א. לא הצלחתי להבין מה היחס בין דברייך, לבין מצב מלחמה בין אנושי. הרי כלפי הקב"ה לא שייך כלל יחס של פיקוח נפש? ב. מדוע אתה לא דן מהכוון של דיני מצור?
נשלח ב-14/8/2006 17:34
התייחסתי רק לפרשת סדום כי זה נושא שעלה בתחילת האשכול. במקום אחר
התייחסתי לנושא גם מבחינת דיני מצור (או יותר כללי - דיני קריאה בשלום),
ואעתיק את הדברים לכאן:
---
עמית כתב: "
בעקבות המצב חשבתי על ההבדל בין מוסר המלחמה
לפי התורה לבין החלטות בג"ץ, הקוד האתי של אסא כשר ו"טוהר הנשק". לפי הבנתי את
הפרשיה של "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום" אני מבין שנוהל
וידוא כניעה המכונה בטעות נוהל שכן כלומר: כשתושבי שמבנה או שכונה נכנעים
וטוענים, שאין שם מחבל חובה להשתמש בהם, כדי שכוחותינו לא יפגעו במצב שבו התושבים
משקרים והיו דברים מעולם. כמובן שאם הם לא נכנעים צריך להשמיד את המבנה או השכונה כדי
לא לסכן את חילינו. כמובן שבימינו לפי התורה מצב של לחימה בשטח בנוי זה מצב נדיר.
לפי פרשה זו ולפי גורל סדום אפשר להבין, שההפצצה בקנה מוצדקת בהחלט. לעומת זאת
הלחימה בשטח הבנוי של מרון א-ראס הייתה מנוגדת לחוקי התורה לאחר פיזור כרוזים מהאוויר
היה צריך לשטח את הכפר בהפצצה מהאויר. יתכן ואם כבר בעזה היינו פועלים כך לא היו
מחבלי הכי-זבלה לא חוטפים את חילינו. התברר ש"טוהר הנשק" פוגע בהרתעת אוכלוסיה צוררת ולא מאפשר לנצח אותה ניצחון מוחץ. אני חושב שחוקי המלחמה של התורה לא נועדו לאזרח אבל חיל קרבי יהודי צריך
לנהוג לפיהם."
---
והתשובה שלי (אראל):
"בעקבות המצב חשבתי על ההבדל בין מוסר המלחמה לפי התורה לבין החלטות בג"ץ, הקוד האתי של אסא כשר ו"טוהר הנשק""
יישר כוחך על העיסוק בדיני מלחמה. אכן בימינו חשוב לעסוק בדינים אלה, כי
עיקר כוחנו הצבאי תלוי בשמירה על דיני התורה, "לא בחיל ולא בכוח כי אם
ברוחי אמר ה'".
"לפי הבנתי את הפרשיה של "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום" אני מבין שנוהל
וידוא כניעה המכונה בטעות נוהל שכן כלומר: כשתושבי שמבנה או שכונה נכנעים
וטוענים, שאין
שם מחבל חובה להשתמש בהם, כדי שכוחותינו לא יפגעו במצב שבו התושבים משקרים
והיו
דברים מעולם" -
לא הבנתי איך הגעת מ"כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום" לנוהל
שכן. אולי אתה מדייק מהמילה "עיר", שכל העיר צריכה להשלים יחד, וכל תושבי
העיר ערבים זה לזה, ולכן מותר להשתמש בכל אחד מהם כדי לוודא שהאחרים אכן
הסכימו להשלים. אולם, אין הכרח לפרש כך: ייתכן שמי שמייצג את העיר הוא ראש
העיר, והוא אחראי להחליט אם העיר משלימה או לא, והוא אחראי גם לוודא שכולם
השלימו.
ויש עוד לדון, בהנחה שראש העיר ורוב תושבי העיר הסכימו להשלים עמנו וקיבלו
על עצמם את שבע מצוות בני נוח, הרי דינם כדין גרים תושבים, וע"פ התורה
אנחנו חייבים להחיותם כמו שנאמר "גר ותושב וחי עמך", ולכן לא בטוח שמותר
לנו לזלזל בחייהם ולהתייחס אליהם כפחות חשובים מחייהם של חיילי צה"ל. אפשר
כמובן להיעזר בהם כדי לוודא שהשכנים השלימו, אבל לשם כך צריך לצייד אותם
בנשק ואפודי מגן כמו חיילי צה"ל, וזה עלול להיות קצת מסוכן. אם אנחנו לא
רוצים לתת להם נשק, נראה לי שאין לנו רשות להשתמש בהם, כנ"ל.
"כמובן שאם הם לא נכנעים צריך להשמיד את המבנה או
השכונה כדי לא לסכן את חילינו. כמובן שבימינו לפי התורה מצב של לחימה בשטח בנוי זה מצב נדיר."
-
ע"פ התורה, אם לא השלימו, הדין הוא "והכית את כל זכורה לפי חרב", כלומר
צריך להרוג את כל הגברים הבוגרים בסייף, כדין בני נוח שעברו על מצוות. את
הנשים והילדים לא צריך להרוג, אלא לקחת בשבי. בימינו אין דין "לא תחיה כל
נשמה", כי דין זה נאמר רק על שבעה עממים שאינם קיימים בימינו. לכן לא ברור
שמותר להשמיד את כל המבנה או השכונה.
מצד שני, אם הסיכון הוא גדול, "פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה", ולכן
יתכן שמותר להפגיז מהאויר ולהרוג גם נשים וילדים. אולם צריך להתיישב בזה
הרבה, ולבדוק בכל מקרה עד כמה הסיכון הוא גדול. יש רמה מסויימת של סיכון
שצריך לקחת כדי לקיים מצוות.
"לפי פרשה זו ולפי גורל סדום אפשר להבין, שההפצצה בקנה מוצדקת בהחלט" -
דווקא מפרשת סדום אנחנו למדים, שדרכו של ה' היא לא לספות צדיק עם רשע, אלא
קודם כל לרדת ולראות מקרוב האם באמת כולם רשעים (בראשית יח21: ארדה נא
ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה, וע' גם רש"י שמסביר שמטרת הפסוק היא ללמד את הדיינים לפסוק ע"פ ראיה מקרוב). אם מגלים שיש עשרה צדיקים בתוך
העיר, צריך לוותר על השמדת העיר. אם יש פחות מעשרה צדיקים, אז יש להשמיד
את העיר אבל להציל את הצדיקים. ה' שלח שני מלאכים שממש "סיכנו את חייהם"
כדי להציל את לוט (אילו לא היה להם נשק ל"הכאה בסנורים", הם כבר היו
נרצחים ע"י תושבי סדום). כל הדברים האלה לא נכתבו בתורה סתם - לפני הדיון על הצדיקים בסדום
נאמר בראשית
יח19: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו
אחריו ושמרו דרך ה'
לעשות צדקה
ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו: הדברים
האלה נכתבו כדי שנלמד מהי דרך ה' שיש חובה ללכת בה, וזו מצוה מהתורה ללכת
בדרך זו - "ללכת בדרכיו".
אמנם, כפי שכתבתי למעלה, נראה שבמצב של פיקוח נפש ודאי לא חייבים לקיים
מצוה זו, כמו כל שאר המצוות שנדחות מפני פיקוח נפש; וצריך עיון.
"לעומת זאת הלחימה בשטח הבנוי של מרון א-ראס הייתה מנוגדת לחוקי התורה לאחר פיזור כרוזים מהאוויר
היה צריך לשטח את הכפר בהפצצה מהאויר." -
כאן יש לדון, איך בדיוק יש לבצע את מצוות קריאה לשלום, והאם פיזור כרוזים
מהאויר הוא מספיק?
בהלכה אין כמעט התייחסות לאופן הקריאה לשלום, פרט למדרש על שלוש האיגרות
ששלח יהושע לערי כנען. אולם, נראה לי שיש שני הבדלים מהותיים בין הדברים:
א. האיגרות של יהושע נשלחו זמן רב מראש, כך שהתושבים יכלו להחליט אם הם
רוצים להשלים, ואם לא - לאסוף את חפציהם ולעזוב את המקום. הכרוזים של צה"ל
מפוזרים רק מספר שעות מראש, לא בטוח שזה מספיק.
ב. האיגרות של יהושע כללו שלוש אפשרויות - להשלים, לעזוב, או להילחם.
הכרוזים של צה"ל, עד כמה שידוע לי, כוללים רק שתי אפשרויות - לעזוב או
להילחם.
ג. מעבר לכך: גם אם תושבים של עיר מסויימת רוצים להשלים, הם לא יוכלו
להתגונן מפני המחבלים שיבואו ויפגעו בהם. השלום חייב להיות הדדי - כמו שהם
משלימים איתנו, גם אנחנו חייבים להבטיח להם שיחיו בשלום, ולהגן עליהם מפני
אויבים אחרים אף במחיר סיכון חיילינו, כמו שיהושע יצא למלחמה כדי להגן על
הגבעונים (יהושע י). למרבה הצער, לצה"ל יש כתם בעברו - הפקרת בעלי בריתנו
מצד"ל, ויש למצוא דרך לתקן כתם זה לפני שדורשים מערים שישלימו איתנו. כל
עוד הכתם הזה קיים, הקריאה שלנו לשלום היא לא רצינית, כי היא לא באמת
מבטיחה להם שלום.
"יתכן ואם כבר בעזה היינו פועלים כך לא היו
מחבלי הכי-זבלה לא חוטפים את חילינו. התברר ש"טוהר הנשק" פוגע בהרתעת
אוכלוסיה צוררת ולא מאפשר לנצח אותה ניצחון מוחץ." -
יתכן, אבל כשמסתכלים באופן גלובלי על כל המדינות בעולם, רואים שרוב הכוח
נמצא בידי מדינות שמשתמשות בו בצורה אחראית, ומשתדלות למעט בסבל של אזרחי
האויב. מדינות שפועלות בשיטת "הרוג כפי יכולתך" חיות פחות וסובלות יותר.
אבל כמובן זה אינו השיקול העיקרי, השיקול העיקרי הוא ללכת לפי התורה.
ויש עוד הרבה לדון בנושאים אלה.
תוקן על ידי - אראלסגל - 14/08/2006 17:44:03
נשלח ב-21/8/2006 02:31
מוסר ומידתיות במלחמה
אורי פז
איש דת אירופי נשאל פעם במה היה בוחר אילו ידע שלחץ פיזי מתון יציל חיי קורבנות חפים מפשע, השיב שהיה מעדיף להתאבד מאשר לבחור. מאוד נוח לומר כך כאשר חרב הדילמה אינה מונחת על צווארך ונחמד להיות אידיוט מוסרי מרחוק.
אך מי מאיתנו אוהב לחשוב איך היה נוהג מול דילמה מוסרית קשה שאינה עומדת על הפרק? ניקח למשל, דוגמא אחרת: מה היית עושה אילו נמצאת בבאר צרה ועמוקה וראית אדם אחד נופל עליך? פילוסופים שלא נרתעו מלהתחבט בדילמה המוסרית, סברו כי למי שנמצא בבאר מותר לזוז הצידה אם אין לו דרך אחרת להציל את עצמו, גם אם התוצאה עבור הזולת עלולה להיות מוות. לצורך זה אין משמעות לשאלה האם הזולת נפל עליו במזיד, מעד או הושלך על ידי אדם שלישי. זאת משום ש"אין מצפים מאדם להתייחס לחיי זולתו בדיוק כשם שהוא מתייחס לחייו שלו", כפי שמסביר פרופ' דוד נבון מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה וחתן פרס ישראל. "שום קוד אתי לא יצלח, אלא אם יכיר שבענייני קיום אדם קרוב אצל עצמו. לכן אין האתיקה דורשת הקרבה ומסתפקת בהצבת סייגים לפעולותיו של אדם המגן על עצמו" ("בין אתיקה ליפי נפש", ידיעות אחרונות, 10.8.06).
המתגוננת כתוקפנית
גם ד"ר צבי טמיר השכיל בדיני הגנה עצמית; את הדוקטורט שלו כתב על "הגנה עצמית אקסטרה משפטית". "לפי כללי המשפט הבינלאומי", הוא מסביר בראיון למשה גורלי ב"מעריב", "הגנה עצמית החורגת מפרופורציה, עשויה להפוך את המתגוננת לתוקפנית בעצמה. גישה זו, שאינה מכירה במצבי ביניים שבין הגנה עצמית לתוקפנות וצובעת הכול בצבעי שחור-לבן, אינה נראית לי נכונה.
"המידתיות נבחנת גם בעילה של התגובה וגם בעוצמתה. ובמלחמה עם החיזבאללה, התגובה הישראלית איננה רק לחטיפת החיילים או לירי הקטיושות. צריך לבחון אותה כתגובה לכוונת החיזבאללה לחסל את ישראל פיזית. כוונה זו מוכוונת וממומנת בידי איראן ונתמכת בידי סוריה. בתנאים אלה, אין להגביל את התגובה הישראלית במבחני מידתיות שאינם רלוונטיים. גם אירוע מצער, כמו בכפר קנא, לא הופך את ישראל ממתגונן לתוקפן, כמובן אם מילאה את חובתה להזהיר את האוכלוסייה האזרחית לפני שתקפה את החיזבאללה."
עיקרון המידתיות הוא חלק מ"דוקטרינת וובסטר" – על שם מזכיר המדינה האמריקני דניאל וובסטר, שכונן את העיקרון על רקע סכסוך שולי בין ארצות הברית לאנגליה בשנות הארבעים של המאה ה-19. אלא ש"הלחימה שישראל מעורבת בה מול החיזבאללה היום שונה לחלוטין", אומר ד"ר טמיר. האם הוא סבור שישראל הפרה בתגובתה את עיקרון המידתיות? "אין תגובה שחורגת ממידתיות מול איום ג'נוסייד-פוליטיסייד (השמדת עם, השמדת מדינה – א"פ)", טוען ד"ר טמיר.
לחימה בין מדינות מול לחימה נגד טרוריסטים
ובאמת, כיצד ניתן לפגוע באופן "מידתי" בטרוריסטים המסתתרים בתוך אוכלוסייה אזרחית, הנותנת להם מחסה? איך מבצעים סיכול "מידתי" נגד משגרי טילים, המצויים בבתים פרטיים? – אלה הן שאלות מוסר שהמשפט הבינלאומי של האו"ם אינו נותן עליהן תשובות המניחות את הדעת. "המשפט הבינלאומי ההומניטרי מתמקד בדיני הלחימה שבין מדינות, להבדיל מלחימה נגד טרוריסטים, המסתתרים בקרב אזרחים", כותב דוקטורנט למשפטים ליאב אורגד, "ואין בו דין אופרטיבי מיוחד ללחימה בארגוני טרור" (מעריב, 2.8.06). לכן גם ישנו קושי ליישם את דרישת המידתיות, המתאימה למצב מלחמה בין מדינות הנלחמות בשטח מוגדר, גם כלפי מאבק בטרור.
הדין הבינלאומי מכיר, במסגרת הזכות להגנה עצמית, באפשרות שאוכלוסייה אזרחית תיפגע במלחמה. זוהי תוצאה בלתי נמנעת של לחימה. זה טיבם של דיני המלחמה שהם כמו המלחמה עצמה – אכזריים וקשים. הפרשנות הניתנת כיום לדרישת המידתיות במלחמה – לפיה אסורה כל פעולה צבאית שיש בה פוטנציאל לפגיעה באזרחים – מנותקת לחלוטין מהמציאות. "נוכחותה של אוכלוסייה אזרחית בשטח שבו ישנן מטרות לגיטימיות לתקיפה, אינה מקנה חסינות למטרה", מסביר אורגד. "אחרת תיווצר מלחמה חד-צדדית, בה לצד אחד יש חסינות מלאה".
זאת ועוד, עיקרון יסוד בדין הבינלאומי הוא הדדיות. האם אלפי הטילים ששוגרו לישראל הינם "מידתיים"? הראוי ליישם מידתיות קפדנית כלפי אויב "בלתי מידתי"? מכאן ברור לאורגד ש"רמת יישום המידתיות אמורה להיקבע גם לפי התנהגות הצד הלוחם מנגד".
משת"פ של הרשע
כמוהו סבור גם הפרופ' שלום רוזנברג, מהחוגים למחשבת ישראל ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. רוזנברג מצביע על שתי תופעות אבסורדיות: האחת קשורה לעצם הפגיעה באזרחים. "עלינו להבחין בין שני סוגי פגיעה, בין השימוש בהרג אזרחים כדי לקדם את מטרות המלחמה, לבין פגיעה שהיא תוצאה צדדית של פעולה בעלות מטרות אחרות, אסטרטגיות או טקטיות. זאת מהותה של מלחמה שאינה מתרחשת בצורה סטרילית, כתחרות במונדיאל או כאולימפיאדה, כשהתוצאה נקבעת על ידי שופטים ניטרליים, לכאורה. הכרזה כי פעולות ממוקדות בהן נפגעים אזרחים הן פשעי מלחמה גורמת בצורה פרדוקסלית לתוצאה ההפוכה, לשימוש באזרחים כמגנים חיים על ידי מחבלים חסרי מצפון. אדרבה, רק אם נהיה שקולים בגינוי, לא יהיה כדאי למחבלים להסתתר מאחורי האזרחים, ופחות אזרחים ייפגעו".
האבסורד השני קשור בעיניו ל"עצם קיומם של חוקי המלחמה במצב של חוסר הדדיות. דומה הדבר כאילו אנו מחייבים אבירים להשתמש בחרבות, כאשר למתנגדיהם מתאפשר להשתמש בנשק חם. מלכתחילה מוטל כאן עונש על מי שמחליט להיות מוסרי, ויתרה מכך: המוסר נהפך מתוך כך למשת"פ של הרשע".
דיון במוסריות - כמו המאמר הזה - חייב להיעשות לאורו של תהליך בירור, היורד לשור הענין המוסרי. בהקשר שלפנינו זה צריך להיות ברור שכשם שאמת המידה המוסרית האנושית הכללית רואה את המוסר במה שמביא תועלת לחיי האדם, מצב של סכנת חיים צריך להיעשות ברור לאור ההגנה על החיים, שהם הדרישה היהודית של המוסר בהקשר זה. מנקודת המבט של האדם המוסרי, עליו לראות בכל פעולה שמצילה את חייו או מכוונת לכך פעולה מוסרית ביסוד קיומה.
תוקן על ידי - לינקזעצער - 21/08/2006 2:33:23
נשלח ב-25/11/2006 23:42
מאמר מאת אוהד קמין
הריגת אזרחים חפים מפשע
הריגת "אזרחים חפים מפשע" תוך כדי הגנה עצמית איננה בעיה אתית אמיתית כי מה שלא בחרת בו אינו עומד לבחירתך, ולכן הוא נמצא מחוץ לתחום המוסר, העוסק במה שנבחר.
הטלת האחריות המוסרית – כמו האחריות לבירור - על צידה של ישראל בסכסוך עם הרשות הפלשתינית יוצר את האשליה שפעולתה של ישראל נבחרת בזמן שהיא איננה. שום פעולה צבאית ישראלית לא כוונה מעולם נגד גורמים אזרחיים או כאלה שאינם מהווים סכנה לבטחונם של ישראלים. הפעולות שבאמצעותן בוחרת ישראל להגן על עצמה נבחרות על ידה – והרג מי שלא היתה כוונה לפגוע בו מהווה תאונה, מכיוון שהיא חורגת מגדר התכנון הישראלי.
גם הבחירה בדרך התגובה על אלימות יוצאת מתוך הנחה שהיא מגינה על חיי אדם ולא מאיימת עליהם, כלומר: שהפעולה שבביצועה עלולים, אולי, להיהרג אנשים "חפים מפשע", היא פעולה של הגנה עצמית – ומשמעה שהיא, באופן ודאי, מצילה את חייהם של אנשים שהם חפים מפשע. במלים אחרות: כשיש לפנינו ברירה (שהוטלה עלינו על ידי אויבינו) בין סיכוי להרג אפשרי של אזרח חף מפשע לבין הצלה ודאית של אזרחים חפים מפשע, הבחירה המוסרית הודאית היא האפשרות השניה.
אם, במסגרת פעולה של הגנה עצמית, נפגע מישהו שלא התכוונו לפגוע בו, הרי דבר זה לא יכול להיחשב לרצח יותר משיכולה כל תאונה אחרת להיחשב לרצח. מדובר בתאונה – ואם יש בצבא ספק לגבי מידת האחריות – או חוסר האחריות – של הפוגע, מבצעים משפט לבירור הענין, על ידי הגורמים שתפקידם לבצע בירור מסוג זה, כפי שנמצאים גורמים למטרה זו בכל מערכת מורכבת, שיכולה לבצע תאונות.
אך משפט מסוג זה, אם יש מקום לבצעו, נעשה כראוי לאחר מעשה - לא לפניו. השיפוט המקדים, המוקיע את הצבא הישראלי, העוסק בהגנת העם, על הרג "חפים מפשע", משמעו הוקעה עקרונית של פעולת ההגנה העצמית כהתקפה יזומה והצגתה של פעולת ההגנה העצמית הזו כפעולה שנעשתה מתוך כוונה לפגוע באזרחים עוברי אורח.
מבחינת הצדק, זהו מצב של הגדרת הנאשם כאשם כל עוד לא הוכחה חפותו. מבחינה מוסרית, פירושה חריצת דין לשלילה על דברים שעדיין לא קרו – מקרה מסוכן של רוע או טירוף אמיתי מצד זה שחורץ דין.
מצבה של חברה שנותנת לגיטימציה לסוג זה של חריצת דין של חלק מאנשי הרוח שלה על כוחות ההגנה שלה הוא על גבול ההתאבדות הלאומית. מדובר בהעלאת פרנויה סובייקטיבית לדרגה של השקפה פוליטית אובייקטיבית – ובהודאה על רגש נחיתות מוסרי.
לישראל אין על מה להתנצל בפעולותיה; כולן נעשות במטרה להגן על אנשיה, שהיא חובה מוסרית יסודית של מדינה צודקת. בנוסף לכך, "אזרחים חפים מפשע" הוא מושג שאין לו יסוד במציאות העימות, מכיוון שבמצב הקיים לא קיימת דרך להבחנה בין אזרחים ללא אזרחים ובין חפים מפשע לכאלה שאינם. הדבר חמור במיוחד על רקע העובדה שאויביה של ישראל הם האשמים הבלעדיים בכל הנזקים בנפש וברכוש הנגרמים במלחמה.
נשלח ב-26/11/2006 00:37
דווקא משום שעמדתי הפוליטית קרובה לעמדה עליה מבקש להגן הכותב הנכבד, אני מצר על רמת הטיעונים כאן. מצבינו אינו כ''כ גרוע, אפשר לבקש כתבי הגנה אלגנטיים יותר ומנומקים בפחות רשלנות.
הריגת "אזרחים חפים מפשע" תוך כדי הגנה עצמית איננה בעיה אתית אמיתית כי מה שלא בחרת בו אינו עומד לבחירתך, ולכן הוא נמצא מחוץ לתחום המוסר, העוסק במה שנבחר. ההטעיה גלויה לעין. גם אם איננו בוחרים להכנס לעימות, אנחנו כן בוחרים להגיב. יש למוסר, ש'עוסק במה שנבחר' מה להגיד על זה. חוץ מזה, אם צודק אדון קמין ואין כאן קייס אתי בכלל, למה הוא ממשיך לכתוב? אפשר להסתפק בזה.
גם הבחירה בדרך התגובה על אלימות יוצאת מתוך הנחה שהיא מגינה על חיי אדם ולא מאיימת עליהם, כלומר: שהפעולה שבביצועה עלולים, אולי, להיהרג אנשים "חפים מפשע", היא פעולה של הגנה עצמית – ומשמעה שהיא, באופן ודאי, מצילה את חייהם של אנשים שהם חפים מפשע. במלים אחרות: כשיש לפנינו ברירה (שהוטלה עלינו על ידי אויבינו) בין סיכוי להרג אפשרי של אזרח חף מפשע לבין הצלה ודאית של אזרחים חפים מפשע, הבחירה המוסרית הודאית היא האפשרות השניה. טיעון משונה מאוד ללא שום ביסוס. אם אין קשר בין האזרחים החפים מפשע בשני הצדדים, מה מצרף אותם למשוואה שקמין פותר בהעדפת הוודאים על המסופקים?
אם, במסגרת פעולה של הגנה עצמית, נפגע מישהו שלא התכוונו לפגוע בו, הרי דבר זה לא יכול להיחשב לרצח יותר משיכולה כל תאונה אחרת להיחשב לרצח. נו באמת. תאונה, בהגדרה, היא משהו שלא מתכוננים אליו (למרות שיודעים באופן כללי שכתוצאה מפעילות מסוימת, נהיגה למשל, עשויות להתרחש תאונות). הפצצת בית מאוכלס, בזמן שידוע בסבירות גבוהה שתיתכן פגיעה בחפים מפשע, אינה דומה לתאונה בכלום.
אך משפט מסוג זה, אם יש מקום לבצעו, נעשה כראוי לאחר מעשה - לא לפניו. השיפוט המקדים, המוקיע את הצבא הישראלי, העוסק בהגנת העם, על הרג "חפים מפשע", משמעו הוקעה עקרונית של פעולת ההגנה העצמית כהתקפה יזומה והצגתה של פעולת ההגנה העצמית הזו כפעולה שנעשתה מתוך כוונה לפגוע באזרחים עוברי אורח. אפשר לגנות פגיעה בחפים מפשע בלי להתחייב ל'הוקעה עקרונית של פעולת ההגנה העצמית''. מה הקשר? אם כבר דמגוגיה, ניתן לטעון שבהגנה על מדיניות שלא מבחינה בין תקיפת פושעים וחפים מפשע, בהינתן שמדיניות כזו פוגעת במעמדה הבינ''ל של ישראל, פוגע אדון קמין ביכולת ההגנה העצמית של ישראל. יותר מכך, הוא מתגלה כמי ש'מוקיע עקרונית את פעולת ההגנה העצמית'.
מצבה של חברה שנותנת לגיטימציה לסוג זה של חריצת דין של חלק מאנשי הרוח שלה על כוחות ההגנה שלה הוא על גבול ההתאבדות הלאומית. מדובר בהעלאת פרנויה סובייקטיבית לדרגה של השקפה פוליטית אובייקטיבית – ובהודאה על רגש נחיתות מוסרי. ההבחנה סובייקטיבי / אובייקטיבי אינה אומרת כאן דבר. אולי מדובר בפרנויה קולקטיבית, או שאנשי הרוח הנ''ל רוצים לעשותה לקולקטיבית? השקפה פוליטית אינה עניין אינטלקטואלי בלבד, וכאן היא גם לא מתחזה לכזו. אנשי הרוח במוצהר פורטים גם על נימים רגשיים (בדיוק כמו שעושה אדון קמין, אגב, כשהוא מדבר על 'התאבדות לאומית').
בנוסף לכך, "אזרחים חפים מפשע" הוא מושג שאין לו יסוד במציאות העימות, מכיוון שבמצב הקיים לא קיימת דרך להבחנה בין אזרחים ללא אזרחים ובין חפים מפשע לכאלה שאינם. שוב הטעיה: גם אם אין יכולת להבדיל בין חפים מפשע לכאלה שאינם, אין בכך כדי לבטל את חפותם של החפים, שהיא קיימת אובייקטיבית בלי קשר לשאלה אם לך כתוקף או מתגונן יכולת לזהות אותה.
הדבר חמור במיוחד על רקע העובדה שאויביה של ישראל הם האשמים הבלעדיים בכל הנזקים בנפש וברכוש הנגרמים במלחמה. משפט אחרון זה מתייחס לדברים שבכלל לא נדונו כאן: מי אשם בראשית הסכסוך. אפשר לנחש שאדון קמין חושב שהפלסטינאים אשמים בלעדיים, ושכתוצאה מכך הם אשמים בכל תוצאותיו, בין ברכוש ובין בנפש. אין במאמר שום נסיון לתמוך באחת מהטענות הנ''ל, ובכל זאת הוא מסיים בו כאילו משהו מקביעות גלויות ונסתרות אלה נדונו ונתמכו.
נשלח ב-26/11/2006 08:22
אני מציע שכל מטיפי המוסר יבדקו את מבחן הבן שלי.
אתה הולך ברחוב עם הבן שלי ומגיע מישהו ומאיים עליו בכלי נשק. אתה מנסה להגן עליו והוא רץ ונעמד מאחורי אשה בהריון שמעודדת אותו, מה היית עושה?
בבנין בעזה מכינים חומר נפץ שמיועד לפגוע בבנך. אתה נמצא במטוס ויודע שביכולתך להציל את בנך על ידי הטלת פצצה על הבנין. כתוצאה מהפצצה יפגעו גם שכנים נוספים, שמסתבר שהם בחרו במפלגה שמעודדת את הכנת הפצצה.
מה היית עושה, מתאבד?
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 26/11/2006 8:24:34
נשלח ב-26/11/2006 08:42
בעל בעמיו,
נניח שמבחן הבן שלך אומר משהו שאפשר לנסח. מה אפשר להקיש ממנו להתנהגות של מדינה?
כתבתי שעמדתי הבסיסית (בעד הגנה עצמית, גם במחיר פגיעה לא מכוונת באזרחים, אם היא הכרחית) דומה לזו של קמין, אבל ציפיתי ממי שכונה כאן פעם 'פילוסוף' לנימוקים טובים יותר. הימין לא מוכרח להסתפק בכתבי הגנה דלים כאלה. דוגמה למאמר טוב (שעוסק בעקיפין בסוגיה הזו) הוא זה של דני סטטמן מאוני' חיפה בגליון 'עיון' האחרון. שוב: אפשר להצדיק את מעשיה של ישראל (או את רובם), אבל מאמר כזה מוכרח להיות מעמיק וטכני במידה רבה, ולא אוסף סיסמאות נרגש.
נשלח ב-26/11/2006 09:00
בעל,
פעולתך ביחס לבן שלך היא רצח מבחינה הלכתית. נקודה.
לכל הדעות אין אדם מציל עצמו בנפש חברו, וכידוע על כך נאמר 'ייהרג ואל יעבור'.
יש הבדל בין הגנה שאומרת שקשה להטיל סנקציות על פעולה כלשהי, לבין הגנה עליה כפעולה מוסרית. גם בהלכה יש הבחנה דומה, כשאדם עבר באונס על עבירה שהוא חייב ליהרג ולא לעבור.
נשלח ב-26/11/2006 09:36
מיכי,
אני לא מבין, אותו אחד הוא רודף. ובמלחמה אתה לא אמור לבדוק בציציות האם אתה פוגע בתותחן של הטנק או בנהג.
BT , זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות, אני טוען שמטיפי המוסר האלו לא נתקלו בבעיה אמתית שלהם ולכן הם מטיפים.
_________________
נשלח ב-26/11/2006 10:29
בע"ב,
טענה מסוג "אם היה מדובר בך וביקיריך" היא תמיד דמגוגיה. אם הבן שלך היה שבוי בידי החיזבאללה והדרישה שלהם היתה לשחרר תמורתו חמשת אלפים מחבלים עם דם על הידיים, סביר להניח שהיית מנסה לשכנע את ממשלת ישראל לעשות את זה. אם הבן שלך היה זקוק לניתוח חירום ובשביל להקדים את הניתוח היית צריך לשלם למנתח עשרת אלפים דולר "שחור" היית עושה את זה ללא ספק. כעת, האם לדעתך משלת ישראל צריכה לשחרר כל מספר מחבלים שידרש כדי לפדות את השבויים ולאפשר לכל אדם לשחד מנתחים כדי להציל את יקיריו?
נשלח ב-26/11/2006 10:30
ועוד, אם הבן שלך היה בבנין שעומד להפציץ , האם עדיין היית אומר שיש להפציץ בלי הבחנה?
נשלח ב-26/11/2006 10:34
איני יודע מה אני הייתי עושה ואל תביאנו וכו' אבל מה עשה המהר"ם מרוטנבורג?
גו"ג
טיעוני הוא שגם שוחרי המוסר נגועים בדמגוגיה וברגע מבחן הם לא יעמדו בנורמות שהם דורשים מאחרים?
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 26/11/2006 10:36:04
נשלח ב-26/11/2006 14:48
בעל,
האם מדובר בבן שלך שמצוי במלחמה והמאיים עליו מתחבא מאחורי אישה בהריון? זוהי אוקימתא מופלאה. אם אתה כבר מגיע בחזרה לנמשל, אז אין טעם למשל.
וחוץ מזה, אני אשאל אותך: מה תעשה כשבנך מצוי לא במלחמה והמאיים עליו שאינו לוחם מתחבא מאחורי אישה בהריון (שהיא קיטעת יד שמאל - כך שאינך יכול לקיים וקצות את כפה, וגם היא נשואה לחציו בן חורין וחציו ספק ממזר ספק מצרי שלישי מצד אמו). לפי מבחן הבן שלך כדאי לבדוק גם את השאלה הזו, לא?
נכון שרמת הטיעונים המוסריים שעולה בדיון הציבורי אינה עולה על מבחן 'הבן שלך', אבל אנחנו משתדלים כאן בכל זאת להתרחק מהדמגוגיות הללו עד כמה שניתן.
נשלח ב-26/11/2006 15:14
איני פוסק הלכה ואני מבחין בין מלחמה לאירועים אחרים וברור לי שדיני מלחמה שונים (בתנאי שיש מלכות וד"ל). אני כיוונתי את טענתי כלפי המטיפים בשער.
נשלח ב-26/11/2006 16:04
השאלה היא לא מה יעשה אדם ספציפי. השאלה היא מה נכון לעשות. רוב הכותבים כאן מחזיקים בדעה שיש לקיים תרי"ג מצוות. כל אחד מהם מתוודה על חטאיו ביום הכפורים. לפי ההגיון שלך, המסקנה היא שדעתם היא נבובה וריקה כי ברגע האמת גם הם חוטאים.
כאשר אינני בגדר נוגע בדבר אני יכול לשקול בקור רוח מה נכון ומה לא. אם אהיה נוגע בדבר תהיה הפרעה לשיקול דעתי. גם משה רבנו אינו יכול, על פי ההלכה, להעיד לעצמו או לאהרן הכהן. גם הוא חשוד. וכי משום כך נשלול את עדותו גם לגבי מי שאינו קרוב לו? האם משום שאיני גדול כמהר"ם ויתכן שברגע האמת אפעל אחרת ממה שאני טוען כעת בגלל שיקול זר השיקול הקר שלי אינו נכון? אתה צריך להביא טענות רציניות כנגדו ולא טענות שאינן ממין הענין.
