני לומר שום דבר שישכנע אותך". זה נכון, וכן להיפך: מבחינתי, גם קבלת השכל והחושים כמקורות אמת היא "בחירה" (שוב, לאו דווקא במובן הרצוני של המילה), שאיננה האפשרות הקיימת היחידה, וכו'.

בפסקתך הנוקבת ביותר כתבת (ואני מצטט באריכות):
"אילו הייתי מאמין לרגע אחד שדבריך אלה נאמרים בכנות לא היה כל טעם להמשיך בדיון . ... אם יש מערכות אמת שונות הרי שאין המדובר בסוג הדברים שניתן להתדיין עליהם , כשם שאין טעם בדיון על כל מיני דברים א-רציונליים כמו העדפות בתחום האוכל . זה לא אומר שאתה טועה , זה אומר רק שאני חושב שאתה טועה ושאם תהיה עקבי מדי בשיטתך יתכן שיהא צורך להכניסך למוסד סגור".

אל דאגה, אינני נעלב, אני מבין בדיוק למה אתה מתכוון. ובכן:
כידוע, שאלת השפיות והשגעון היא שאלה תלוית תרבות וכו' (עיין פוקו ושות'). בתרבות שלנו, מערכת החשיבה האמונית איננה נחשבת לשגעון, בעוד שמערכות אמת אחרות, בעלות אותה מידה של תקפות רציונלית, נחשבות לשגעון, או לסטיה מן המקובלות החברתיות (אם תרצה ארחיב בדוגמאות, אבל אינני רוצה שהדיון יגלוש אליהן). מדוע? - (א) כי היא חלק מן המורשת התרבותית וכו' (ב) כי רגילים אליה - (ג) כי מדובר במערכת שמקור האמת שלה (התורה) מפנה לעתים קרובות (בכעין "הפנייה חוזרת"!) אל מקורות האמת הרציונליים, ובכך נוצרת תדיר חפיפה בין שתי המערכות, שמאפשרת להן "להסתדר" ברמה החברתית (ד) כי בסופו של דבר גם אני, וגם שותפיי לאמונה, חיים בשתי המערכות ולא רק באחת מהן. השאלה איך חיים בשתיהן היא שאלה אחרת, שתידון להלן אי"ה.


כתבת: "אני משוכנע שדבריך נאמרים מן השפה ולחוץ . הם יפים כשעשוע אינטלקטואלי אבל אינני מאמין שזוהי אכן דרך חייך . לפעמים זה קורה לפילוסופים שאחרי חשיבה מאומצת מדי הם מאבדים את כושר ההבחנה הבסיסי בין sense לnonsense- " וכו'. ובכן, אני חוזר ומדגיש: אינני בא להציע כאן דרך חשיבה מסויימת כרצויה או כמועדפת, אלא מנסה לתאר פנומנולוגית דרכי חשיבה קיימות, המתיימרות כל אחת להשיג אמת. אם תציע תיאורים אחרים - מה טוב. אבל בהמשך דבריך הצעת לבחון את הדברים ב"מסירות להעמקה רבה ומתונה", ואני מקווה שתשכנע כי במקצת העניינים פירשת אותי לא נכון, ובמקצת העניינים פירשת נכון, אך יש מקום לבחינה מחודשת, "מתונה" של הטענות.

להערותיך המפורטות יותר:

אתה כותב: "המובן שבו אתה משתמש במושג 'מקור הכרה' הוא שגוי . אתה מדבר על ששה מקורות הכרה עצמאיים . חמשת החושים ביחד עם השכל . ולצדם אפשר להוסיף מקורות הכרה עוד כהנה וכהנה כיד ה' הטובה עלינו". לא כך כתבתי, דוק ותשכח. את עניין החושים כמקורות עצמאיים כתבתי כהוו"א דחויה (עיין דבריי לעיל), והפכת אותה למסקנה. תיאורטית, אפשר הכל: תיאורטית, אפשר לראות את עין ימין כמקור הכרה עצמאי, ואת אוזן שמאל, ואת הצד העליון של החיך וכו', וכך נגיע לעשרות מקורות הכרה. תיאורטית, אפשר גם לבחור אובייקט כמו מנועל הדלת שלי וכו' (עיי"ש). כל זה - תיאורטית. בפועל, לא כך עובדים הדברים. השאלה היא, בעצם, כיצד נקבע מהו מקור הכרה "אחד"? זה מחזיר אותנו לשאלה הכללית יותר: כיצד בכלל אנו קובעים כי אובייקט מסויים הנתון לפנינו הוא אובייקט "אחד" (עיין ראסל, אייר ואחרים). לגבי השאלה הפילוסופית הכללית ישנן תשובות אחרות, אך לענייננו התשובה היא: לפי המערכת. וכבר חזרתי והדגשתי את חשיבות המושג של "מערכת אמת". כאשר מערכת האמת קובעת לעצמה מקורות הכרה מסויימים, היא גם קובעת לעצמה עד כמה הם עצמאיים או לא. לגבי מערכת האמת הרציונלית, הצדק עמך, פחות או יותר: החושים אינם בגדר מקורות הכרה עצמאיים (הם עובדים יחד) והשכל איננו מקור הכרה עצמאי (למעט לשיטתם של הרציונליסטים הקיצוניים - לייבניץ, וולף, שפינוזה ושות').

אתה כותב: "אין להפריד בין מקורות הכרה האומרים משהו והתודעה המקבלת או לא מקבלת את זה. בתהליך אחד , ולעתים אפילו לא מודע , מסיקה התודעה מסקנות בעקבות הנתון על ידי מקורות ההכרה . תוצאת ההיסק הזה היא היא ההאמנה . זהו תהליך עצמאי שלאף אחד אין שליטה עליו". שוב, זה נכון לגבי מי שקיבל על עצמו את עולה של המערכת הרציונלית - וכלנו קיבלנו, במידה זו או אחרת; אבל בתהליך פסיכולוגי-חינוכי אתה יכול להשתחרר מכך ולקבל את עולה של מערכת אחרת, וכנ"ל.

אתה כותב: "מה שעומד להכרעה איננו מקור ההכרה אלא ההכרה עצמה . אנו חושבים על משפטים המובאים בפנינו האם הם נכונים או לא . איננו חושבים על מקורות הכרה , מקסימום אנו חושבים על תהליכי היסק ומכריעים , באמצעות תהליכי היסק אחרים , אם יש בתהליכים אלה כדי להביא לידיעת האמת . מושא הידיעה הוא תמיד המציאות העובדתית הבלתי תלויה במה שאנו חושבים עליה . תהא התיאוריה המטפיזית על מהותה של מציאות עובדתית זאת אשר תהא". כל זה נכון, כמובן. אתה חוזר לעניין הספקנות וכו'. כל הפעלה של כל מערכת אמת מניחה, מכללא, כי ישנה אמת, וכי הפעלת המערכת - שאיבת הנתונים ועיבודם באמצעות מקורות ההכרה - מובילה אל האמת הזאת. נכון שכולנו גדלים על למידה מן הקונקרטי אל המופשט, ולכן אנו מתחילים בקליטת האמת מתוך המקורות שאנו מסגלים לנו, ורק אחר כך מודעים לכך שהם שאובים ממקורות אלה ואלה. אז מה?

אתה כותב: "אין לקרוא לתהליך ההכרעה בשם בחירה . איננו 'בוחרים' במה להאמין . במדה ובחרתי להאמין במשהו ואני מודע לכך שבחרתי אינני מאמין , מעצם הגדרת המושג האמנה . אני מאמין אך ורק כאשר נדמה לי לפחות שזה כפוי עלי". ובכן, לעניין המונח הלא-מוצלח "בחירה" כבר הערתי לעיל (שמא תמצא טוב ממנו) כי אין מדובר בבחירה רצונית, אלא באימוץ, תדיר בלתי-מכוון, של אופציה אחת על פני רעותה. לגוף העניין: ה"בחירה" איננה בנתונים, אלא במערכת. בתוך כל מערכת - השימוש בכלים שהמערכת מספקת מביאים תדיר למסקנות ודאיות (אם כי לא בהכרח; בשתי המערכות יש גם מקום להשערות, וכו'), ה"כפויות" (בלשונך) על האדם החושב בהן. לכן, איננו בוחרים במה להאמין, אלא בוחרים מהם המקורות שבהם נשתמש כדי שיהיה לנו במה להאמין. ואם תאמר שגם בחירה זו טעונה הצדקה, שתקנה לה ודאות, הרי הדרא קושיא לדוכתה: מה יהיה מקור האמת שבאמצעותו תצדיק את הבחירה? וכך הלאה.

כתבת: "בנוסף לתנאים שהצבת להיותה מערכת אמונות מערכת אמת , יש להוסיף את התנאי שבעיני המאמין בה המערכת הזאת היא אוידנטית . אין זה מספיק שהיא תאמת את עצמה במונחיה היא . היא צריכה להעיד על עצמה באופן שזה משכנע את המאמין בה עד כדי שירגיש שאינו יכול להאמין אחרת". אתה צודק, אבל שוב: משוכנע מכח מה? מכח איזה מקור הכרה? באיזו מערכת?

אתה כותב (ואצטט באריכות): "אתה טועה לחשוב שהעובדה שאין ערובה לכך שיש קשר בין מה שאני מאמין לבין המציאות אומרת שאכן אין קשר כזה . אם תשאל אותי האם העובדה שאני מאמין שהמציאות היא כך וכך מוכיחה שהמציאות היא אכן כך , תשובתי תהיה בוודאי שלא . מבחינה לוגית אין להסיק מהעובדה שX מאמין שY שהמצב הוא אכן Y . אבל אם במקרה X זה אני , הרי שאינני יכול להיות מוטרד מהשאלה הזאת . עצם העובדה שאני מאמין שהמצב הוא Y אומרת שאני מאמין כך ולא אחרת . אני מאמין במה שאני מאמין . ותוכן ההאמנה הזאת היא שהמציאות היא כפי שאני מאמין ." ובכן, לא כך. כתבתי כבר, כי אין די במקורות אמת, אלא דרושה מערכת אמת. תיאורטית, ניתן לבנות מערכת אמת מכל מקור אמת שהוא, ולכן תיאורטית - ישנן אין סוף אופציות וכו'. בפועל, הבחירה היא בין מערכות האמת השונות שייצרו התרבויות האנושיות השונות במרוצת ההיסטוריה (במידה שהן מציבות מקורות אמת ייחודיים, על פי תפיסותיהן העצמיות). למה? כי ברור שאם אבחר ממחר בבוקר לאמץ את מנעול הדלת שלי כמקור אמת ולבנות עליו מערכת אמת לא תהיה לי הצדקה ראויה, שתאפשר למערכת שלי את הנתון הבסיסי ביותר, של הצדקה עצמית. וכך גם לשאר מקורות.

אתה כותב: "העולה על כולנה היא שבכל טענותיך אתה מבלבל באופן עקבי בין גישה חיצונית נטורליסטית לבין גישה פנימית קיומית . כאשר מישהו שואל שאלה לגבי עובדה שבמציאות אינך יכול לענות לו שאתה מתוכנת להאמין כך וכך או שהוא מתוכנת להאמין כך וכך . זה פשוט לא מסוג הטיעונים המועלים בויכוח לגופו של נושא . כאשר אני שואל למשל האם מעמד הר סיני אכן התקיים אין זה נחשב בכלל לטיעון בזכות קיום המעמד אם אתה טוען שכאדם שחונך בצורה מסויימת אני מתוכנת להאמין שהיא התקיימה . זה פשוט לא משכנע . אם ברצונך להשתתף בויכוח או בשיחה עם אדם אחר או עם עצמך עליך להשמיע דברים כאלה שמצד תוכנם הם משכנעים". ובכן, ידידי, אתה הוא זה המבלבל בין האמנה בנתונים לבין קבלת סמכותם של מקורות אמת המייצרים לנו את אותם נתונים. זה לא ש"חונכתי כך". זו העובדה שעומדת לרשותי מערכת אמת, שנתון זה הוא אמת בה. באותה מידה, אוכל לשאול את בעל דברי המדומיין: לשיטתך, מעמד הר סיני לא היה ולא נברא. למה? כי כך מורים לך חושיך ושכלך (נניח). ובכן, למה שכלך וחושיך מהווים מקור אמת עבורך? כי "כך חונכת". יאמר לי אותו אדם, ובצדק: לא כי "כך חונכתי", אלא מכיון שעומדת לרשותי מסורת ענפה ועשירה של מערכת האמת הרציונלית המבוססת על השכל והחושים, שאני, לשמחתי, קיבלתי את הכלים להפעיל אותה. ובכן, הוא צודק, ואני מזדהה עם הדברים (גם במישור של המערכת הרציונלית, שהלא גם בה אני שותף), אך אוכל לענות לו: ובכן, ידידי, לי יש מערכת מקבילה וכו'.

כתבת: "כפסיכולוג או כנוירוביולוג או אפילו כמטפיזיקאי אתה יכול להתבונן בתהליכי החשיבה שלך או של אחרים בצורה חיצונית נטורליסטית" וכו'. כאמור, אינני מסתפק בתיאור, אלא מנסה גם לבחון את ההגיון הפנימי, את מנגנון ההצדקה האפשרי, של דרכי חשיבה אלה. וראה לעיל.

כתבת: "כיצורים חושבים - ותהא מהותנו ככאלה אשר תהא , אם ביולוגי ,פסיכולוגי או מטאפיזי – הגישה שלנו להאמנה ולהשתכנעות היא פנימית-קיומית . ... . כאשר אני מנסה לקבוע את דעתי בנושא מסויים יהא זה אבסורדי אם אחד משיקולי יהיה שאני מתוכנת לחשוב כך וכך ולכן צריך לומר שהמצב הוא אכן כך וכך". הכל טוב ויפה, אבל למה כשמדובר על המערכת של השכל והחושים אתה מסרב לדבר על עצמך כעל "מתוכנת"? למה כך רק כאשר מדובר במערכות אלטרנטיביות??

כתבת: "יש לי גם כמה מלים יותר אמוציונליות לומר , אך מכיון שאנו מצויים בעיצומם של עשרת ימי תשובה אשים מחסום לפי". ובכן, אם אתה חושש ממלבין פני חברו ברבים (אם כי עשי"ת עברו ויש לנו עוד יומיים עד ל'ראשון לחשבון עבירות'...) - תוכל לכתוב אלי את הקטעים היותר "אמוציונליים" בתיבה האישית. אינני נוטה להיעלב מכגון אלה, שהרי כבר קדמונו גדולים מאיתנו, שבלהטם לבירור האמת שיחררו כמה וונטילים.



זאב טורף, גרררר...

זאב טורף .

בהתחלה אני רוצה להעיר כמה הערות מפוזרות ולבקש כמה הבהרות .

בדבריך יש שימוש תכוף בשני מושגים : מערכות אמת ומקורות הכרה . מן הראוי להבהיר את משמעות המונחים האלה לפני שאנו מתקדמים הלאה . אנסה להסביר כיצד אני מבין את המונחים האלה ומתוך כך להסביר היכן בדיוק אני חולק עליך . אם יש לך כוונה אחרת בשימוש במונחים הללו , אנא הבהר זאת . וזה החלי :

מערכת אמת - אוסף כללים המאפשרים לנו לקחת קבוצה של פסוקים ולהפוך אותם ('להסיק' מהם) לפסוק אחר . לדוגמה : הסילוגיזם האריסטוטלי הידוע מאפשר לנו לקחת את שני הפסוקים 'כל אדם הוא בן תמותה' ו'סוקרטס הוא אדם' ולהפוך אותו לפסוק: 'סוקרטס הוא בן תמותה' .

מקור הכרה – מה שמספק את הנתונים הראשוניים עבור מערכת האמת .

כפי שהבנתי אתה רואה בדרך המחשבה הרציונלית אימוץ של מערכת אמת מסויימת אשר מקורות ההכרה שלה הם השכל והחושים . לדעתך ישנם אפשרויות אחרות דהיינו שימוש בכללי היסק שונים מאלה המוכרים לנו ושימוש במקורות הכרה שונים מאלה של החושים .

בנקודה הזאת אני רוצה לבקש ממך הבהרה . מהי מקומם של ה'ניתנים החושיים' בסכימה הזאת ? אבהיר למה כוונתי : כאשר אני רואה שמולי עומד כיסא הרי עצם העובדה שאני רואה זאת היא משהו נתון , אלא שמכך אין להסיק בהכרח שבמציאות אכן עומד שם כיסא (זוהי כבר אבחנה עתיקת יומין בפילוסופיה) . השאלה שלי היא : האם אכן יש כאן שני שלבים , שבו בשלב הראשון אני מקבל קלט חושי ובשלב השני אני מסיק משהו לגבי המציאות ?

מדבריך נראה שאני יכול לקבל קלט חושי ולהתעלם ממנה על ידי התייחסות למה שאומרים מקורות הכרה אחרים לגמרי . אני מניח שגם אתה מסכים שאת הניתן החושי לא ניתן לבטל . אלא שאתה טוען שאפשר שלא להסיק ממנה כלום לגבי המציאות .

ועוד נקודה : בהודעתי הקודמת כתבתי שאירוע חושי אינו יכול 'לומר' משהו במובן לוגי . כוונתי היא שרק פסוק בעל מבנה מסויים 'אומר' משהו . המחשבות שלי 'אומרות' דברים רק אחרי שבעקבות תהליך עיבוד מורכב ביותר התקבל ייצוג מסויים של המציאות . כבר טענתי שתוצאת התהליך הזה היא היא ההאמנה , האם אתה מסכים או חולק ?

----------------------------------------------------------------------------------------------------

בנוגע לרעיון שאפשר לאמץ כללי חשיבה אחרים אני רוצה להציע את התרגיל המחשבתי הבא:

בתרבות הרציונליסטית שלנו יש כלל חשיבה יסודי האומר שתופעות שעד היום חזרו ונשנו בצורה מסויימת הרבה מאוד פעמים יחזרו ויישנו גם בעתיד באותה צורה . לכלל הזה ישנם מגבלות שונות וכידוע הבסיס הלוגי שלו מעורער ביותר . אך בכל זאת זהו כלל חשיבה בסיסי העומד ביסוד כל ציפיותינו בנוגע למציאות . עכשיו נניח שיש תרבות מסויימת שבו יש כללי חשיבה אחרים משלנו . בתרבות ההיא הכלל בנוגע לתופעות חוזרות ונשנות היא הפוכה . ככל שמשהו חוזר ונשנה יותר פעמים , פוחתת הסבירות שהוא יישנה בעתיד . לפי צורת המחשבה ההיא נגזר למשל שאין לצפות שהשמש תזרח מחר מאחר וזה כבר קרה כל כך הרבה פעמים .

כיצד בני התרבות ההיא מתמודדים עם העובדה שהמציאות מכחישה את הכלל שלהם יום יום ? כיצד הם מתמודדים עם הסתירה לכאורה ? אין בעיה ! בנוסף לכלל האמור יש להם עוד כלל האומר שאין מבטלים כלל מחשבתי בסיסי רק בגלל שזה הוכחש על ידי המציאות . השכל אינו טועה אבל המציאות יכולה אולי לטעות לפעמים . הסתירה קיימת רק בסגנון המחשבה הרציונליסטית שלנו שאינה מוכנה לקבל כללים הסותרים את המציאות .

אם נאמץ את המינוח שלך הרי שלבני התרבות ההיא יש מערכת אמת אלטרנטיבית המאמתת את עצמה על פי הכללים שלה . יש כאן ויכוח בין שני מערכות אמת . מערכת האמת האחת טוענת שיש לצפות שהשמש תזרח מחר ומערכת האמת השנייה טוענת שאין לצפות לכך . אין שום דרך להכריע בין המערכות מאחר וגם הכללים המקובלים להכרעה משתנים בין המערכות .

אבל כאן נשאלת שאלה : האם בני התרבות ההיא , שלפי דעתם אין השמש צפויה לזרוח מחר , מתכוונים לאותה מציאות שאנו מתכוונים אליה ? האם יכול להיות שהם מבינים את הפסוק 'אין השמש צפויה לזרוח מחר' כמו שאנחנו מבינים אותה ? לדעתי התשובה היא שלילית ואסביר למה : הכלל המקובל עלינו הרציונליסטים שהיגד אודות המציאות אינו יכול להיות מוכחש על ידי המציאות הוא חלק מהמשמעות של כל היגד אודות המציאות ולא סתם כלל נלווה . אם מישהו אינו מקבל את הכלל הזה הרי שלכל מה שהוא אומר אודות המציאות יש משמעות שונה ממה שאנו מבינים בה .

כאשר אדם דתי ולא דתי מתווכחים הרי שלפי דבריך יתכן שבסופו של דבר תתגלה אי הסכמה שיסודו באימוץ מערכות אמת שונות . כיצד תיראה אי הסכמה זאת ? נניח ששני הצדדים מסוגלים לפרט את הנחות היסוד שעליהם הם מתבססים ואת השרשרת הלוגית המביאה אותם למסקנה שאליה הם הגיעו . אני מניח שבצורה הזאת הטיעונים ייראו בערך כמו הוכחה מתמטית . בהתחלה יופיעו הנחות היסוד (ה'אקסיומות' ) ואחר כך תופיע שרשרת של פסוקים שכל אחת מהם תנבע מהפסוקים הקודמים על סמך כללים לוגיים שגם הם יפורטו בהתחלה . אלא שמובן מאליו שלא תהא זו הוכחה מתמטית ממש אלא יהא בה שימוש במונחים לא מדוייקים כמו 'סביר להניח ש...' , 'נראה לי ש...' וכדומה .

אם שני הצדדים מסוגלים לעשות את זה ומתברר שיש אי הסכמה הרי שאי הסכמה זו תתגלע באיזושהי נקודה שאפשר יהיה לשים עליה את היד . יתכן למשל שבמעבר מפסוק אחד לפסוק הבא תהיה אי הסכמה . האחד יטען שהפסוק הבא נובע מהפסוקים הקודמים והשני יטען שלא . במקרה כזה מה יכול להיות מקור אי ההסכמה ? אם יש הסכמה לגבי הכללים הלוגיים וגם לגבי הנחות היסוד לא יכולה להיות אי הסכמה . כאשר אני אומר 'כללים לוגיים' אני מתכוון לכל כלל המאפשר לנו להסיק פסוק אחד מתוך משנהו גם אם הוא מתבסס על סבירות וכדומה . אם בכל זאת יש אי הסכמה הרי שאי ההסכמה היא בכללים הלוגיים או בהנחות היסוד .

ויכוחים לגבי כללים לוגיים או לגבי הנחות ראשוניות אכן אינם כריעים . אבל גם בדברים הללו יש דרגות שונות . אני יכול להכיר בכך שמשהו הנראה היסק סביר בעיני אינו משכנע מישהו אחר אבל אז אני מכיר גם בחולשת ההיסק שלי . אבל מה לגבי אותם היסקים שבהם אינני יכול להבין מישהו החולק עלי ? האם אין מקום לפקפק אם החולק עלי מתכוון לאותה מציאות שאליה אני מתכוון ?במדה והויכוח נוגע בדברים יסודיים מדי יתכן שהמשמעות שהוא מייחס לדברים שונה לגמרי מהמשמעות שאני מייחס להם .

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

שאלת הצדקת הידיעה . כפי שכתבתי כבר בהודעתי הקודמת יש להבחין בין הטענה שאין שום ערובה לכך שמה שאני מאמין בו הוא אמת לבין השאלה האם מה שאני מאמין הוא אכן אמת . משפט יכול להיות אמתי גם אם אין הוכחה לאמיתותו . ויתירה על כך אני יכול לדעת (או לפחות להאמין ) שמשפט מסויים הוא אמתי גם מבלי שתהיה לי הוכחה על כך . אני רוצה להוסיף על כך שידיעות כאלה שהם אוידנטיים מצד עצמם ללא אפשרות של הוכחה פורמלית קודמים אפיסטמולוגית לידיעות שמוכיחים אותם . תכליתה של כל הוכחה היא להביא לידי מצב שמושא ההוכחה יהיה אוידנטי כמו ההנחות שעומדים ביסוד ההוכחה שהם אוידנטיים מצד עצמם . שליותר מזה אי אפשר לצפות , זה משהו שאתה מבין היטב ועל כך אתה מבסס את שיטתך . אני מוסיף שליותר מזה אין צורך לצפות .

אני מניח שכאן תעיר לי שוב כפי שהערת קודם : אוידנטיים מכח מה ? מהי ההצדקה ? ובכן אני טוען שאין צורך בהצדקה . כל המושג של הצדקה מניח מראש שיש משפטים שהם אוידנטיים מצד עצמם ללא הצדקה . אם אין זה כך אנו נכנסים לרגרסיה אינסופית כפי שגם אתה מבין היטב . כאשר אני רואה משהו בבהירות אינני נזקק להוכחות ולהצדקות . כל הצורך בהצדקות הוא כאשר אינני רואה בבהירות . ועובדה היא שישנם משפטים שאני 'רואה' שהם נכונים (למשל העובדה שאני יושב ברגע זה מול המחשב וכותב שאני יודע שאני יושב ברגע זה מול המחשב ) . אני פשוט מאמין שזה המצב .

עכשיו אתה יכול בודאי לטעון שכל אחד יכול לבוא ולטעון שהוא 'רואה' דברים ואם כך סתמתי את הגולל על כל המושג של דיון רציונלי . ובכן אם אכן יטען מישהו כנגדי שהוא 'רואה' אחרת ממני בענין שמבחינתי הוא אוידנטי לחלוטין עד כדי כך שכל נסיון להוכיח את עמדתי יהיה חסר טעם – כי אם לזה הוא לא מאמין מה אני כבר יכול להוסיף באמצעות הוכחה – כל מה שאוכל לעשות הוא לפקפק ביני לבין עצמי בכנותו . אשאל אותו בנימוס : האם אתה באמת חושב כך ? אולי תחשוב שנית על מה שאתה אומר ? במקרים קיצוניים מתחילים דיבורים על אשפוז במוסד סגור וכו' . יש גם אפשרות שהוא פשוט מתוכנת אחרת ולכן רואה גם אחרת ממני .

דיון רציונלי מתקיים רק כאשר יש בסיס משותף לדיון כזה . אם שום דבר ממה שאוידנטי בשביל אחד המתדיינים אינו לפחות נכון (גם אם לא אוידנטית) בשביל מתדיין אחר אין מקום לדיון כזה . אם הם יכולים להסתדר ולחיות עם המצב הזה מה טוב . אם אין אפשרות להסתדר אין מנוס מהתנגשות אלימה . אינני טוען שכל המתדיינים חייבים לראות כל דבר עין בעין . אני טוען רק שחייבת להיות הסכמה לגבי חלק מהדברים בכדי שאפשר יהיה להתדיין לגבי שאר הדברים .

אני מניח שעד לנקודה הזאת אין בינינו ויכוח ממשי . שנינו מכירים בכך שישנן האמנות ראשוניות שאינן ניתנות להצדקה ושבקשת הוכחה להם היא חסרת טעם . זהו מצב נתון והשאלה היא איזה מסקנות נוכל להסיק מזה . אני גם מוכן להסכים אתך שמבנה הנפש , החינוך והתרבות הם אלה שקובעים את ההאמנה באותם דברים ראשוניים . אפשר להסתכל על כל השתכנעות כעל אירוע נפשי ולאירועים נפשיים יש חוקיות וסבתיות משלהם . העובדה הזאת יכולה לפתוח פתח לטענה שלאנשים שחונכו כדתיים יש מבנה נפש שונה מאשר לאנשים שלא חונכו כך . יתכן שזה נכון ויתכן גם שלא , מכל מקום צריך לחקור את הנושא . עד כאן אני עדיין לא חולק עליך .

בכדי להסביר היכן אני חולק עליך אשתמש בהבחנה שערך יום בין ספקנות פילוסופית וספקנות יומיומית . הספקן הפילוסופי הוא אדם שחוקר את השכל ואילו הספקן היומיומי הוא מי שחוקר את המציאות בתיווכה של השכל . אותה הבחנה אני עושה כאן : אני כיישות חושבת מנסה להתבונן במציאות ולברר דברים ולהחליט לגביהם .יתכן שמה שיקבע את החלטתי בסופו של דבר הוא המנגנון הנפשי בעל החוקיות התלויה בחינוך או בטבע אבל כל זה אינו משנה לגבי . אני יכול להתבונן כיצד פועלת שכלו של אדם אחר או שכלי שלי בזמנים אחרים. אבל כאשר אני מתבונן בשאלה מציאותית אינני חושב כלל על הדרך שבו אני חושב על השאלה אלא על השאלה עצמה . אני הנני המנגנון הנפשי הזה ומתוך המציאות הזאת והחוקים האלה אני חושב .

כאשר אני מגיע למסקנה מסויימת בעקבות חשיבה על נושא מסויים אין בדבקותי במסקנתי שום אמירה מפורשת או מובלעת לגבי מדת האימון שיש לי באופן שבו ההכרה שלי מסיקה מסקנות . הסקת המסקנות היא היא ההאמנה , כפי שכבר כתבתי בהודעתי הקודמת . אילו לא היה המצב כך היינו נקלעים לרגרסיה אינסופית .

בשיחה בינך לבין בעל דברך שאינו מאמין במעמד הר סיני , התשובה שלו לשאלתך תהיה שהוא אף פעם לא היה מודע לכך שהוא בחר לקבל (או אימץ ) את סמכותם של השכל והחושים . הוא פשוט התבונן בשאלה ובחן את כל צדדיו והגיע למסקנה שאליה הוא הגיע . הוא יוכל להציע בפניך את כל נימוקיו (במדה וישנם) ואם תוכל להציע נימוקים נגדיים יתכן גם שהוא ישנה את דעתו . יתכן שתעיר לו על שאלות מתודיות בעלות אופי כללי יותר אבל גם אז הדיון יתייחס לנושא ולא לדרך שבו הנושא נתפס .

אם זה אכן נכון שאנשים דתיים ולא דתיים חושבים בצורות שונות יתכן שיגיע רגע שבו יתברר שהשאלה אינה כריעה מכיוון שלכל צד יש הנחות שונות אודות טבע המציאות שבעיניו הם אוידנטיים לחלוטין עד כדי כך ששום טיעון אינו יכול לשנות זאת , וזה גם אחרי רצון כן של שני הצדדים להגיע אל חקר האמת . אבל בשום שלב לא תעמוד לדיון הדרך שבו חושבים על הנושא אלא הנושא עצמו .

מציץ יקירי,

התענגתי (באמת!!) למקרא תשובתך. כמובן, אשתדל להגיב בהקדם. לעת עתה אשיב רק על שאלת ההבהרה שלך, יען כי הדברים קצרים.

הגדרתך למקורות-הכרה (או למקורות אמת) היא זו שאליה כיוונתי. אך אדייק מעט יותר בניסוח:
מקור הכרה (או מקור-אמת) הוא אובייקט במציאות הנתפסת, שבאמצעותו אנו מקבלים נתונים על המציאות, שבהם אנו מאמינים (אתה תעדיף לדבר על "פסוקים", ויש לי בעייה עם זה מבחינה אחרת, ואכמ"ל, אלא שזה אינו נוגע לענייננו, ולצורך דיוננו אקבל את ניסוחך).

לגבי מערכות אמת - לא לדבריך התכוונתי.
מערכת-אמת היא אוסף הנתונים (או הפסוקים) שהתקבלו כאמת מתוך מקורות אמת מסויימים. כוונתי לאוסף הנתונים שתרבות מסויימת, המקבלת עליה מקורות מסויימים, קיבלה אותם כאמיתות - בכח מה שהפיקה מתוך אותם מקורות-אמת.

ואחתום ברכה,


ז"ט


זאב טורף, גרררר...

מציץ,

טוב לחזור אל הדיאלוג איתך. מכיון שכבר הוכח שהדיאלוג הזה הוא (נעבעך) בין שנינו בלבד, ארשה לעצמי להשתמש במינוח הפילוסופי הכבד, ולא לעשות הנחות למען קוראים פוטנציאליים (בלתי-קיימים) אחרים.

כידוע לך, נותן חושי הוא אינדיביד. לעומת זאת, כל שיפוט שלנו לגביו (באמצעות פסוק) יכלול כולל (פרדיקט). האינדיביד בעצמו איננו "אומר" לנו דבר, ייחוס הפרדיקט לאינדיביד הוא שמתחיל "לומר" לנו משהו. לגבי השאלה מה לייחס - אנו זקוקים למקורות אמת, ואידך זיל גיסא, סליחה, גמור. (מכאן גם תשובה ל"עוד נקודה" שלך).

קראתי בעיון את הדוגמא שלך לגבי "התרבות האחרת". אתה שואל: "האם בני התרבות ההיא , שלפי דעתם אין השמש צפויה לזרוח מחר , מתכוונים לאותה מציאות שאנו מתכוונים אליה ? האם יכול להיות שהם מבינים את הפסוק 'אין השמש צפויה לזרוח מחר' כמו שאנחנו מבינים אותה ?" אתה משיב בשלילה. אסתפק כאן בתזכורת לכך שהתיאוריות של הפוזיטיביסטים הלוגיים שניסו לקשור בין משמעותו של פסוק לבין דרך הוכחת אמיתותו - הופרכו זה מכבר, ועיין ספרו של הנפלינג.

לגוף דבריך אשיב: יש להבחין כאן בין הרמה העקרונית המופשטת לבין הרמה הריאלית, ולא אתעלם מאף אחת מהן.
ברמה העקרונית המופשטת, אם יש לאדם מקור-אמת אחר, כשיראה את השמש זורחת למחרת הוא יגיד "זו איננה זריחה", כי הרי מקור האמת שלו אומר לו שהיא לא אמורה לזרוח. האם פירוש הדבר שיש לו הגדרה אחרת ל"זריחה"? לדעתי לא. הוא לא יגיד שכעת חושך כמו לפני כמה שעות, אלא יאמר לנו שמה שאנו רואים איננו זריחה, אלא רק תופעה אשלייתית הנדמית להיות זריחה וכד'. ודוק: זהו דבר "הנדמית להיות זריחה" - זריחה דווקא - מכיון שמושג ה"זריחה" שלו זהה ביסודו, או לפחות קרוב מאוד, למושג שלנו.
ברמה הריאלית, אין בנמצא מערכות אמת אי-רציונליות טהורות. כמעט כל מערכת אמת אי-רציונלית מבצעת "הפניות חוזרות" אל השכל ו/או אל החושים. במקרים מעין אלה, לא נמצא התכחשות אל גוף העובדה העולה מן הנתון החושי, אלא נסיון לתת לו הסבר באמצעות הכלים האי-רציונליים. לשון אחר, הדובר לא יכחיש כי הייתה זריחה, אלא יודה שהייתה זריחה וינסה למצוא מדוע זריחה זו איננה מערערת את התיאוריה, אלא אדרבא, ניתן להסביר אותה במסגרתה (תנאי כזה או אחר לא התקיים וכד').
ישנה גם אפשרות נוספת: שתינתן פרשנות מחודשת לתיאוריה.

עד כאן להערותיך בחלק השני. אי"ה עוד אשוב לדון בהמשך דבריך בקרוב.




זאב טורף, גרררר...

סתם הערה מינוחית: ידיעה איננה אוידנציה. אוידנציה היא הרגשה (סובייקטיבית) חזקה של ודאות, ידיעה (לפי ההגדרה הקלאסית) היא מצב של התאמה בין ההאמנה לבין העובדות, בתוספת נימוקים לאותה האמנה.

זאב טורף, גרררר...

ועוד הערה קטנה. טענתך לגבי האוידנציה אודות עובדות אלה ואחרות מחטיאה, כמדומני, את העוצמה של מושג האוידנציה, אבל ניחא. מכך מקום, זוהי בדיוק טענתו של ג"א מור במאמרו "על הוכחת קיומו של העולם החיצוני", שכלפיו כתב ויטגנשטיין את "על הודאות" שלו. ועדיין לא נדרשתי לגוף הטענה, אלא רק הערתי הערה ביבליוגרפית.

זאב טורף, גרררר...

ואו . נבהלתי מהמינוח הכבד . בינתים , עד שאצליח לפענח אותה , אעיר רק על הערתך המינוחית האחרונה .

מקובל להגדיר ידיעה כהאמנה אמתית מוצדקת . תנאי האמתיות הוא תכונה חיצונית שאי אפשר לעמוד עליו מבחינת תכונות ההאמנה עצמה . האדם מחשיב את האמנותיו לידיעות למרות שאין לו דרך להצדיק זאת פורמלית (זוהי משמעות ההאמנה). כאשר האדם נותן לעצמו דין וחשבון על האמנתו הוא מתחיל (או אמור להתחיל) עם האוידנציות ומהם הוא גוזר את מה שהוא מאמין בו . אני התייחסתי בדברי לדין וחשבון זו ולמשמעותו . אין לי מה לומר לגבי הידיעה חוץ מכמובן שאוידנטי בעיני שאני יודע הרבה דברים .

יתכן כמובן שהאוידנציה אינה מתייחסת לעובדות מסויימות אלא מהווה רקע לכל מחשבה . אבל בסופו של דבר אדם 'רואה' את מה שהוא מאמין בו .

מציץ,

חזרתי אליך. את עיקרי הדברים כבר כתבתי בהודעתי הקודמת, אך כעת אני נדרש להשלמה.

אתה כותב: "כאשר אני מתבונן בשאלה מציאותית אינני חושב כלל על הדרך שבו אני חושב על השאלה אלא על השאלה עצמה . ... כאשר אני מגיע למסקנה מסויימת בעקבות חשיבה על נושא מסויים אין בדבקותי במסקנתי שום אמירה מפורשת או מובלעת לגבי מדת האימון שיש לי באופן שבו ההכרה שלי מסיקה מסקנות ". ובכן? האין זה תפקידו של הפילוסוף לבוא ולחשוף את יסודות התהליך (את מקורות האמת, את דרך ההסקה וכו')?

בדיוק מפאת הטיעון הזה אני חוזר ומדגיש את הקדמיות (הזמנית, לא העניינית) של מערכת האמת על פני מקורות האמת. אדם נכנס לתוך מערכת נתונה, שכבר נתעצבה ונתגבשה ע"י תרבות, מסורת וכו', ורוכש - ברמה הגלויה והמיידית - נתונים (פסוקים, אם תרצה) ולא דרכי חשיבה; אך במסגרת התהליך הוא רוכש באופן אימפליציטי ובלתי-מודע גם את דרכי החשיבה (דהיינו, את מקורות האמת ואת דרכי ההיסק). בשלב כלשהו, אם הוא מגיע למודעות, הוא עומד גם על המקורות וכו'. כל זה איננו משנה את העובדה שכל הזמן שחלף את לרגע הגילוי הוא השתמש באותם מקורות בלי להיות מודע לכך.

אתה מוסיף וכותב: "אם זה אכן נכון שאנשים דתיים ולא דתיים חושבים בצורות שונות יתכן שיגיע רגע שבו יתברר שהשאלה אינה כריעה מכיוון שלכל צד יש הנחות שונות אודות טבע המציאות שבעיניו הם אוידנטיים לחלוטין עד כדי כך ששום טיעון אינו יכול לשנות זאת , וזה גם אחרי רצון כן של שני הצדדים להגיע אל חקר האמת . אבל בשום שלב לא תעמוד לדיון הדרך שבו חושבים על הנושא אלא הנושא עצמו". ובכן, היא הנותנת. ברמה המודעת, הם מתווכחים על הנושא עצמו, אבל אנחנו, הצופים מן הצד, מבינים שביסוד הויכוח עומד פער לגבי מקורות האמת.

הרי תופעה מעין זו מתרחשת תדיר גם בהקשרים הרבה יותר מצומצמים, אפילו בתוך הדיסציפלינה המדעית: חוקר בעל מתודה של מדעי החברה וחוקר בעל מתודה של מדעי הרוח יכולים לחקור אותה תופעה, ואף להתווכח על הממצאים, עד שקם מישהו ואומר: חבר'ה, בעצם שורש הויכוח הוא המתודות השונות ששניכם נוקטים. והרי הדברים ק"ו לעניין דנן.

וראה הגעה לכלל מודעות דומה בסוף התכתבותו של שפינוזה עם בוקסל, באגרות שפינוזה (אין לי כח לבדוק מראה מקום מדוייק יותר, אבל תמצא בקלות). בוקסל שאל את שפינוזה אם הוא מאמין בשדים, ונותן נימוקים למה הוא (בוקסל) מאמין בהם. שפינוזה עונה לט ברציונליות מפוכחת שהוא איננו מאמין. בסופו של דבר, לשפינוזה נמאס מהנודניק הזה, והוא כתב לו שאין טעם להמשך הויכוח משום ש"אנחנו יוצאים מתוך עקרונות שונים מאוד".

ואני מדגיש: העובדה שהצדדים אינם תמיד מודעים לשורשי הפערים שביניהם איננה אומרת ששורשים בלתי-מודעים אלה אינם השורשים האמיתיים.

(דומני, מציץ, כי אתה כבר עומד על כח השכנוע של ההסבר שהצעתי, על כל פנים יותר מאשר בשלב הראשוני של הדיון בינינו).



זאב טורף, גרררר...

זאבנו היקר, דבריך היו לי למים קרים...

זא"ט,

משפטך: "[ייתכן] ששורשים בלתי-מודעים [הם] השורשים האמיתיים", יכול לשמש כותרת ו/או סיכום לעמדתך בויכוח שלנו בעמודים הקודמים.

משפט זה הזכיר לי מה שהיה אומר לי הר"ם בישיבה קטנה כאשר אמרתי סברא שלא נראתה בעיניו לעניין. הוא הציג שאלה ותשובה. השאלה: "מה ירוק ותלוי על העץ?". התשובה: "דג הערינג ולמה ירוק? כי צבעו אותו ולמה תולה על העץ? כי תלו אותו".

בקיצור "הפשטות" "אין לך בו אלא חידושו" תפסת מרובה לא תפסת" ו"תערו של אוקהם" בלע"ז.

שורשים בלתי מודעים יכולים להיות מונחים כפשטות, אך כל זמן שלא הגיע אדם לנוסחאה אותה הוא חווה ישירות במציאות ולא מתוך אמונה או הרגל עד כדי שגם אינו זקוק לקנה מידה של שכנוע זולתו.

משהגיע האדם ל"נפילת אסימון" שרואה בעליל השקפה שתהיה הכי מופשטת, שקר יעשה בנפשו להניח שורשים בלתי מודעים. לא רק שקר אלא שווא, כי זה בכלל לא כלול עולמו באותו רגע אלא בתור ספקולציה מני טריליונים שאינה רלוונטית.

וואו, חשבתי שזה האשכול הפרטי של מציץ ושלי - וזו כמובן הפתעה נעימה למצוא בו פנים נוספות.


וטו יקירי, לא ירדתי לסוף דעתך. אנא הבהר את הדברים, במיוחד לגבי זיקתם לנדון דידן.

זאב טורף, גרררר...

זא"ט,

מאחר ומחוסר פנאי אני מנוע מלהגיב על הרבה מהנקודות שהועלו כאן כגון על הידיעה ועל השכנוע [אוידנציה], על מהות האמונה ועל מוחלטות הכללים הראשוניים, לכן אני רק מתייחס לנקודות הזועקות לי "ענה". [וחוץ מזה כבר דיברו עליהן במרחבי הפורום, כך שלו היה מי שיקרים לו הדברים ויש לו את הפנאי לכך, היה יכול למוצאן על ידי סקירת אשכול המומלצים.]

להבהרת מה שכתבתי בהודעתי הקודמת, הוא שהדיבור על "מקורות אמת" שלא מהמוחש בחושים או מופשט מהם בחשיבה, מסתמך אך על אפשרות הנחת מה שכינית "שרשים בלתי מודעים". על זה הערתי [בלשון אחר] שהרי מנסיונינו האישי למדנו על תהליך הבנה המתקדם מעירפול לבהירות. ככל שמגיעים לבהירות, נמוגה לה הנחת שרשים בלתי מודעים, כי מאחר והמציאות בהירה בלעדיהם, אין להניחם. לכן ככל שנופלים לנו אסימונים -קרי מתבהרים ערפולים- מורה לנו הניסיון שלא להניח שורשים בלתי מודעים גם למה שעדיין לא הובהר דיו.

ווטו, כפי שהבנתי את זאב, גם הוא מדבר על מצב שלפני הבהירות, ואף הוא מניח כנראה שהדברים אמורים להתבהר. אולי הויכוח ביניכם אם זה לעת"ל או עכשיו? אני מאמין שגם זאב חוה לא פעם את גילויים של מה שהיה נחשב כ"שורשים בלתי מודעים", כך שלכא' אינו מדבר אלא על המצב הראשוני או הסטנדרטי הטבעי, לפני מחשבה, של האדם הבלתי עמל במחשבתו, או המיואש ומשקיע בבקיאות וכיו"ב.