האם המחבלים רעים ?

אני רוצה להוסיף שגם אני חושב שיש לשלב בין שני הגישות . כל דבר שמתבסס רק על עיקרון אחד יכול להוביל לאבסורדים .

כתבת שהמוסר הוא אוסף של חוקים שנועד להביא למצב רצוי .

מה דעתך על הכלל המוסרי (הדיאונטלוגי) הבא :

מאי דעלך סני לחברך לא תעביד . פשוט אל תעשה למישהו אחר משהו שאתה לא רוצה שיעשו לך , גם אם זה מביא למצב רצוי .

מצו"נ,

שאלתך בעמוד הקודם על אופצית ההשתלות, תלויה במה שהתבאר באשכול "סדר הקדימה בהצלה, כולל עצמו?",
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=353379,

על ההבחנה בין השחתת חיים לגזל חיים [וזה גם מסביר את ויכוחך כאן עם אביעם]. שאם מצד השחתת חיים הרי יש למדוד את ערך החיים שבחמשת הניצולים לעומת האחד לפי קנה מידה אובייקטיבי [ואם ספק -שוא"ת וכד'], אך מצד גזל חיים אין לפגוע באחד, אם כי לו אולי ראוי להתמסר.

[וזה מבואר באשכול בעלות שעד היום ההוא שמלאה הארץ דעה למדוד ביושר, יש את המושג של "גזל חיים".]

סלח לי על הלינקים, אך כדאי!

תוקן על ידי - ווטו1 - 24/09/2003 10:28:28

מציץ ונפגע

בדוגמת החולה שנתת, אני טוען, שלא נכון לבחון רק את התוצאה המיידית שהיא חיי אדם אחד תמורת חיי חמישה אחרים. אם למשל, תקבע חוק שכל מי שמגיע לבית חולים, חייו ימדדו לעומת מותם האפשרי של אחרים, הרי מן הסתם רוב האנשים לא יגיעו יותר לבתי החולים. כלומר, דווקא יותר אנשים ימותו מחוסר טיפול.

יכולת להקצין עוד, ולנסח חוק "מוסרי" הקובע שיש "לצוד" מועמדים חיים להשתלות גם מחוץ לבתי חולים. אבל אז, היית צריך לקחת בחשבון את הדמות של מדינה בה ישרור חוק כזה. במדינה כזאת, יווצר מקצוע חדש ("ציידים"), יהיה סיכון חיים רב (אולי יפגעו אנשים עקב התנגדות אלימה ל"מצוד"), אולי יפלו טעויות בהחלטה, וכיו"ב. ואני כבר לא מדבר על עלות כלכלית של הפעלת המנגנון הזה, שתבוא למשל על חשבון רכישת ופיתוח תרופות. אלו שאלות כבדות משקל ביותר, וברור מדוע לא קיים חוק כזה.

לשיטתי, כאשר אתה דן על מערכת מוסר, אתה צריך להניח שהחוקים יופעלו בכל הנסיבות, ובכל המקומות ויש לקחת בחשבון גם את ההשלכות ארוכות-הטווח שלהם.

לגבי השאלה של מוסר דאונטולוגי לעומת טלאולוגי. אני טוען, שההלכה, וכן כל מערכת חוקים אחרת, בהכרח חייבת להיות *מנוסחת* בצורה "דאונטולוגית". אדם צריך לדעת מה עליו לעשות או לא לעשות ברוב מצבי החיים. אין זה מעשי לצפות, שאדם יתחיל לחשוב על כל ההשלכות של מעשיו בכל רגע מחדש, ואם חלילה כל אדם היה עושה דין לעצמו אז זה היה יוצר אנדרלמוסיה בלתי נסבלת, וחברה אנושית לא יכולה לפעול בצורה כזאת. אבל הבסיס הפילוסופי לקיום מערכת חוקים מוסרית הוא כאמור טלאולוגי בלבד.

בפרט, לגבי ההלכה, אני חושב שההלכה מכוונת להשיג תוצאות מסויימות וחברה מסוג מסויים. חוקי ההלכה הם פשוט האמצעי לכך ולא המטרה.

בהלכה יש גם חוקים שהם שרירותיים (לטעמי) או שהשפעתם היא רק על פנימיות האדם. בעיני, חוק כזה, שאין לו השפעות חברתיות, פשוט אינו מוגדר כ"חוק מוסר". זה כמובן לא מוריד מהתוקף שלו לאדם מאמין, אבל צריך להגדיר אותו בשם אחר.

ולגבי השנוא עליך וגו', זהו לדעתי הבסיס לחוקי המוסר הטלואולוגי: חוק מוסרי חייב לחול בצורה שווה על אנשים שווים. ברמה הפורמלית-חוקית (דיאונטולוגית), כמובן, אי אפשר לקבוע חוק כגון זה כי כל אחד טעמיו אחרים והתוצאה, כאמור תהיה אנרכיה.

אביעם

התשובה שלך מעניינת אבל היא לא מספקת לדעתי .

נניח מצב שבו הנבדק הוא עובד זר מניגריה שאין לו משפחה ואף אחד לא ירגיש בהיעדרו והרופא מסוגל לעשות זאת ללא שאף אחד ידע . האם תאמר שבמקרה כזה , לפחות כהלכה ואין מורין כן , מותר לרופא להרוג אותו כדי להציל את החולים שלו ? אני לא מקבל תשובה שתנסה לפקפק באפשרות של מציאות כזאת .

כתבת : "לשיטתי, כאשר אתה דן על מערכת מוסר, אתה צריך להניח שהחוקים יופעלו בכל הנסיבות, ובכל המקומות ויש לקחת בחשבון גם את ההשלכות ארוכות-הטווח שלהם " . זוהי שפה דיאונטולוגית לעילא ולעילא (מזכיר קצת את קאנט).

אני מבין שאתה נוקט בכלל הזה מסיבה תכליתית . לדעתך אם לא יחנכו לציות ללא תנאי לכללים נוקשים הרי שזה עלול גם לפגוע בתכלית שהוא המצב הטוב מאחר שזה יצור אנרלמוסיא . אבל לפי הגישה התכליתית הרי שאין לעיקרון הזה שום חשיבות מחמת עצמו אלא בכך שהוא ממקסם את הטוב בעולם . מובן שאין לחנך להפרת העיקרון אבל בינו לבין עצמו יתכן שאדם יגיע למסקנה , אחרי שישקול כל התוצאות האפשריות העלולות לנבוע ממעשהו , שמצב טוב יותר יושג דוקא על ידי התעלמות מהעיקרון .

השאלה הנשאלת היא האם אתה אכן בטוח שבכל מצב שהיא , תוצאת הפרת עיקרון זה תהיה גרועה יותר מתוצאת הציות לו ? על סמך מה אתה אומר זאת ?

אני יוצא מתוך הנחה שיש לנו אינטואיציות בסיסיות לגבי מה מוסרי ומה לא . כל תיאוריה מנסה לתת ניסוח פורמלי לאינטואיציות האלה . ברגע שתיאוריה מסויימת מביאה למסקנה המתנגדת לאינטואיציה הזאת בצורה חזקה מדי הרי שהיא איננה נכונה . האינטואיציה שלי אומרת שמעשהו של הרופא פסול בעיקרון והוא אסור ללא תנאי ובכל הנסיבות האפשריות . לפי הבנתי יש נסיבות , לפי הגישה התכליתית , שבהם המעשה מותר . כדי לשנות את המצב הזה אתה צריך להוסיף עיקרון דיאונטולוגי של פעולה בהתאם לחוק . והעיקרון הזה צריך להיות עצמאי . אם העיקרון הזה עצמו כפוף לשיקולים תכליתיים הרי שבסופו של דבר לא הרווחנו כלום , לפי דעתי.

לגבי מאי דעלך סני וכו' . התכונתי לטעון שהעיקרון הזה מובן באופן אינטואטיבי בלי צורך להסבירו בשיקולים תכליתיים . לגבי השאלה בקשר לרופא הרי שהעיקרון הזה אומר שאסור לו להרוג את הנבדק . מכיון שהוא עצמו לא היה רוצה שיהרגו אותו בנסיבות כאלה אסור לו לעשות את זה למישהו אחר .

מציץ ונפגע

גם הדוגמה האחרונה שהבאת אינה שונה מהדוגמה הקודמת, לכל צורך וענין מעשי. אין שום מצב בחברה אנושית, שבו לאדם אין אף קרוב או מכר כלשהו, וגם שניתן להרוג אותו בלי כל עקבות, וגם שלרופאים יש קוד מוסרי (כתוב וידוע לכל) המתיר להרוג אותו בסתר וכן הלאה. כלומר, אני טוען, שלא תוכל באופן מעשי לחוקק חוק אשר יגדיר את הסיטואציה שתארת, בלי שזה יגלוש למצבים שלא התכוונת אליהם, ובפרט שהחוק שלך יוודע בציבור, ואנשים ערירים או שחוששים מטעות של המערכת יפחדו להגיע לבית החולים.

אבל, אני אתן לך דווקא דוגמה קיצונית יותר, שבה יתכן מקרה שכזה. נניח שהעולם חרב ונשארו בחיים רק ששה אנשים ונשים. ונניח, שלשם המשך קיום הגזע האנושי מחוייב להקריב אחד מהם (למשל לצורך אכילתו על ידי השאר – אבל זה כבר באמת ממש קיצוני). האם זה מותר?

עד כמה שזה נשמע מחריד, אני חושב, שאני לא יכול לפסול מוסר שיתיר דבר כזה, ואפילו יקבע קריטריונים את מי צריך להרוג. כלומר, אם קיום המין האנושי תלוי בזה, יתכן שצריך להתיר לבצע רצח. אני חושב שמוסר כזה נקרא "מוסר הוטנטוטי" וברור, שהוא היום פסול מכל וכל. אבל העובדה, שבחברות קדומות היה אכן קניבליזם, במצבים שהקבוצה כולה עמדה בסכנת חיים, מורה שיש מצבים שזה עולה על הדעת.

עכשיו לנקודה השניה שהעלית. האם הגישה התכליתית מטרתה למקסם את הטוב בעולם. אני רואה בעייתיות בהגדרה הזאת שהבאת וזה לא בדיוק מה שאני אמרתי. אני אמרתי, שתכליתו של המוסר, להביא את העולם למצב "רצוי", ובכוונה לא השתמשתי במושג "טוב".

מצב רצוי הוא כזה שיש בו *פוטנציאל* של טוב מקסימלי; אבל בהחלט לא מובטח שאכן יהיה בו טוב מקסימלי. זה תלוי בשני דברים נוספים: מה יתרחש פיסית בעולם (נניח שאסטרואיד השמיד את כדה"א. ברור שבשום שיטת מוסר המצב לא יחשב "טוב"), וזה תלוי גם בבחירה החפשית של בני האדם. שיטת מוסר "טובה" תהיה זאת שבהסתברות הגבוהה ביותר תביא את העולם למצב "טוב".

בסוגריים ראוי להוסיף, שהשאלה מה הוא מצב "טוב", גם היא מסובכת, ולא ברור שיש לה תשובה יחידה. שימוש במושג "טוב" מחייב אותנו להיות מסוגלים לדרג כל שני מצבים ולומר איזה משניהם טוב יותר. למשל, האם עדיף עולם בו חצי מהאנשים מאושרים וחציים סובל על פני עולם שבו כולם איפה שהוא באמצע. האם עדיף עולם בו יש יותר אנשים מסוג מסויים או יותר אנשים מסוג אחר. אלו מן השאלות שרמזתי עליהן בהודעה הראשונה שלי באשכול על ההבדל בין המוסר היהודי למוסר האוניברסלי.

בנקודה השלישית שהעלית, שאלת האם יכול אדם לבצע החלטות מוסריות על פי שיפוטו ושלא בהתאם לחוקים. ובכן, התשובה שלי היא כמובן שכן. זה חלק מובנה מה"מנגנון האנושי", וטוב שכך. אילו כל בני האדם היו פועלים כמו אוטומטים, הרי שאם היה נוצר בעולם מצב שחוקי המוסר לא התייחסו אליו בגלל סבירותו הנמוכה, הרי שפעולה אוטומטית כזאת היתה עלולה לגרום לנזק עצום. בכל חברה אנושית יש תמיד מורי הלכה (משנים חוקים), יש אינדיבידואליסטים (פועלים על דעת עצמם), יש אנרכיסטים (פועלים שרירותית) ואפילו יש פושעים (פועלים להיפך מהחוק). לדעתי האישית, העובדה שיש את כל המגוון האנושי הזה מבטיחה שהאנושות תדע להחלץ מכל מצב שתקלע אליו, ולפעמים דווקא בזכות אלה שאינם הולכים בתלם.

זה כמובן לא בא לומר שאין עונשים ואין מחיר לסטיה מהחוק. אבל כל עוד המחיר ידוע, והאדם עושה את חשבון הנפש האישי שלו, אני מאמין שזה סה"כ לטובה (גם אם יתכן שאגנה אותו באופן אישי).

אתה דברת גם על אינטואיציות שיש לכל אחד לגבי מה מוסרי ומה לא. בזה אתה חוזר לטענה קודמת שלי, שכל מערכת חוקים בהכרח חייבת להיות *מנוסחת* בצורה "דאונטולוגית". הרי אדם לא מכיר ולא יכול להכיר בע"פ את כל ספר החוקים, וגם שם לא תהיה תשובה לכל מצב שיתקל בו. לכן, צריך לצייד כל אדם ב"שכל ישר" (עקרונות מוסר בסיסיים) כדי שידע איך לפעול בחיי היום-יום. אבל בסופו של דבר, כל אדם ישפט לפי מערכת החוקים הקיימת, ולא זו שהמציא לעצמו. כמו שנהוג לומר בבית המשפט - "אי ידיעה אינה פוטרת מעונש".

ואסיים שוב בהתייחסות שלי למאי דעלך סני וכו', אתה בודאי צודק, שזה עקרון מוסר אינטואיטיבי ודאונטולוגי. אלא, שמחינתי הוא כלול באותו אוסף של "חוקי מוסר אד-הוק", שאדם מחזיק באמתחתו כדי להתמודד עם הלא-ידוע והלא-צפוי. אני רואה בו חלק מאותו "שכל ישר", שמסייע לאדם בהתנהלותו היום יומית, והוא אינו חוק מוסר שאמור להיות בספר החוקים (או להדריך את כותבי החוקים).

אביעם

אתייחס לפיסקה הראשונה בדבריך .

זה ברור שמסתובבים בחברה שלנו גלמודים שהיום הם כאן מחר הם שם ואף אחד אינו מרגיש בהיעדרם . הזכר במקרה שהיה לא מזמן עם ההרוג ה17 באיזה פיגוע שהיה. ישנם אנשים שמשפחתם מפסיקה להתענין בהם והם מסתובבים בארצות רחוקות מארץ מולדתם בלי לתקוע יתד בשום מקום . והם אפילו מסתובבים בלי תעודות והרשויות אינן יודעות עליהם . ברור שישנם אנשים שאף אחד לא ירגיש בהיעדרם .

מה שטענת שהבעיה היא בהפיכת הדבר לכלל כתוב בקוד גלוי וידוע תמוה בעיני . נניח שאתה הוא הרופא ואתה אחראי בפני מצפונך בלבד ונראה לך שאם תפר את החוק במקרה הפרטי שלפניך המצב שיווצר יהיה המצב הרצוי . אתה לא חייב בשום אופן להפוך את המעשה שלך לכלל כתוב באופן גלוי וידוע לכל. אתה יכול פשוט להפר את החוק בלי לספר על כך לאף אחד . אני מדבר על הלכה ואין מורין כן .מי אמר שכל פעולה צריכה להיות בהתאם לחוק כתוב ?

אינני מדבר על איך צריכה מערכת המשפט להתייחס להפרות חוק . אני מדבר על מוסר בין האדם לבין עצמו בחדרי חדרים כאשר אף אחד לא רואה אותו . האם הוא צריך לשקול אך ורק את ההשלכות הנובעות ממעשהו או שמא הוא צריך להתיחס גם לעקרונות עצמאיים שאינם כפופים להשלכות .

אני מבין שאתה נוקט בגישה שהשיקול המוסרי היחיד הוא בחינת ההשלכות . אלא שאתה מוסיף לכך שכל פעם שאדם ישקול את מעשיו בצורה כזאת הוא יגיע למסקנה שהפרת החוק תביא למצב פחות רצוי מאשר שמירת החוק . אבל האם זה חוק מתמטי שתמיד המצב יהיה כך ? הרי מדובר בענין התלוי אך ורק בעובדות המציאות . חשיבות עיקרון שמירת החוק הוא אך ורק בכך שזוהי עובדה שזה מביא למצב יותר רצוי . אני טוען שיש מצבים שבהם מבחינה עובדתית זה פשוט לא נכון . וגם במצבים כאלה האינטואיציה המוסרית יכולה להתנגד למה שמוכתב על ידי גישה תכליתית .

ברור לי שגם לפי הגישה התכליתית צריך לנסח כללים נוקשים . התוצאה של השארת שיקול הדעת בידי כל אחד תהיה התפוררות חברת מוחלטת , וזה בהחלט לא מצב רצוי . ולכן צריך להגיע להסכמה על חוקים מקובלים . אבל זהו רק עיקרון חינוכי . בעיקרון של שמירת החוק אין שום ערך עצמאי . יתכן שלטובת החברה ירמו את האנשים וישטפו את מוחם שבשום מצב אין להפר את החוק . אבל זהו רק "שקר קדוש" , כמו שבוגי אוהב לקרוא לזה . מי שמכיר את ה"סוד" ידע לסמוך על עצמו ולהפר את החוק כשהוא מבין שיש צורך .

גם אני מסכים שיש מצבים שבהם יש להפר את החוק . השאלה היא רק באלו מצבים . אם העיקרון הוא אך ורק להביא למצב הרצוי , המסקנות מכך מתנגשות , לדעתי , באינטואיציה המוסרית הבסיסית .

שים לב גם לטענה הבאה שלי :
אם אני נשאל האם מותר לו לרופא להרוג את הנבדק בתנאים שתוארו , התשובה שלי היא לאו מוחלט .אני מניח שזו גם התשובה שלך והתשובה של כל אדם בעל רגישות מוסרית מינימלית . כאשר אני קובע את דעתי שזה אסור אני קובע זאת מראש . אינני שוקל קודם האם מישהו ידע על כך או לא . אני פשוט רואה באופן הברור ביותר שהמעשה לא נכון .

גם אם תבוא ותוכיח לי שהמעשה בהכרח יוודע בציבור זה לא יוסיף לגינוי שלי את המעשה . הרגש העז שהמעשה הוא מעשה אטום ומרושע איננו מתעורר בי בגלל הידיעה שמישהו ידע על כך ואז יווצר מצב לא רצוי . הוא מתעורר בגלל הכרה פשוטה שזהו מעשה רצח .

נדמה לי שגם אתה מחפש טעמים לכך שהמעשה הוא אסור אחרי שקבעת בדעתך שזה אסור . גם אתה אינך מוכן לסבול מצב שבו התכליתיות תוביל למסקנה אחרת . וזה מוכיח שתכליתיות איננה זהה בהכרח עם מה שנקבע על ידי האינטואיציה המוסרית .

מציץ ונפגע

אני ניסיתי במה שכתבתי לעיל להסביר מדוע חוקי המוסר הטלאולוגיים שתארתי (ההלכה, חוק המדינה וכו') תכליתם לאפשר קיום עולם טוב יותר. החוקים שהתייחסתי אליהם מיועדים להיות תקפים בכל מקום ובכל זמן בעולם המציאותי. בדוגמה שהבאת, אתה מתאר מצב שלדעתי אינו מציאותי בכדי להוכיח קיום חוק דאונטולוגי. אני אנסה להסביר מדוע לדעתי לא קיים חוק כזה.

מתוך הדוגמה שהבאת, אפשר לגזור שתי שאלות שונות:
(1) האם החוקים הקיימים היום הם אכן הטובים ביותר האפשריים ומביאים לעולם המוסרי ביותר? (ואיך יודעים שזה כך?). בפרט, אולי נחוץ חוק שיש להרוג גלמודים ולחלק את אבריהם להשתלה?
(2) האם במקרים מוגדרים ומסויימים, שבהם ברור, שהפרת החוק אמורה להביא לתוצאה יותר מוסרית, מותר לפעול בניגוד לחוק ועל פי צו המצפון.

לשאלה הראשונה אשיב, שהחוקים היום הם כנראה טובים, כי הם נבחנו במשך אלפי שנים על מיליוני בני אדם. יתר על כן, אין דבר כזה "החוקים" במובן של משהו קבוע ונצחי. תארתי בהודעה קודמת, איך אפילו החוק הבסיסי ביותר של "לא תרצח" יתכן שאינו תקף במצבים מסויימים; וכמובן, כמעט כל חוק שתעלה על הדעת השתנה במשך השנים. היהדות של היום אינה היהדות המקראית; העולם המודרני נטש את המוסר ההוטנטוטי, וכן הלאה. יש בעולם מנגנונים שדרכם כל הזמן בוחנים ומתקנים את החוקים, בין אם זה נעשה ע"י חכמים, בין אם בהכרעה דמוקרטית, ובין אם דרך מנהג העם.

לעצם הענין, נראה לי ברור, שאין להוסיף חוק, שיש להרוג בסתר גלמודים שמגיעים לבית חולים, כדי להציל חיי אחרים, וזה בגלל, שלשיטתי לא יתכן חוק סודי שאינו ידוע בציבור. הידיעה על חוק שכזה היתה בהכרח מביאה להתנגדות אלימה של הגלמודים ושל אחרים, היו נופלות טעויות בישומו וכיו"ב. כלומר, יש מספיק סיבות מעשיות שחוק כזה לא יקום, עוד לפני שנדרשתי לטעם הדאונטולוגי שאתה מכוון אליו, של שפיכות דמים. אני מיד אגיע לשאלת איסור שפיכות דמים.

ככלל, אני לא חושב, שניתן לשלול קטגורית חוק המתיר לשפוך דם. נתתי כבר את הדוגמה של קניבליזם בקץ האנושות, ואתן עוד דוגמאות. למשל, מה עם האסקימואים ששלחו את הוריהם המזדקנים למות בשלג כי לא יכלו לקיימם בחיים? מה הוא מס על אביזרי בטיחות במכונית? מה עם הריגת עוברי אורח פלסטינים בזמן סיכול ממוקד? מה משמעות חוק גיוס חובה לצבא?

ובמיוחד הייתי מציין את הרפואה. הרי כל עבודת הרופא הרי היא עיסוק בחיים ובמוות. הרפואה הציבורית עושה כל הזמן שיקולים חורצי גורל בעבודתה ובפועל מניחה לאנשים רבים למות על מנת לאפשר לאחרים לחיות. יש לזה אינספור דוגמאות. החל בהחלטות על "סל הבריאות", המשך בהחלטות על פיתוח תרופות חדשות על פי מספר החולים שהן מיועדות להם, או בהחלטה על אי פיתוח תרופות למחלות הנפוצות באפריקה כי אין שם מי שישלם עבורן, וכלה בכל החלטה על אישפוז, ניתוח וכד' שנמדדת ביחס עלות-תועלת, ובהכרח מסכנת חיים. נוח להתחבא מאחורי הסטטיסטיקה ולטעון שזה לא ממש רצח, אבל בפועל, מבוצע רצח של אנשים מסויימים ומגזרים מסויימים על ידי הרפואה יום יום ושעה שעה. ולא צריך להיות תמים.

אתה הקצנת את זה עוד יותר, ושאלת על מקרה שבו רופא מסויים הורג אדם מסויים בוודאות ולא בסיכוי סטטיסטי (גם אם גדול מאד). יש בזה לדעתי אמנם הבדל בין רצח (במעשה) להריגה (במחדל), אבל מוסרית, אם באפריקה מתו השנה מיליון בני אדם בגלל החלטה של מנהל חברת תרופות מסויימת, האם זה חמור פחות מרצח?

למזלנו, יש לנו את הלוקסוס לחיות בעולם שאין בו צורך לענות על דילמות מהסוג הזה. אבל, לדעתי, אם אתה חושב שהאיסור על שפיכות דמים הוא מוחלט גם בכל עולם אפשרי, הרי שלדעתי אתה טועה. לדעתי, אם הרופא וששת חוליו היו האחרונים שנותרו בחיים מהאנושות, וחיים של אחד יכולים להציל את חיי השאר, הרי שחובה על הרופא להרגו בעבור הצלת האנושות.

אני חושב, שההקשר הנכון להתייחס לדוגמה שלך היא בהקשר של השאלה השניה שתארתי למעלה, כלומר, האם מותר לעבור על החוק לתכלית מוסרית. מבחינתי, זאת שאלה אחרת, והיא אינה סותרת את התוקף הטלאולוגי שאני מייחס לחוקי המוסר. בעיני, כל תשובה שתבחר בה– בין אם להתיר רצח אותו גלמוד מסויים שדיברת עליו, ובין אם לאסור – לא תשלול את תוקף המערכת עצמה. הטענה שלי היא לא שהחוקים המוסריים צריכים להביא למצב הטוב ביותר בכל רגע נתון, אלא שלאורך זמן ובקבוצות גדולות של אנשים הם יעשו את פעולתם. בהחלט יתכן, שיהיו מצבים מסויימים שבהם הפתרון החוקי לא יהיה הטוב ביותר.

באופן עקרוני, אני חושב, שאם יש מקרה ברור שבו הפרת החוק תביא לתוצאה יותר מוסרית מקבלתו, יש מקום לשקול להפר את החוק. בוודאי לא היתה לך כל בעיה אם הייתי אומר לך, שמותר לעבור על המהירות המותרת כדי להביא פצוע לבית חולים, או לחלל שבת כדי להציל חיים. רק שכדי להקשות עלי יותר, בחרת בחוק עוד יותר יסודי של שפיכות דמים, שהוא כבר בגדר "טאבו". מה שביהדות נקרא "יהרג ובל יעבור". למעשה, כאשר אתה מדבר על חוקים דאונטולוגיים, אתה מדבר בדיוק על החוקים האלה – שלושה חוקים בלבד ביהדות.

במקרה המסויים שתארת, כאשר אתה מדבר על הפרת חוק (כמו ע"י רצח גלמודים), הרי שזו עברה על חוק בסיסי וחמור במיוחד, ואני מקבל כמוך, שיש לחוק הדאונטולוגי הזה של איסור שפיכת דמים מעמד חזק במיוחד. כלומר, גם אני בתור שופט הייתי מרשיע את הרופא ברצח. אבל, זה עדיין לא סותר את היותה של מערכת החוקית מערכת טלאולוגית בלבד, מכוון שיש מצבים, כמו שהראיתי למעלה, שגם החוק הזה מתבטל.

ואסיים בשאלה, ברוח שאלת האשכול הזה. אם אני אציג לך לעומת אותו רופא שדיברת עליו קודם, טייס שרואה מחבל שקיבל פקודה להרוג. וליד אותו מחבל ישנו ילד גלמוד שיהרג גם כן. האם התשובה שלך מקודם, שאסור להרוג גלמודים תתפוס גם כאן?