על התשליך

הלבן

אתה צודק.
הסיבה פשוטה.
בעיני, זו אמת לאמיתה שיש במנהגי ישראל, ה' ישמרנו, אמונות הבל.

שיחה בפורום הזה, גם היא וירטואלית, מתנהלת בין אנשים חיים, והם מקפידים ונעלבים כאשר פוגעים בהם.

זו ההזדמנות, אולי, להתנצל בפניך - ובפני רבים - על הבעת דעות שלא מקובל להשמיע ועוד פחות לשמוע.

אבל אשמח לבחון איתך את מנהגי ישראל מנהג מנהג, וראה נראה אם הם קדושים וטהורים כולם, או שהם (חלקם) מבוססים על אמונות לא נכונות.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הלבן,
במקום לשמור על חומות העיר בחרדה כזו, כדאי אולי לראות מה נאמר:

1. איני מבינה היכן ראית לעג וזלזול בדבריי. לא לעגתי ולא זלזלתי במנהג התשליך. אדרבא, כשאמרתי שאפשר היה לחשוב שזוהי אמונה תפלה, אמרתי זאת לשלול את הדבר.
2. אולי יש לי בעיות בהבעה, אבל אני סבורה שאמרתי וחזרתי ואמרתי שבעיניי התשליך הוא מנהג חשוב ומשמעותי ואף הבאתי מהתנסותי האישית בו.
3. אני מודה שנסתרה מעיני המשנה: "ואין נותנים לפניהם מזונות" (ביצה ג,א) ותודה על כך שהארת את עיניי. עם זאת, אבקש להעלות את הנקודות הבאות:

א. אין הכוונה בתשליך להאכיל את הדגים!
הכוונה בהשלכת פתותי הלחם היא כפי שכתב מיימוני, אם איני טועה, להשליך מתוך
עצמך משהו המסמל את החטא. הלחם שאנו מוציאים מתוכנו הוא סימול של הבשר
שלנו, אנחנו כאילו מוציאים מתוכנו ממש את החטא, ממעטים מחלבנו, משליכים מאיתנו
ליטרת בשר (אם להשתמש בלשונו של שייקספיר), המסמלת את הוויתור שאנו עושים
כשאנחנו נפרדים מן החטאים ומהחולשות וכו', ואכן מדובר בוויתורים, לא?

כפי שכתבתי לעיל, זהו טיבו של ריטואל קינסטטי – הפעולה הפיזית והחיצונית "מדברת" כביכול עם הנפש ומלמדת אותה שאפשר, שצריך. והדבר דומה למשל לנענוע הלולב שעליו דובר פה לא מזמן.

ב. הטעם שמובא בשולחן ערוך לכך שאין להאכיל את הדגים ביו"ט וכאמור המטרה אינה האכלת בעלי חיים, גם אם הדבר נחמד ככל שיהיה, הוא: "שמא יבוא ליקח מהם" (או"ח תצ"ז, ב). האם יש חשש כזה כשמדובר בתשליך??

ג. ראוי לזכור גם אם לא תמיד נוח ונחמד, שיש חוגים רבים, נרחבים וגדולים בעם ישראל, שאינם חיים לפי השו"ע, כך שכפי שאמר מיימוני, זריקת השו"ע כהשלכת אותו חרוב ואותה אמת מים, עדין אין בהם בבחינת סוף פסוק!
עם זאת, את זריקת פתותי הלחם מן הכיסים ראיתי גם אצל יהודים אורתודוכסים.


מיימוני,
אני הייתי מסתייגת מן הכינוי "מנהגי הבל".
לעתים יש צורך לחבוש את המשקפיים האנתרופולוגיים כדי להבין תופעות מסוימות. דיון שיטתי בענייני מנהג הוא דבר מבורך ואולי אל לנו להיבטל ממנו.

למוישה גרויס,
הבאת (וכך גם מובא בכל הספרים), שהמקור הראשון למנהג התשליך הוא המהרי"ל, המנהג שמוצאו באשכנז, נתקבל אצל הספרדים, למרות שהשו"ע אינו מזכירו, וכפי שכתב בכתר שם טוב (גאנין), ימים נוראים עמ' 205, בראשונה לא נודע מנהג זה כלל בין הספרדים... וברדאי חיקו למנהג אחיהם האשכנזים כשבאו לשכון כבוד בארץ ישראל, הם ראו את המנהג וערב להם, קיימוהו וקבלוהו", כשם שנתקבל אצלם מנהג הכפרות, אף שהשו"ע כותב בסימן תר"ה סעיף א "שיש למנוע המנהג".

בראשיתו, כנראה שלא היה מנהג "שיש לקיימו", וכמו שכתב בספר לקט יושר (חלק א (או"ח) עמוד קלא ענין ד), מתלמידו של בעל תרומת הדשן, שמספר שם על מנהגי רבו (1423- גרמניה 1490), וכותב: "ואינו מקפיד כ"כ אם אינו הולך לתשליך, אבל לפעמים הולך".

הבאת את דברי הרמ"א בהגהת השו"ע, לטעם התשליך, ראיתי שמביאים שהרמ"א כתב טעם נוסף, בספרו תורת העולה, (ח"ג פנ"ו), "ומנהג של ישראל תורה הוא, במה שהולכים על מים ואומרים תשליך במצולות ים כל חטאותינו, להיות כי מן מצולת ים ניכר ענין בריאת העולם... ולכן אנו הולכין על המים הר"ה שהוא יום הדין, לשום כל אחד על נפשו ענין בריאת העולם...".

ראיתי בספרו של הרב יששכר יעקובסון "נתיב בינה", ראש השנה פרק ז, "על מנהג תשליך", הכותב שמנהג התשליך במקורו כלל את מנהג הכפרות הכפרות והתשליך לנהר, אלא שהיו עושים זאת בער"ה, במנהג המובא ברש"י (בשבת דף פא עמוד ב, ראה גם אוצר הגאונים לשבת עמ' 20 סימן נג, ועמ' 82 סימן רסז, אוצה"ג ליומא עמ' 62 סימן רטו), "האי פרפיסא - עציץ נקוב שזרעו בו, ובתשובת הגאונים מצאתי: שעושין חותלות מכפות תמרים, וממלאין אותם עפר וזבל בהמה, ועשרים ושנים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה עושין כל אחד ואחד וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית, וקורין לו פורפיסא, וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו, ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו לנהר".

(בנוסחאות שבאוצה"ג שם, ישנה התוספת (בשינויים), "לשם כל קטן וקטנה שבבית", וייתכן שפירושה, שחותלות אלו היו נעשות "רק עבור הקטנים", אך גם ייתכן שפירושה "או גם עבור הקטנים").

הוא אינו מציין למקור דבריו, אך ייתכן והוא מאמרו המקיף (136 עמודים) על התשליך של יעקב צ. לאוטרבך ב-H.U.C.A כרך יא (1936),

הבאת את דברי השל"ה, שלמעשה החטאים נופלים לתוך מצולות הים, ואת דברי הספר חמדת הימים על נוהג שלשול בגדים, שאינם בשל"ה, אך בספר אליה רבה סימן תקצו אות ג הוא כותב: "מה שנוהגין לנער בכנפי בגדיהם הוא לנער הקליפות מעלינו שנאחזים בנו ע"י עוונותינו כמו שנוהגים אחר קידוש לבנה לנער הקליפות שנתעוררו ע"י קטרוג הלבנה", ומביא שמקורו הוא "קיצור השל"ה", ואף ששם הספר "קיצור השל"ה", אינו רק קיצור מדברי השל"ה, אלא הוסיף דברים ממקורות אחרים, ובטעות הם מתייחסים לשל"ה, כמו המנהג המובא במקורות בשם הקיצור של"ה בסופו, לומר לפני "יהיו לרצון" שבסוף השמו"ע, פסוק המתחיל ומסיים באותיות שמו, שאינו בשל"ה.

ואם בניעור הבגדים עסקינן, בנתיבינה שם מובא מנהג "כורדי", (בין היהודים בקורדיסטאן ראיתי מנהג זר מאוד, בראש השנה ילכו כולם אל הנהר השוטף לרגלי ההר, ויאמרו תפילת תשליך, ואחרי כן יקפצו כולם אל המים, וישחו בין גליו כדגי היםתחת לנער כנפי בגדיהם על שםת הנחל, כאשר יעשו אחינו בני ישראל בארצות אירופא, וכאשר דרשתי מהם סיבת המנהג, השיבו לי כי ע"י הפעולה הזאת יטהרו מכל חטאותיהםומי הנחל ישטפו מעליהם כל החטאיםאשר חטאו במשך כל השנה שעברה", ממסעי ישראל, תרי"ט, מובא בנתיב בינה שם, עמ' 170).

כורדי מתחיל להיות כורדי עוד בראש השנה.



לסיפור הקינוח שהקדשת למיימוני, אוסיף קינוח לקינוח.

המנחת אלעזר (ח"ה סימן כו), כנראה "לא כ"כ התרשם" מסיפור זה, ומדבריו:

"אמנם אזכיר פליאה נשגבה מה שראיתי בשער רוה"ק... (ולאחר שמביא את הציטוט כבדבריך, הוא ממשיך), "ונבהלתי משתומם איך זרקו אבנים ביו"ט של ר"ה וחיללו יו"ט ח"ו בטלטול מוקצה, ודוחק לומר שהיה ...ובע"כ לומר אולי שהיה בנו הגאה"ק מהר"ש וויטאל זי"ע ילד קטן, וגם זה תמוה אם לא חינכו במוקצה בילדותו, וגם מדוע לא גער בו אביו על טלטול האבנים של מוקצה, וגם אם היו משליכין עליה אבנים נקל להורגה ולעבור על איסור דאורייתא דנטילת נשמה, (ואולי זרקו לאו דוקא כמ"ש אבנים שהוא ט"ס רק פרורין זרקו כמו שנוהגין ההמון בתשליך ובזה רצו להבריח),.... והוא פלאי.וגם הוא לפלא מ"ש שנגלה נשמה א' לשמוע תורה ממרן מהרח"ו א"כ היה נשמה קדושה ומדוע נתגלגלה בשרץ המים שזהו לעונש, כמבואר בספר הגלגולים...מ"מ עדיין קשה מדוע נגלה להם בצורת שרץ צפרדע וצ"ע".



"זריקת הפרורין שנוהגין ההמון בתשליך", שהזכיר המנחת אלעזר, ייתכן שהוא המנהג שעליו כתב המהרי"ל (מנהגים) (הלכות ראש השנה ד"ה [ט]) ש"כשהולכין אל הנהרות ביום טוב אל יוליכו עמהם שום מזון כדי לזרוק אל הדגים שבנהרות להראות להם לשמוח בהן דאית ביה חילול יו"ט. גם אם יזדמן לו גוי אצל הנהר אל יקח ממנו לחם להשליך אל הדגים משום דמוקצים הם לישראל משום דמחוסרין צידה, ואין מאכילין ביו"ט אלא לדבר הראוי לו. א"כ הנושא מזון עמו תרתי ריעותא עביד דנושא חוץ לעירוב ומאכיל את המוקצה"



להלבן

כנראה שלא רק בית הכנסת צריך מחיצה, אלא גם הנהר, האקווריום ותשתית הביוב, ראה:

את דברי התוספות חיים על הבינת אדם (כלל קלט אות כז), "ויש לבטל המנהג (אותיות גהנם) מה שהנשים הולכות ג"כ להשליך, כי באין עי"ז לערבוביא הנשים עם האנשים".

ואת דברי המטה אפרים, (באלף המגן על סימן תקצח, ס"ק ז): "ויש לבטל המנהג מה שהנשים הולכות ג"כ להשליך, כי באין עי"ז לערבוביא הנשים עם האנשים, ואוי לעינים שכך רואות ביום הקדוש הזה שנעשה להם הליכת תשליך כמו טיול לגנות ופרדסים...".

והקצה המטה על המטה אפרים שם, בשם הזכרון אברהם (או"ח סימן תקצח): "ונ"ל דלקטנים ונשים אין חיוב לילך על הנהר רק מכח המנהג עוקרים הרים ע"ז, ומ"מ מה שנשתרבב המנהג שהנשים הולכות אז ג"כ בבת אחת לתשליך הוא בודאי מנהג בורות כי באים ע"י זה לערבוביא, וכבר כתב בהקדמת הספר צבי לצדיק שהגאון חכם צבי ז"ל ציוה בפירוש לבנותיו להיות נמנעות בר"ה מלילך לתשליך...".

והערוך השולחן סימן תקפג סעיף ד: "ויזהירו שלא ילכו נשים, ובמקומות שהולכים מוטב שאנשים לא ילכו כלל, דבלא"ה יש מתרעמים ע"ז בזה"ז, ורבים נמנעים מזה, מפני טעם הידוע להם, ונכון הוא", (אך אינו מפרש מהו הטעם "דבלא"ה יש המתרעמים ע"ז בזה"ז" הידוע לו ולהם, שנכון הוא, זכור לי שפעם שמעתי שהוא קשור לגויים, שהיו מעלילים שהיהודים מרעילין את המים עם העברות (ראה לעיל על ניעור הבגדים), ראה גם בספר "עמק ברכה", לאביו של השל"ה (מהדורת ירושלים תשל"ז, עמ' קע סוף טור א), הכותב על מנהג היהודים בימיו, שהיו אומרים "אני הולך לנער את העברות שלי", "וח"ו לחשוב כן, וכן הוא באמת חילול השם גדול בפני האומות שיודעים מזה ואם רואים היהודים שהולכים אל הנהר, אומרים דרך שחוק, "היהודים הולכים לנער את עוונותים למים...".

אליקים ג' אלינסון, כותב בספרו "הצנע לכת", (עמ' 27 סוף הערה 57): "יש לציין שהגר"א ציווה על בנותיו שלא לצאת שליך בראש השנה, מתוך שקולי צניעות", אך הוא לא מציין את מקורו, כנראה שטעה בדבריו, שהרי גם הגר"א עצמו "לא היה הולך לנהר או לבאר לומר תשליך", (מעשה רב אות רט), ואולי התחלפו למחבר הצנע לכת הגר"א והחכם צבי.

גם מהרי"ל מימון המביא בספרו תולדות הגר"א ח"א (עמוד צו) בשם הגר"א, שהטעם לאמירת התשליך ליד הנהר בר"ה, הוא מהכתוב בנחמיה (פרק ח פסוק א) "ויאספו כל העם אל הרחוב אשר לפני שער המים וכו' ביום הראשון לחודש השביעי", נעלמו דברי המעשה רב, שכתב, שהגר"א לא היה נוהג לומר תשליך בר"ה.

לכולכם, שנה טובה כתיבה וחתימה טובה.

תודה על ההערות
דרך אגב: מה שמוזר בסיפור על הצפרדע של רח"ו שעל פי העדות הטילו אבנים על הצפרדע בראש השנה.
וכאן הבן תמה איסור מוקצה להיכן נעלם?


ראיתי שהיה מספרי החסידות שטען שהיה זה ביום הי"ג כמו שנוהגים מקצת החסידים. הבעייה שמפורש אצל רח"ו שהמנהג הוא בר"ה.

להלבן

כתבת: "המנהג לנער שולי הבגד מקורו (לא בחמדת הימים, כ"א) בכתבי האריז"ל ובמ"א סי' תכו סקי"א. והוא נהוג לא רק בתשליך אלא גם בסוף קידוש לבנה".

ותמיהני שתלית תניא בדלא תניא. תלית דברי המג"א בהלכות קידוש החודש, שבהo מביא המג"א ש"כתוב בכתבים שינער שולי בגדיו", אך שכשכתב המג"א את דיני התשליך, (בהלכות ר"ה, או"ח סימן תקפג) לא הזכיר את מנהג ניעור הבגדים, וברור שלא על דעתו לומר שמנהגי קידוש לבנה ותשליך, קשורים זה בזה, ותמיהני איך עלה דבר זה על דעתך. ואף שהבאתי את דברי האליה רבה סימן תקצו אות ג הכותב: "מה שנוהגין לנער בכנפי בגדיהם הוא לנער הקליפות מעלינו שנאחזים בנו ע"י עוונותינו, כמו שנוהגים אחר קידוש לבנה לנער הקליפות שנתעוררו ע"י קטרוג הלבנה", אין פירוש דבריו ששניהם באים ממקור אחד- מכתבי האריז"ל, חיפשתי בספר מנהגי האריז"ל, ולא מצאתי שם לא את נעור הבגדים, ואף לא שהלך לתשליך. מהו הסברך לדבר?

כתבת: "ברש"י שם מובא שעשו כן בערב ר"ה, שהרי בר"ה אסור להשליך דבר צומח לנהר", איני מבין למה הערת רק על זריקת הצומח לנהר, ולא הערת על טלטולו, (נדמה לי שגם זה הוא מעשה אסור), לעצם השינוי מער"ה, לר"ה אין כל סתירה, שהרי מימי הגאונים עד למהרי"ל, עברו מאות שנים, וייתכן שהמנהג פשט צורה ולבש צורה, ובפרט שבמנהג זה (אם נקבלו כמקור מנהג התשליך) אנו מוצאים את הכפרות והתשליך, וכשהתפצלו, הלך כל אחד והתפתח בכיוון שלו.

כתבת: "משנה שלימה (ביצה כג, ב) שאסור להשליך פירורים לדגים ביו"ט. וכן נפסק בשלחן ערוך (סי' תצז ס"ב). וגם במהרי"ל (שהוא אחד ממקורות מנהג התשליך) כותב בפירוש שצריך להזהר שלא להשליך פירורים לדגים, שאסור לעשות זאת ביו"ט. בחוגים החרדים בודאי לא נראה המנהג הזה, שהרי הוא אסור עפ"י השלחן ערוך. ומהו אם כן ההגיון להאשים את בני ישראל בעשיית מנהג האסור, ועוד ללעוג לזה שהיא "אמונה טפלה".

צדקת, אבל גם את הציפורים אסור להאכיל, ואעפ"כ מצאנו שנהגו להאכילם בשבת פרשת שירה, שאלו שאלות, והמשיכו להאכיל את הציפורים, אין אני מבקש תירוצים למה מותר להאכיל ציפורים, שאין מזונותיהן עליך, יש לי מספיק, וחלק מהם ניתן לתרץ גם בהאכלת הדגים, וכפי שעשה היד יוסף המובא בקצה המטה על המטה אפרים, סימן תקצא סקי"א, והרי גם כאשר המנחת אלעזר (שאת דבריו הבאתי במכתבי הקודם) מנסה להסביר את סיפור הצפרדע, שלמד קבלה, הוא מדבר על "זריקת הפרורין שנוהגין ההמון בתשליך", מבלי לערער על מנהג זה, וא"כ ייתכן, שמה שאסר המהרי"ל התירו אחרים.

כתבת: המצאת מנהג "להשליך פירורים מן הכיסים ולחשוב שכך משליכים את החטאים, שלא כתוב כך בשום ספר, והוא כדי לשבר את האוזן של הרוצים ללגלג על דברי חכמים".

איני יודע במה גרע הסבר זה מ"רעבישע הסברים", "שבנטע גבריאל, שגם הם אינם אלא הסברים שלאחר מעשה, למנהג שהיו נוהגים בו, ואיש אינו יודע איך התחיל ולמה, וכמו למשל ניעור שולי הבגדים (בכוונה כתבתי בגדים, ולא טלית קטן, מאחר ובמקורות הראשוניים אין זכר לטלית קטן, וכפי שהבאתי מהאליה רבה, שכתב: "מה שנוהגין לנער בכנפי בגדיהם הוא לנער הקליפות מעלינו שנאחזים בנו ע"י עוונותינו כמו שנוהגים אחר קידוש לבנה לנער הקליפות שנתעוררו ע"י קטרוג הלבנה", ואין כל זכר לטלית קטן, שהחל להופיע בספרות החסידית).

לממבדש
כתבת: "אני באמת מאמין שאבא של הרח"ו אמר לבנו את המלים האלו. אם כתוב, אז כתוב".

בטח ראית מה שהבאתי מדברי המנחת אלעזר.

לשחרית.
כתבת: "פורה יותר לנסות להבין מדוע צמח המנהג ועל איזה צורך נפשי הוא בא לענות".

צורך לזרוק את העבר, למקום שלא ימצאוהו, וכפי שכתב אביו של השל"ה, בספר עמק ברכה "ראוי לבטל מן האנשים שדעתן קלות כנשים (מחילה) שאומרים בזה הלשון "אלך לנער את העבירות", ואוחזין בכנף בגדיהם ונוערין בהם, וסוברין בדעתם, שעי"ז יכול האדם לנער כל העבירות, שעשה כל השנה, וח"ו לחשוב כן...", הלא תראי שאכן היתה זו דעה מקובלת, שאולי נבעה מאותו צורך, וכך היתה סיבת המנהג הכורדי, שהבאתי במכתבי הקודם, וכך הוא מקור מנהג הכפרות.

כתבת: "שמעתי (אם כי לא זכור לי היכן), שהיה מקום שבו נחשדו היהודים המרוקנים כיסיהם לנהר, כאילו הם מרעילים את מימיו והדבר גרר עלילות דם".

גם אני שמעתי משהו דומה, והערתי ע"כ במכתבי הקודם, כשכתבתי, "וכתב הערוך השולחן סימן תקפג סעיף ד: "ויזהירו שלא ילכו נשים, ובמקומות שהולכים מוטב שאנשים לא ילכו כלל, דבלא"ה יש מתרעמים ע"ז בזה"ז, ורבים נמנעים מזה, מפני טעם הידוע להם, ונכון הוא", (אך אינו מפרש מהו הטעם "דבלא"ה יש המתרעמים ע"ז בזה"ז" הידוע לו ולהם, שנכון הוא, זכור לי שפעם שמעתי שהוא קשור לגויים, שהיו מעלילים שהיהודים מרעילין את המים עם העברות", איני יודע היכן שמעתי את הסיפור על הרעלת העברות, אולי חלמתי אותו, אך דברים מפורשים יותר, כותב ד. שפרבר (מנהגי ישראל עמ' קכא סוף הערה 23), "בדברי המהרי"ל ראינו, שהוא ממליץ לא להביא מזון לנהרות להאכילו לדגים, ייתכן שאחת הסיבות שהניעה את המהרי"ל לאסור את השלכת האוכל בתוך הנהרות, היא העלילה הנוצרית הרווחת באותם הימים, שהיהודים מרעילים את הבארות והנהרות, עלילה שחזרה לנשנתה פעמים הרבה ואף באשכנז בחייו של המהרי"ל ", (ראי מקורות שם).

כשצוטטה המשנה: "ואין נותנים לפניהם מזונות" (ביצה ג,א), כתבת "אין הכוונה בתשליך להאכיל את הדגים", איני יודע מדוע את מתייחסת להאכלת הדגים כאל "מנהג ותיקין", ייתכן שהמנהג החל כאשר אמא אמרה לילד שהלך לתשליך "קח את הלחם היבש אתך, בשביל הדגים", הילד לקח, חביריו לקחו, כל הכפר לקח, כל המדינה לקחה, וכך נוצר מנהג, וההסבר בא אח"כ, תחילה הסבר פשוט ואח"כ על פי קבלה, ואפילו אם כך הדברים במנהג ה"תשליך" אין הוא מאבד מערכו, אם הוא פועל פעולה חיובית על האדם, וייתכן שהאכלת דגים בר"ה, תהיה פעולה מותרת,ובדומה להסברו של המנחת אלעזר (בנימוקי אורח חיים), במנהג זריקת החטים לפני הצפורים בשבת שירה, וכפי שכתבתי להלבן.

שבת שלום.

לא אני
א) כנראה החסרת את הנקודה: היו אלו שכתבו כאן שסיבת ניעור הבגדים היא, ניעור הפירורים מהכיסים, כלומר השלכת החטאים אל הדגים שבים. על זאת הבאתי: (א) שבמשנה ובשו"ע ובמקורות מנהג התשליך מזהירים נגד זריקת פירורים. (ב) ניעור הבגדים כאן ובקידוש לבנה הוא שווה, ושם בודאי לא שייך הטעם של זריקת החטאים לדגים. על הפרט הזה האחרון הבאתי מכתבי האריז"ל ומהמ"א.
ב) בקשר לניעור הבגדים בתשליך, אעתיק בזה את הגהות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (האדמו"ר החמישי לבית חב"ד): כתוב בפרי עץ חיים שער השופר פ"ה, וינער שולי הבגדים כשאומרים ותשליך במצולות ים כו'. ובסידור האריז"ל מהרב שבתי ז"ל כתב דדוקא בגד ציצית, כי היא בגד השכינה. וכן בסידור שער השמים מהשל"ה כתב דדוקא בגד ציצית. וכן מנהגינו, לנער את טלית קטן, אך אחר שגומרים את סדר התשליך. וכן נראה מסידור השל"ה ז"ל.
ג) החסרת את העיקר, והוא, שהאיסור להאכיל ביו"ט הוא רק בדגים הטהורים, ולא בציפורים ולא בצפרדע. ובחנם הזכרת כאן את אין מזונותם עליך, שאינו שייך לכאן. ואף שהעירו מזה לנושא זריקת האוכל לציפורים (במ"א ושוע"ר סי' שכד), הרי אין זה קשור להאיסור במשנה ובשו"ע סי' תצז. ובודאי שאת האיסור המפורש במשנה ובשו"ע ובמהרי"ל לא "התירו אחרים", כדבריך.
ד) אתה כותב שבמקורות לא הובא טלית קטן. וכמובן שלא עיינת בסידור השל"ה המובא לעיל. ובחנם את מאשים שזה "החל להופיע בספרות החסידית".

להלבן



במכתבי הקודם טענתי, שאין קשר בין נעור שולי הטלית קטן של קידוש לבנה לניעור שולי הבגד של תשליך, לא החסרתי לא את הנקודה, ולא את הריבוע.

לא נכנסתי לדיני האכלת חיות עופות דגים וגויים, ביו"ט או בשבת, וכל שרציתי להעיר, שאף שנכון שמזהירים נגד זריקת הפירורים, אך גם מזהירים נגד האכלת הציפרים, וכפי שהוא גם בשו"ע הרב (סימן שכד סעיף ח) "שכתב "ויש נוהגין .. ואינו מנהג נכון", ואעפ"כ הוא מנהג ישראל מקובל, וכן הלכת אין מרקדין בשבת, (בשו"ע הרב סימן שלט סעיף ב), אך למעשה מהדרין לרקוד, ומה שיותר ריקודים, יותר שבת'דיק, מנהג לא תמיד מתחיל לפי כללי ההלכה, אך תמיד יהיה מי שימצא לו היתר, אף לדבר המפורש לאיסור בשו"ע, ואם לא ימצא טעם על פי ניגלע הרי ימצא לו ע"פ חסידעס, או על פי קבאלע.

היו שטעו כדבריך, מאחר וראו בסוף התשליך ובסוף קידוש החודש בסידור תהילת ה', "ינער שולי הטלית קטן", וחשבו שראי זה כראי זה, אך אין הדברים כן, שניעור כנפות הציצית בקידוש החודש, מקורו בפע"ח כדי לגרש את הקליפות, (טעם קבלי) הרי טעם נעור שולי הבגדים בתשליך, הוא נעור החטאים. (טעם בעל הבית),

וראיתי שכתב בנטעי גבריאל (הלכות ראש השנה (תשנד) עמ' שסט הערה כא, שנעור הטלית קטן מופיע ב"סידור התניא נ"ע", והרי דבריו בטעות יסודם, שאין הדברים לא בסידור הרב, ולא בשו"ע הרב, אלא בסידור תהילת ה' הוצאת קה"ת, שאינו סידור הרב, (אלא נוסח אשכנז משופץ", ואשר בזמן מן הזמנים הוסיפו זאת בסוף התשליך, ייתכן על פי "רשימות כ"ק אדמו"ר זי"ע, ד, עמ' 9, (מהנהגותיו בריגא בימי ר"ה תרצ"א), ש"אחר התשליך ניער שוליו, כמדומה של הטלית קטן", הרי גם אצלו היה זה רק "כמדומה", ומה שהעתקת את הגהות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (האדמו"ר החמישי לבית חב"ד), הלא תראה שידעתי מהן,

לדעתי יש הבדל, בין טעם נעור הטלית קטן בקידוש החודש- נעור הקליפות, לנעור הבגדים- ניעור החטאים, כשם שיש הבדל בין נעור הזקן לאחר אכילת מצה, למי שמקפיד על שרויה, מפחד שנשארו לו פירורים שיפלו לו למרק, למי שמנער זקנו כי מגרד לו.

אם תרצה לומר, שהגירוד הוא מהקליפות, וחמץ הוא מהקליפות, יהא כדבריך

למשה גרויס



כדבריך כתב גם במנחת אלעזר שם: "וגם דוחק לומר שהיה ביום יג מדות, כיון שכתב שהיה בר"ה".

אך הבאתי רק את "וגם דוחק לומר שהיה...".



לשחרית.



ד. שפרבר (מנהגי ישראל, חלק ג עמוד קכא פרק "מקומו של הסמל בעולמו של המנהג"), כותב כדברייך, על מנהג זריקת הפתיתים, "הרי שהיו בני אדם זורקים פתיתי לחם וכדומה לתוך הנהרות בראש השנה ואומרים בשעת מעשה את הפסוק שבמיכה "ותשליך במצולות ים כל חטאתם", כלום יכול להיות טכס בעל אופי סימבולי מזה".

ברור, שהן מנהג זריקת הפתיתים והן נעור הגלימה, הם מעשים סמליים, של זריקת החטא, וייתכן לומר, שהמנהג הראשון היה של זריקת הפתיתים , ובגלל ההתנגדות הועבר הסמל לנעור הבגדים, ובאיזשהו זמן עבר המנהג לנעור הטלית קטן, אך נראה לי שנעור הבגדים היה יותר פופולרי, מאחר ולכולם יש בגדים ועוונות, אך לא טלית קטן.



להלבן.



לא רציתי להתייחס לשאלת האכלת הדגים, אך מכיוון שזה כנראה מטריד אותך, אעשה עמך חסד, ואגיב לדבריך.

לשון הרב בהלכה זו (תצב, ה), "כל שאסור לאוכלו ביו"ט, מפני שהוא מוקצה, בין הבהמה בין חיה ועוף, אין משקין אותן ביו"ט, ואין נותנין לפניהם מזונות, שמא ישכח ויקחם לאכול, בד"א, לפניהם ממש, אבל ברחוק מהם קצת, מותר ליתן מזונות או מים, והם באין ואוכלים ושותים, דכיון דהצריכוהו להרחיק מהם קצת, יש לו היכר, ולא ישכח ולא יבוא ליקח אותן", ואיני יודע מדוע תתלונן על מי שעומד במרחק מטר משפת הנהר, וזורק פתיתים לדגים, שהוא מותר מעיקר ההלכה, ובפרט אם הוא הולך לתשליך עם הציבור, ויהיה מי שיזכירו שאסור לקחת. ומה שהבאתי מהשלכת הזרעונים בשבת פרשת שירה, היה רק כדי להוכיח, שאפילו במקום שההלכה מפורשת לאסור האכלת עופות שאין מזונותיהם עליך, מצאו דרכים להצדיק את המנהג. ותמיהני עליך שידעת את דברי השולחן ערוך, סימן תצז סעיף ב, "דגים ועופות וחיה שהם מוקצה, אין משקים אותן ביו"ט ואין נותנים לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהם. וכל מה שאסור לאכלו או להשתמש בו מפני שהוא מוקצה, אסור לטלטלו", ולא זכרת מדברי אדמוה"ז, "בד"א לפניהם ממש אבל ברחוק מהם קצת מותר", שמקורם במג"א שם סוס"ק ב.

בגלל בעיות במחשבי, והיותי משתמש במחשב שאינו שלי, אני נאלץ לפעמים למהר, והמהירות היא מן השטן (מי אמר זאת?), כך שבסוף מכתבי האחרון, ישנם דברים שאינם מדוייקים.

צדקת כשכתבת שמנהג נעור הטלית קטן קדם לחסידות.

אין לי עסק בנסתרות ואין לי עסק בפרע"ח, אבל ראיתי שהמגן אברהם בהלכות קידוש החודש כותב: "כתוב בכתובים, שינער שולי בגדיו", ואילו בהלכות התשליך לא אמר דבר מנעור הבגדים, וכך הוא גם בסידור הרב (עם דא"ח, וכן הוא בסידור תורה אור), שבסוף קידוש החודש הביא וינער שולי הטלית קטן, אך בתשליך לא הזכיר ניעור, לא בגדים ולא ט"ק, אך בסידור "תהלת ה', (שאינו סידור הרב, ולא כמו שכתב הנטעי גבריאל), הופיע לפתע בסוף התשליך "וינער שולי הט"ק", (מקור: היום יום עמוד צב), האומר דרשני, וא"כ איני יודע כיצד מה שכתבת "ניעור הבגדים כאן ובקידוש לבנה הוא שווה, שם בודאי לא שייך הטעם של זריקת החטאים לדגים. על הפרט הזה האחרון הבאתי מכתבי האריז"ל ומהמ"א", יש בו אף חצי דבר, כדי לסתור את דברי שחרית, או האחרים, שטענו שמנהג זריקת הפירורים, החל כמעשה סמלי של זריקת החטא, וכפי שתראה להלן בדברי הבן איש חי, שגם אצלו מנהג נעור הבגדים הוא מנהג סמלי..

אם כבר הבאת את נעור הטלית בקידוש לבנה ותשליך, היה עליך להביא גם את דברי הבן איש חי (נח אות טז), "אין נכון להניח הטלית בלא קיפול בלילה ואם שכך ולא קפלו ועבר עליו הלילה אז כשילבשנו למחר ינערנו תחילה, וכנזכר באחרונים".

כשכתבתי שידעתי מהגהות הרבי הרש"ב לסדור עם דא"ח (קה"ת, עמ' 490), ציינתי שגם ידעתי מרשימות האדמו"ר זי"ע, (ד, עמ' 9) על התנהגות אדמו"ר הריי"ץ אשר "נער שוליו ("כמדומה של הט"ק"/במקור), והערתי, שמלשון "כמדומה", ייתכן לומר, שלא היה מנהג מקובל.

כשרצית להוכיח שמנהג נעור הבגדים הוא מנהג קבלי קדום, הבאת את דברי הרש"ב, אך כשתעיין בדבריו תראה, שהוא מביא טעמים ומנהגים שונים לנעור ולזמנו:

בשם הפע"ח: "וינער שולי הבגדים כשאומרים ותשליך במצולות ים כו'". ולא אחר הויהי רצון.

"בסידור האריז"ל מהרב שבתי ז"ל כתב דדוקא בגד ציצית, כי היא בגד השכינה". ואין בו מן הקליפות שהוא בדברי הפע"ח בקידוש החודש, (שער ר"ח פ"ג), וצריך לנער בגדיו להבריח את החיצונים הנעשין מקטרוג הלבנה",

"וכן מנהגינו, לנער את טלית קטן, אך אחר שגומרים את סדר התשליך. וכן נראה מסידור השל"ה ז"ל". (שלא כבפע"ח שכתב, "וינער שולי הבגדים כשאומרים ותשליך במצולות ים כו'".

ולא ברור אצלי, מדוע כאשר הביא השל"ה ב"מסכת ר"ה עמוד הדין", את מנהג התשליך, (עמ' נד סוף טור ב), שבו גם הביא קטע ארוך מהזוהר, לא הזכיר כלל ולו ברמז כלשהוא, את מנהג נעור הבגדים או הטלית קטן.

בפרע"ח שם (בקידוש החודש): "ומורי ז"ל היה מנער כנפות הטלית קטן כי הוא בגד המלכות" (בסדור רב שבתי כתב שהציצית הוא "בגד השכינה", בפרע"ח, "בגד המלכות", "שכינה=מלכות"?), אך בשער הכולל (לאווט) כתב שבפרע"ח ובסידור האריז"ל כתב "וינער שולי בגדיו", (שהוא כדברי המגן אברהם דלעיל).

אולם נראה שלא רק שלא ברור מה עשה האריז"ל, בקידוש החודש, גם לא ברור מה עושים החסידים בתשליך, נעור הבגדים או נעור הט"ק, (ראה דרכי חיים ושלום (מונקאטש) אות תשמא, והמטה אפרים, תקצח, ד.



לפניך תשובה (סימן לא) מספר שו"ת תורה לשמה, המיוחס להבן איש חי, (אך לא בודאי, ראה יביע אומר ח"ט, ושו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, מילואים בסוף סימן טו, "כי הנה ענין זה מי הוא הרב המחבר את שו"ת תורה לשמה אית ביה עקולי ופשורי טובא, דהנה ידידינו הגאון המובהק מהר"י סופר שליט"א ס"ל כי חיבור זה של שו"ת תורה לשמה הרי הוא להגרי"ח ז"ל גופיה, וכאשר ציין והדגיש זאת בספריו היקרים בכמה דוכתי. אמנם נהירנא כי לפני שנים טובא בהיותינו לומדים לפני מו"ר מרן מלכא שליט"א, אגב שיטפא הודיענו מו"ר שליט"א את דעתו דעת עליון כי נראה דהרב המחבר את שו"ת תורה לשמה אינו הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל"), המאשרת את דברי, אשר נעור שולי הגלימא, הוא מעשה סמלי, של השלכת עוונות, שהוא "פועל דמיוני על דרך מה שעשה נחמיה ע"ה בניעור הנז' וכונתינו הוא על העונות והחטאים שיתנערו מן הנפש ויושלכו הם".

"שאלה: ילמדנו רבינו בענין פסוק פותח את ידיך שאומרים אותו כל יום בשחרית ומנחה שמנהג העולם לפתוח שתי ידיהם בו ויש מלעיגין בזה המנהג באומרם פתיחת יד האדם מאן דכר שמא בפסוק זה הלא אנחנו מבקשים על פתיחת יד העליונה. על כן יורנו אם יש ממש בהרהורי דברים אלו ואיך נעשה.

גם עוד ילמדנו רבינו בענין התשליך ביום ר"ה =ראש השנה= שנוהגין לנער כנפי הגלימה בעת אומרם ותשליך במצולות ים כל חטאתם אם יש הרהורי דברים בזה המנהג דגלימא דידהו מאן דכר שמא הכא הלא הכונה היא על השלכת המשחיתים והמקטרגים שנבראו מן העונות שיהיו נשלכים במצולות ים העליון וכאשר נמצא כתוב ביאור הדברים בשם מרן האר"י ז"ל וא"כ למאי נ"מ במנהג הזה שינער האדם גלימא דידיה ואם המנהג הזה של הניעור נמצא מפורש בדברי מרן האר"י ז"ל או לאו. גם ילמדנו על מנהג העולם שמנערין ג"כ כנפי הגלימא אחרי ברכת הלבנה אם יש בזה הרהורי דברים. יורנו ושכמ"ה.

תשובה: אין להרהר אחר מנהגן של ישראל בכל דברים הנזכרים בשאלה יען כי כל פועל דמיוני הנעשה למטה הוא כדי לחזק הדבר למעלה והיינו תמצא כי הנביאים נשתמשו בפועל דמיוני כאשר מצינו באלישע הע"ה עם יואש מלך ישראל שא"ל פתח החלון קדמה ויפתח ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר קח את החיצים ויקח ויאמר הך ארצה ויך שלש פעמים ויעמוד ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם וכנז' במלכים ב' י"ג. וכן תמצא פועל דמיוני בירמיה ג"כ שצוה ירמיה הע"ה את שריה והיה ככלותך לקרוא את הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל ולא תקום וכו' ע"ש וכבר דיבר בזה הרמב"ן ז"ל בביאורו על התורה ע"ש.

וכן תמצא פועל דמיוני כזה של ניעור הגלימא בנחמיה ה' דכתיב גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים את כל האיש אשר לא יקים את הדבר הזה מביתו ומיגיעו וככה יהיה נעור ורק ויאמרו כל הקהל אמן וכו' ע"ש.

על כן מה שנוהגין לפתוח ידיהם בפסוק פותח את ידיך מנהג טוב כי הגם שאנחנו מבקשים על פתיחת יד העליונה עכ"ז לחזק הדבר אנו עושים פועל דמיוני בפתיחת ידינו. גם יש עוד טעם אחר בזה כי בפסוק הזה יש המשכת שפע ואנחנו פותחים ידינו לעשות הכנה בזה לשרשינו ומזלינו למעלה לקבל השפע וכמו שמצינו אצל שלמה הע"ה בתפלתו דכתיב וכפיו פרושות השמים ופירשו הראשונים ז"ל לעשות הכנה לקבלת השפע. וכן בענין סדר התשליך שנהגו לנער שולי הגלימה והגם שדבר זה של ניעור הגלימה לא נמצא בספר הכונות כ"י המצוי אצלינו מרבינו האר"י ז"ל עכ"ז מנהג ישראל תורה הוא ויש בזה טעם כדי לעשות פועל דמיוני על דרך מה שעשה נחמיה ע"ה בניעור הנז' וכונתינו הוא על העונות והחטאים שיתנערו מן הנפש ויושלכו הם וגם המקטרג העליון למצולות ים העליון ובאמת גם ענין זה שעושין סדר התשליך על הים או על באר מים הוא ג"כ פועל דמיוני לים העליון וכאשר מפורש בדברי מרן האר"י זצ"ל וממילא מובן שגם ניעור הגלימה שנהגו לנער אחר ברכת הלבנה הוא מנהג נכון ע"ד הנז"ל. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.".

לא אני

אחרי רוב המלל, לא מצאתי בדבריך דבר שישנה או שיחלוק על מה שכתבתי:

א) אחד ממקורות מנהג התשליך שהוא מהרי"ל (שחי במאה השנית לאלף הששי, קרוב למאתיים שנה לפני האריז"ל), כותב בפירוש שמופרכת ההנהגה של זריקת הפירורין, ושהיא נגד המפורש במשנה ובפוסקים.
ב) המנהג המובא בפרי עץ חיים ובשאר ספרי הקבלה, לנער את שולי הטלית קטן, הן בתשליך והן בקידוש לבנה, אינו קשור להשלכת פירורים.
ג) דבריך על שלבים בפיתוח המנהג יכול להיות רק על התקופה שבין דברי רש"י (במאה התשיעית לאלף החמישי) ובין דברי מהרי"ל שהובאו לעיל. בתחלת התקופה הזאת זרקו לים משהו אחר (לא פירורים) וביום אחר (לא בראש השנה). וא"כ אין זה שייך לענינינו.

מכל האמור לעיל מובן ופשוט, שמנהג זריקת הפירורין אין לו על מה שיסמוך כלל, וזאת היא כל מגמת כתיבתי לעיל.