| נשלח ב-9/9/2003 10:37 |
 |
| |
על התשליך
נדמה והמנהג האהוב ביותר על הילדים בראש השנה הוא מנהג התשליך. אין זכר למנהג זה בתלמוד ובראשונים. אפילו בשולחן ערוך הוא מוזכר רק על ידי הרמ"א (הג"ה או"ח תקפ"ג, ב'). אך מעניין לראות שלאחר שהופיעו המנהג נוספו עליו טעמים רבים שונים ומגוונים וגם התווספו עליו פרטי הנהגה נוספים. ויש בחסידויות שונות שגם שינו את יום אמירת התשליך ליום אמירת י"ג מידות.
1.
נדמה שהראשון שמזכירו הוא המהרי"ל (תחילת המאה ה- 15), "אמר הרי"ל מה שנוהגין לילך בר"ה אחר סעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות ים כל חטאתינו, משום דאיתא במדרש זכר לעקידת יצחק, שעבר אברהם אבינו בנהר עד צווארו ואמר הושיעה ה' כי באו מים עד נפש. והוא השטן שנעשה כמו נהר לעכב אותו מן העקידה. ומהר"י סג"ל נהג ג"כ להלוך אצל הנהרות" (מהרי"ל הלכות ר"ה)
המנהג איפה קשור לנהר (מעניין, שהשלכת החטא אינה מוזכרת כטעם) בעיקר בשל אזכור העקידה. לפי טעם זה חייבים נהר. לא אקווריום, לא ים ולא תשתיות ביוב.
2.
הרמ"א מוסיף טעם ונוהג נוסף הקשור לדגים, בדרכי משה: "שרואים דגים חיים ואפשר שיהא לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים" כך גם הלבוש (ר' מרדכי יפה, פראג המאה ה- 16) מביא טעם אחר למנהג "ורגילין לילך לנהר שיש בו דגים, שאנו נמשלים כדגים הללו שנאחזים במצודה, כך אנו נאחזים במצודת הדין, וע"י זה מהרהרים בתשובה (לבוש תקצ"ו).
3.
המקובלים אימצו גם הם את המנהג וכך זה נכנס גם ליהדות הספרדית:
"עניין המנהג שנהגו האשכנזים לילך ביום ראשון דר"ה אחר תפילת המנחה מעט קודם שקיעת החמה אצל הים הגדול, או אצל המעיין, או באר מים חיים וקורים אותו תשליך, הנה הוא מנהג יפה ויותר טוב הוא אם יהיה חוץ לעיר. ויעמוד על שפת הים, או על שפת הבאר, או המעיין ויקרא שם ג' פעמים מי א-ל כמוך כו' תתן אמת ליעקב כו' שבסוף מיכה המורשתי... וכשתאמר ותשליך במצולות ים כל חטאתם תכוון שיושלכו כל חטאתיך ועונותיך וגם המקטרג העליון יושלך במצולות הים העליון, כי לסבה זו הוצרך לאומרו על הים או על המים החיים"... (רח"ו שער הכוונות עניין ר"ה).
הם גם הוסיפו נוהג נוסף של שלשול בגדים:
"ואחר תפילת מנחה יום א' דר"ה קודם שקיעת החמה יש ללכת אל הים או אל באר מים חיים או מעיין אשר מחוץ לעיר לומר הי"ג מדות עליונות של מי א-ל כמוך. וטעם נודע לבאים בסוד ה' כי ביום ראשון הוא סוד דינא קשיא וצריכים אנו להמתיק הש"ק ופ"ר דינים דדינא קשיא, ולכך הולכים אל המים המורים על החסדים וגם במקום שיש בו דגים שרומזים על עינא פקוחא להמתיק הדין הקשה לדין הרפה. וצריך לומר שם פסוקים מ"י א"ל כמו"ך ובי"ג מדות דא"ל רחו"ם וחנו"ן... ואחר כך יאמר הפסוקים מי א-ל כמוך עד ותשליך במצולות ים כל חטאתם ג' פעמים. ואין צריך לומר רק פסוק מי א"ל כמוך ולא א"ל רחום וחנון, רק בכוונה בלבד. ויגביה שני צדי הגלימה מחציה, וכשיגיע לותשליך במצולות ים, אז ישלשלם וינערם. וכן יעשה ג' פעמים ואח"כ יאמר נוסח תפילה זו בקיצור" (חמדת הימים פרק ז')
4.
השל"ה כותב שאכן באופן מוחשי החטאים נופלים לתוך מצולות הים:
"עוד שמעתי רמז גדול ונכון, כי הולכים למים שיש שם דגים, יען כי להדגים אין גבינים, ועיניהם תמיד פקוחות, כדי להתעורר עיני פקיחא דלעילא, שרומז על רחמים גדולים. והנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, רק עיניו פקוחות. ועל זה נאמר עורה למה תישן, וכתיב למה יעשן אפך בצאן מרעיתך, כי קשה העשן לעיניים וגורם שיהיו סגורות, ונחנו מתפללים שיהיו פקוחות... באם הוא באופן, שמתעורר בתשובה שלימה בלבו, ומשליך מעליו גילוליו, אז נופלים הם במצולות ים". ((מסכת ראש השנה, עמוד הדין)
5.
וסיפור לקינוח (מוקדש למיימוני)
"היה מורי אבא (רבי חיים וויטל זי"ע) דורש על המים ביום תשליך. ראינו צפרדע אחת באה בנהר כנגדו, והתחלנו להשליך עליה אבנים להשליכה. ואבא מארי ז"ל היו עיניו סגורות ודורש בתורה כדרכו, ומקול ציפצוף הצפרדע פתח עיניו, וגער בנו, ואמר לנו, שהיתה נשמה אחת באה לשמוע תורתו, ובאה מלובשת בצפרדע אחת, ולכבודה התחיל לדרוש..." (שער רוה"ק דרוש ג')
תוקן על ידי - מוישהגרויס - 09/09/2003 11:55:56
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/9/2003 13:00 |
|
| |
כמה הערות:
א) המקור הראשון הוא בס' המנהגים לרבנו אייזיק טירנא. גם הוא וגם מהרי"ל חיו בשלהי המאה השנית לאלף הששי. ושניהם מדברים במנהג הזה כמנהג שהוא כבר נפוץ.
ב) שניהם מזכירים את הנהר וגם את הדגים. הלשון במנהגי טירנא: ורגילין לילך על הנהר ולומר תשוב תרחמינו וגו' ורואים דגים חיים. מטעם זה הולכים לא רק לנהר, כ"א לכל מקום שיש שם דגים.
ג) המנהג לנער שולי הבגד מקורו (לא בחמדת הימים, כ"א) בכתבי האריז"ל ובמ"א סי' תכו סקי"א. והוא נהוג לא רק בתשליך אלא גם בסוף קידוש לבנה.
ד) המנהג לומר הפסוק "תשליך במצולות ים כל חטאתם" מקורו כבר במנהגי טירנא, שהרי זוהי כוונתו במה שכתב לומר תשוב תרחמנו, שהכוונה ודאי לפסוק ישוב ירחמינו יכבוש עונותינו ותשליך גו', במיכה ז, יט.
ה) השימוש בדברי קבלה "לקינוח", לא מקובל אצלינו.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/9/2003 14:01 |
|
| |
החוקרים כבר העירו כי מנהג זה הינו פיתוח מאוחר של מנהג קדום הדומה אליו מבחינה סימבולית, המוזכר בתשובתו הפרשנית של רב נטרונאי גאון, ראה: תשובות רב נטרונאי גאון, מהדורת י' ברודי, ירושלים תשנ"ד, ב, עמ' 571-572, סימן שצה-שצו: "חותלות (שבת כ ע"א): מביאין הוצין שלחריות שלדקל, כחמשה עשר [כעשרין הוצי]ן, וקולעין אותן כמין קב וממלין אותן תמרים חדשות ואוכלין אותן לפי שעה, [ושמן תוהלי. ותמרים יבישו]ת כובשין אותן באותן חותלות וכותשין אותן כדי שלא ירקבו ואוכלים בימי החורף, [וחתיכה מאותן חותלות קורין או]תה חיבוצא. וכעשרים יום או כחמשה עשר יום קודם ראש השנה [קולעין חותלות הרבה ועושין חותלת] אחת על שם כל קטן וקטנה שבבית וממלין א[ו]תן עפר [וזבל בהמה וזורעין בהן זרעונין של ח]טין ושעורין ופול המצרי או מיני קטניות וקורין אותן פ[רפיסא... וצומחי]ן אות[ן ז]רעונין כטפח כשני טפחים, וכל אחד ואחד מאותן תינוקות [לוקח את החותלת ומסבבה] על ראשו שבע פעמים ואומר: זה תחתי, זה תמורתי, זה חליפ{ת}י, ומשליכה לנהר".
תשובה זו הובאה ברש"י, שבת, פא ב, ד"ה האי פרפיסא. באור זרוע, הלכות שבת, סי' נו. ובמקורות נוספים, ראה: ברודי, שם.
וראה עוד: ד' שפרבר, מנהגי ישראל, ג, ירושלים תשנ"ה, עמ' קיט-קכא; מ"ד הר, "ענייני הלכה בארץ-ישראל במאה השישית והשביעית לספירת הנוצרים", תרביץ, מט (תש"ם), עמ' 72, הערות 51-52.
ישנם חוקרים המציעים שמוצאו של מנהג זה הוא ממנהג נוצרי בן המאה ה-14, ראה שפרבר, שם, הערה 19.
תוקן על ידי - ממדבש - 09/09/2003 14:22:36
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/9/2003 14:34 |
|
| |
הלבן תודה על הערותיך והארותיך.
כפי שציינתי המהרי"ל מזכיר בפירוש העניין של והשלכתי למצולות ים וכו' אך לא כטעם. וכן גם עניין הדגים אינו כטעם. (את המקור השני שציינת אינני מכיר וייתכן ושם כן מופיע הדגים כטעם למנהג) וכבר ציינתי ששלשול הבגדים מקורו במקובלים אכן בהמשך מציין חמדת הימים את האריז"ל.
הקינוח אינו מתייחס כלל לדברי הקבלה כי אם לסיפור המרתק על הצפרדע.
תוקן על ידי - מוישהגרויס - 09/09/2003 14:43:10
|
|
|
|
| נשלח ב-9/9/2003 14:42 |
|
| |
ממדבש
א) ברש"י שם מובא שעשו כן בערב ר"ה, שהרי בר"ה אסור להשליך דבר צומח לנהר.
ב) אם כבר מחפשים מקור לרעיון, הרי הוא כעין האמור בגיטין נז, א אשקא דריספק.
ג) אני בהחלט מזדהה עם טענתו של מיימוני: אתה חייב לספק קצת "קינוח", שהרי זוהי המטרה כאן!
מוישה
אתה בודאי מבין את הסלידה מלומר שהמקור הוא בחמדת הימים, והדברים עתיקים לכאן ולכאן. ולכן כתבתי שזה מובא בפרי עץ חיים ובמשנת חסידים ובמגן אברהם.
תוקן על ידי - הלבן - 09/09/2003 14:44:56
|
|
|
|
| נשלח ב-9/9/2003 17:59 |
|
| |
הלבן
סליחה על שנתתי מקום לחשד שכל רצוני הוא לחפש מקורות זרים למנהגים עתיקים.
יש לי ביקורת פעמים רבות על מנהגים ואמונות חדשים וישנים. ואיני מסתייג ואיני מתבייש מלומר שחלקם נובעים מהתפתחות פנימית בעם ישראל, ואיני תולה את הגיעם ממקור חיצוני.
כאן זו היתה התעניינות (אינטלקטואלית, לא תורנית) בלבד.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-9/9/2003 18:04 |
|
| |
קבלתי. ודאי תבין שהחשד נוצר מהביטוי: האם תוכל לפרט קצת, אההמממ. על המקור הנוצרי למנהג?
שהוא ביטוי המורה על תשוקה נוראה.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/9/2003 18:07 |
|
| |
אתה צודק, וקיבלתי את תוכחתך.
הרשיתי למידת הלצון להעבירני על גדר הראוי.
תודה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-9/9/2003 18:40 |
|
| |
מדבריו של שפרבר, שם:
"שורשי המנהג בעולם המזרחי הקדום, כפי שתוארו ע"י לאוטרברך, הם בעייתיים יותר, ואכמ"ל. אמנם ראוי להזכיר כי היה מנהג דומה לזה של תשליך בין הנוצרים שבקולון (=גרמניה) כבר במאה הי"ד, וראה אותו פטררך בביקורו שם. ע"כ הציע קירכהיים שהיהודים שבאשכנז אמצו את המנהג הזה מן הנוצרים. ראה...".
תוקן על ידי - ממדבש - 09/09/2003 18:40:41
|
|
|
|
| נשלח ב-9/9/2003 23:34 |
|
| |
ואם רוצים ממש ללכת אחורה אפשר להגיע לפה:
כי גם לא ידע האדם את עתו כדגם שנאחזים במצודה רעה וכצפרים האחוזות בפה (קהלת ט' יב')
"ותעשה אדם כדגי הים" (חבקוק א' יד) --
אמר ר' יהודה אמר שמואל למה נמשלו בני אדם כדגי הים? לומר לך מה דגים שבים כיוון שעולים ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיוון שפורשים מדברי תורה ומן המצוות מיד מתים (ע"ז ג' ע"א)
|
|
|
|
| נשלח ב-10/9/2003 00:07 |
|
| |
עד שאנו דנים במקורותיו של ה'תשליך' בדיניו ובפרטיו, נראה לי מעניין ומועיל לדון בפונקציה הפסיכולוגית שלו.
אתה יכול להצר מיימוני על מה שנראה לך כריטואל שאין לו מקור רציונלי (הוי, כמה קשה להתנסח בלשון כה עקיפה), אבל פורה יותר לנסות להבין מדוע צמח המנהג ועל איזה צורך נפשי הוא בא לענות.
אם אנחנו אומרים שאפשר ללמוד באופן ויזואלי דרך ראיה, ואפשר ללמוד באמצעות השמיעה (ואנחנו יודעים שאנשים שונים לומדים וחווים באופן שונה), הרי שהתשליך הוא דוגמה לדרך לימוד עצמית שלישית והיא הדרך החושית.
אתה יכול לומר שלהשליך פירורים מן הכיסים ולחשוב שכך משליכים את החטאים זוהי אמונה תפלה, אבל לי נראה שהפעולה הפיזית הפשוטה באה ללמד אותנו שיש דברים שאנחנו צריכים להשליך אותם מאיתנו (מתוכנו החוצה ממש) באותה נחרצות שמשליכים פירורים מן הכיסים.
התשליך בא ללמד אותנו שאפשר לעשות את זה, אפשר להיפטר מחטאים, תכונות אופי נפסדות והתנהגויות לא רצויות, באופן כה ברור ומוחשי (אם כי בוודאי לא פשוט) כמו הרקת הכיסים.
יש לראות את התשליך, אם כן, ככלי עזר קינסטטי חשוב. אני מוכנה להודות שבעבורי יש לטקס הזה משמעות חשובה מאד ואני מרבה להיזכר במהלך השנה בדברים שאותם הגיתי בפני בוראי בזמן שהשלכתי פתותי חלה.
מעניין גם לציין ששמעתי (אם כי לא זכור לי היכן), שהיה מקום שבו נחשדו היהודים המרוקנים כיסיהם לנהר, כאילו הם מרעילים את מימיו והדבר גרר עלילות דם.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/9/2003 00:18 |
|
| |
אני מסכים אתך שחרית, שכל הרעיון הזה לרוקן את הכיסים מהחטאים ולהשליך אותם לדגים, אין לו שום הגיון ומקור, והוא נרקם במוחות עמי הארץ ודומיהן. ולכן גם איני מבין את הקשיים להתבטאות, אפשר להתבטאות בפשטות, שאין כזה רעיון כלל, שהרי המנהג לנער שולי הטלית (או כפי שנכתב: לנער שולי הטלית קטן), נאמר על קידוש החודש בדיוק כפי שנאמר על התשליך, ואינו קשור כלל לרעיון שציטטת.
תוקן על ידי - הלבן - 10/09/2003 0:19:44
תוקן על ידי - ווטו1 - 10/09/2003 0:48:25
|
|
|
|
| נשלח ב-10/9/2003 00:43 |
|
| |
יש דין ויש דיין!!!
חן חן לווטו הלוחם בבריונות הפורומית.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/9/2003 01:43 |
|
| |
שחרית
אני סבור שבארת יפה את יסוד הדבר.
וכרגיל, זה הצורך האנושי מאד בפעולה שתסמל את הרעיון.
(אני בטוח שלוטו יש מה לומר על זה, במיוחד על פי הרב הירש).
מצידי הייתי מפנה לרמב"ן שכותב כי כאשר יש גזירה או הבטחה משמים, אין היא יכולה להתממש עד שייעשה מעשה כדי להעניק לה ממשות. הדברים נמצאים בחומש, איני זוכר היכן, והראיה שלו היא ממעשה אחאב והנביא. אחאב לא ירה מספיק חיצים, ולכן לא זכה לנצח את אויביו.
(הסיפור הזה בדברי הנביא הוא נושא בפני עצמו, שאני מתכוון לדון בו).
נמצא שמנהג התשליך משלב לדעתי שני מוטיבים:
א. המוטיב של התנערות מהחטא, שמסומל בהשלכת תוכן הכיסים החוצה - כדברי שחרית. כאן המעשה מסייע לפסיכולוגיה.
ב. המוטיב המגי, שלפיו אנו זקוקים למעשה כדי לממש את התוכן הפנימי של הנפש.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-10/9/2003 01:52 |
|
| |
נשאלתי בפרטי, מה הפריע לי כל כך בהודעה הזאת?
הפריעו לי כמה דברים:
א) התייחסות מזלזלזת למנהגי ישראל שבשלחן ערוך, שכאילו "זוהי אמונה תפלה".
ב) המצאת מנהג "להשליך פירורים מן הכיסים ולחשוב שכך משליכים את החטאים", שלא כתוב כך בשום ספר, והוא כדי לשבר את האוזן של הרוצים ללגלגל על דברי חכמים.
ג) משנה שלימה (ביצה כג, ב) שאסור להשליך פירורים לדגים ביו"ט. וכן נפסק בשלחן ערוך (סי' תצז ס"ב). וגם במהרי"ל (שהוא אחד ממקורות מנהג התשליך) כותב בפירוש שצריך להזהר שלא להשליך פירורים לדגים, שאסור לעשות זאת ביו"ט.
ד) בחוגים החרדים בודאי לא נראה המנהג הזה, שהרי הוא אסור עפ"י השלחן ערוך. ומהו אם כן ההגיון להאשים את בני ישראל בעשיית מנהג האסור, ועוד ללעוג לזה שהיא "אמונה טפלה".
|
|
|
|
|
