דברים שבע"פ; נזק כתיבתם משא"כ בפורום

כל החשש קיים רק כאשר נותניםפ משקל יתר למלה המודפסת. כיום, כשרבו מדפיסי הספרים שלא שמשו כל צרכם אין כל חשיבות יתרה למלה המודפסת, וממילא הספר אינו אלא רמקול ארוך טווח.

הסיבה שכתבת למניעת כתיבת דברים שבע"פ הוא מעניין,

ואני חושב שבאמת כל ספר שאין בו נחיצות אסור להדפיסו, אבל לך תסביר לאברך שכתב כמה חבורות שהעולם יוכל להסתדר גם בלי החידושים המרעישים שלו...

ווטו,

הדברים שאי אתה ראשי לאמרם בכתב, אינם מיועדים לכל בני האדם, והחשש הגדול אינו רק הקיפאון אלא, מה שאירע באמת לאחר שהותרה הכתיבה, שבכך רבו הכתות, המחלוקות, השיטות, והסברות. והאמת נעשית עדרים עדרים.

"ואתה ידעת כי אפילו תורה שבעל פה המקובלת לא היתה כתובה לפנים, כפי הציווי המפורסם באומה דברים שאמרתי לך על פה אי אתה ראשי לאמרם בכתב, שהרי זו תכלית חוכמה בתורה, לפי שהיתה הרחקה ממה שאירע בה בסופו של דבר, כלומר רבוי הסברות והסתעפות השטות, ומשפטים בלתי ברורים שיארעו בהסברת המחבר, ושכחה שתארע לו, ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם ונעשים כתות ונבוכים במעשה..ואם במשפטי ההלכה היתה הקפדה שלא לקבעם, קל וחומר לחבר ספר בדבר מסתרי תורה הללו שימסר לכל אדם, אלא היו נמסרים מיחידי סגולה ליחידי סגולה..וזו היא הסיבה שגרמה להעדר היסודות העצומים הללו מן האומה, ולא תמצא מהם אלא הערות מעטות ורמזים נאמרו בתלמוד ובמדרשות, והם גרגרי תוך מעטים שעליהם קליפות רבות....(מו"נ חלק א, פ'עא)

ודברים אלה נכתבו שעדין לא התרחקו הרבה מסוגיות התלמוד ודרכי חשיבתו, כ"ש בימינו שכל בעל תשובה מדייק דיוקי דיוקין מדברי אחרוני אחרונים שכל בסיסו אינו אלא דיוקים אויריים מדברי האחרון שלפניהם, עד שבמקרים מסויימים כשאדם מתבונן בהם רע עליו המעשה עד כמה רחוקים ומופלגים הם מן הגמרא ורוחה.

בהמשך לדברי יצחק יונתן ואשר 177: לפני חודשים מספר עיינתי באסופה של פסקי דין של ביה"ד הרבני בירושלים, ומצאתי שם תביעה שעניינה היה ספר תורני שהוציא אברך מסויים לאור במטרה להרשים את חותנו שבארה"ב כדי שיתמוך בו כלכלית (כך במפורש נכתב בכתב התביעה!)...
האמת היא שלגבי ספרים כאלה אכן נראה לי שיש מקום לאסור...

גו"ג, אם בתר כוונות אזלינן במה שונה תמיכה מחותנו מתמיכת "עושר וכבוד" מכל העולם?

רונן, הרמב"ם על פי חז"ל מסביר ש"בעל פה" זה הפירוש של הבכתב. ואנו כבולים ל"פירושים המקובלים" שאם לא כן, יפרש כל אחד כעולה על דעתו ותתפרק המערכת. נמצא שהכלל 'תורה מסיני' לגבי שבכתב ולגבי שבעל פה שונים. לגבי שבכתב פירושו שהוא הטקסט האולטימטיבי, שניתן והוסכם מפי הגבורה כלשונו, אבל לגבי שבעל פה [שניתן לפי קוים כלליים] הוא "מסיני" מבחינת התוקף, אבל לא מבחינת שניתן כלשונו מפי הגבורה. ראה נא באשכול "הלכה למשה מסיני", שם הבאתי קונטרס שלם בנידון ודברים מעניינים [אם כי לא מוסכמים] בדברי כותב למעלה.

תוקן על ידי עצכח ב- 23/07/2008 11:36:55

ווטו וכולם

מעלה נוספת יש בפורום, מלבד מה שציין ווטו, שהוא כלי למשא ומתן, גם תקיפות הדברים הם של דברים שבעל פה. זאת אומרת, אדם אינו קובע כללים כחוק כתוב, אלא מביע את הרעיון שעלה בדעתו לחבריו דרך כתיבה.

הפורום הוא כמו מכתב, נדמה כי לא עלה בדעת אדם לאסור כתיבת חידוש תורה במכתב לחבר. הכתיבה המדוברת בדברי חז"ל, כפי שביארם ווטו, הרי שאינם עניין טכני של כתיבה או דיבור, אלא כקבוע ככתבו, או כמסר רעיוני ללא חשיבות המילים.

המילים בפורום, הם דיבור כתוב, אך לא חוק כתוב, כמו כן מכתב וכו'.

לפי"ז יכול להיות שספר כתוב הבא להציע כיווני חשיבה בחידושי תורה, ולא לקבוע כללים ומסמרות, אינו בכלל האי כללא של "דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבם". הרעיון הזה של חז"ל הוא טיפוסי לשו"ע וכל ספר הלכות המגביל את כללי הדין לפי ניסוח כתיבתו ורמת הכותב באותו עת.

מהטעם הזה גם היה מן הראוי לעסוק בעיקר בכללים הבלתי משתנים, ואם יש צורך השעה לכתוב, אזי לכתוב רק כללים, שאז מרחב הגמישות של האמת התלויה בנתונים משתנים, תישמר יותר. אולי זאת הייתה כוונת התקפת ר' חסדאי קרשקש על דרך חיבורו של הרמב"ם.

עוד לימוד נוסף יש כאן ללמוד גם לגבי היחס לדברי התורה עצמם, שגם בהם יש להיזהר מקידוש מיותר מעבר לרעיון הטהור, ואולי יש להרחיב בזה.

יהוסף והכותב, אם כי קשה לדעת בדיוק מה קרה בעבר, תנא דמסייע לכון הרמב"ם בהקדמתו הכותב שעוד לפני היתר הכתיבה לרבי מסדר המשנה, היו החכמים כותבים רשימות לעצמם [ומשם ליקט רבי וחיבר המשנה לרבים].  הנה התימוכין לדבריכם על צורת הלימוד המכוונת של כותבי התורה שבע"פ הראשונים.

בהקדמתו למשנה תורה כותב הרמב"ם: "רבינו הקדוש חיבר המשנה. ומימות משה ועד רבינו הקדוש לא חברו חבור שמלמדים אותו ברבים בתורה שבע"פ, אלא בכל דור ודור ראש בי"ד או נביא שיהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון בשמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל או"א כותב לעצמו וכו' עד רבינו הקדוש והוא קבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים וכל הפירושים ששמעו ממשה ושלמדו בית דין של כל דור ודור בכל התורה כולה וחבר מהכל ספר המשנה. ושננו ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם ורבצו בכל מקום כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל. ולמה עשה רבינו הקדוש כן ולא הניח הדבר כמות שהיה.לפי שראה שהתלמידים מתמעטים והולכים והצרות מתחדשות ובאות וממלכת הרשעה פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלים והולכים לקצוות, חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח".

הדגשתי מילים כדי להוכיח שלא רק הכותבים לפני רבינו הקדוש, אלא גם הוא בעצמו לא השתמש בספר שחיבר שילמדו ממנו את הלימוד הקבוע, אלא הוא בעצמו שינן מתוך הספר ולא חילק אותו וגם כאשר הניח להם החיבור, זה היה אך שילמדוהו במהרה.

בהלכות תלמוד תורה פ"א הלי"א כותב הרמב"ם את סדר הלימוד ומה שנאמר ללמוד תלמוד, אינו מפרש לימוד טקסט, אלא "יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו". הרי שלא ראה הרמב"ם את עיקר הלימוד בקריאת הטקסט.

לעומת זאת, בסוף הקדמתו הוא מנמק את המחויבות ההלכתית לתלמוד "הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל". יש לציין את הנקודה המשתמעת מהרמב"ם לגבי תוקף חתימת התלמוד שזה "רק" מפני שהסכימו כל ישראל. ר"י סלנטר ז"ל באור ישראל י"ח כותב: "מעת חתימת התלמוד ננעלו דרכי התורה להבין ולהורות מכתבי הקודש..." האם שאב רז זה מ"פוק חזי מאי עמא דבר" [תרגום: צא וראה מה העם נוקט]?

מאידך, קבלתי דברים מתוך הסכמת הרב משה שפירא על הספר worldmask של עקיבא טץ: "קיבלנו מרבותינו כי אחר שהותרה כתיבת תושבע"פ משום עת לעשות לה'" וגו' אין זה היתר בלבד, אלא שאף הכתיבה נעשתה אופן של מסירה והעתקה של תושבע"פ ואפשר לטעום טעם של "מפי השמועה" אף מפי הכתב."

איני יודע מי הם ה"רבותינו" של רמ"ש מהם קיבל את קבלתו השמה ללעג לכאורה את כל הרעיון של "דברים שבע"פ". אולי הכוונה שמזה שאנו רואים שה"רבותינו" שלו חיברו ועדיין מחברים ספרים לרוב עד היום הזה, למרות שברור שבלי הספרים הללו לא תשתכח התורה [ואולי אדרבה], אנו למידים שהותר האיסור החמור הזה הפוגע בתורה של לכתוב את הארעי העובר שבעל פה כקבוע ועומד שבכתב?! עוד יש למעלה את טענת יצחק יונתן שכאילו לא מתייחסים ברצינות כיום לנכתב. אך אינו כן. בשלמא אם יזכירו ש"כך כתוב באינטרנט" [ובפרט בפורום שלא הזכירו את שמו] זה לא יתקבל ברצינות מספקת כמו שטען אידך גיסא שלמרות שיונק מכאן אינו מניק בשם כאן מסיבה זו. אך ברגע שנזכרת באיזה שהוא ספר מודפס איזו דעה שהיא זה מכניס אותה בגלגלי הלגיטימציה [כמובן לפי דרגות התלויות בנתוני ה"מקובל"]. לפי זה כאמור בתחילת האשכול, שיש נזק בקידוש דברים שיצאו מבטן הרגיש לדבר המסוים עד שזה נקבע להלכה שחוששים מגיהנום אם יעברו עליו [כמו שרואים לגבי -דוגמא שבדיוק דיברו עליה בבית המדרש- נטילת צפרניים ביום חמישי וכדומה].

תוקן על ידי עצכח ב- 23/07/2008 11:35:49

פעם ראשונה שאני רואה את האשכול הזה...

מן הראוי לדון בנושא שהעלה וטו, על התועלת והנזק שבספרים. ובוודאי שהכל מתחיל מקידוש המילה, מכך שאם דברים נאמרו, שוב אין לחלוק עליהם, ואדרבה ניתן לדייק מהם כהנה וכהנה. ולמרות שיצחק יונתן טוען שהיום יודעים שאין לדייק מספרי אחרונים אחרונים, בפועל איני סבור שזה כך.

אך עד לניתוח צדדי הכתיבה לכאן ולכאן, אני מבקש להשלים בסיפור על דברי גם וגם. הסיפור מופיע בלקט סיפורים על ר' שלמה זלמן אוירבך.

וזה המעשה: תלמיד ישיבה גדולה חיבר קונטרס, וביקש ממנו הסכמה לפירסום. רש"ז לא היה נוהג לתת הסכמות. והבחור הסביר את טעם הכתיבה. הוא בא ממשפחה עניה, והסיכוי שלו למצוא שידוך טוב, עשיר, הוא מינימלי. אך אם יפרסם ספר כבר בהיותו בישיבה, המניות שלו (ביטוי שלי) יעלו, והוא יוכל לזכות לשידוך טוב יותר - ולשבת ללמוד תורה בלי הפרעות.

כששמע רש"ז את הנימוק הזה, אמר: אך זוהי תורה לשמה. ונתן לו הסכמה, ואף ציין בהסכמה שהספר נכתב לשם שמים (עד כמה שזכור לי).

דוק: הספר לא נכתב כדי לפאר את שם המחבר סתם, אלא כדי לאפשר לו להשיג שידוך עשיר, ולא כדי שיהיה עשיר, אלא כדי שיהיה פנוי ללימוד תורה ללא דחק. וזה נחשב "לשם שמים" אצל הרש"ז.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

יצחק יונתן ,
נכון שהמציאות היום היא "הפוך על הפוך על הפוך"
השאלה היא האם צריך/ראוי לתת לזה לגיטמציה ?
או שהיה עדיף אם לא היו מרבים ספרים אין קץ הרבה יגיעת בשר ....
(ולא שזה כ"כ משנה הלכה למעשה .)

לעצם הענין אני מסכים עם ווטו שבוירטואלי הדבר קרוב מאד להיות כדברים שבע"פ . (יתירה מזו אני תמה אם אפשר בתרבות הדיון של ימינו אפשר היה ליצור דיונים בע"פ ממש , עם כ"כ הרבה משתתפים , עם יחסית הרבה זויות השקפה , תוך שמירה על כבוד הדדי בדר"כ . [ולא שאין מה לשפר ...])
ושאלה למשיחים שביננו האם , האינטרנט נוצר כדי לאפשר את שיבת הסנהדרין לכנה ???

הבעיה אינה עצם כתיבת התושע"פ. בימינו הדבר הוא הכרחי.

הבעיה היא שהיום כל דבר נכתב והופך להיות 'תורה'.

אם כבר בגרש"ז אויערבך זצ"ל עסקינן, נזדמן לידי לפני מס' ימים ספר ובו מעשיות והנהגות שנכתב ע"י אחד מתלמידיו.

בצמוד להסכמות לספר, מובא מכתבו של הרב אברהם דב אויערבך בשם המשפחה שמביא ההסתייגות מהספר, ובין היתר התנגדות ל'גזור הלכה' ממעשה רב מבלי לעמוד על כל הרקע למעשה.

ממללא,

הערה לדבריך: "בימינו הדבר הוא הכרחי", הייתי מפרש לפי האמור לעיל: "בימינו"; עד לעידן האינטרנט!