חנן סנד שוב : " היא תמיד תישאר אשתי "

חנן סנד שוב : " היא תמיד תישאר אשתי "

48 שעות לפני החתונה: "הרגשתי שאני מת מגעגועים. זה דבר טוב לבוא לחתונה עם הרגשה כזו, כי יש הרבה יותר ציפיות" 36 שעות לפני החתונה: "עשיתי סידורים לבית החדש. הלכתי עם חבר לקנות מזרנים לחדר השינה, הבאנו מיטות. הייתי גמור מהתרגשות" 24 שעות לפני החתונה: "באמבולנס קלטו שאין מה להציל, אז הורידו אותה כדי לקחת לבית החולים מישהו אחר, שהיה בחיים" 48 שעות אחרי הפיגוע: " לפני שבת עליתי לקבר שלה. הייתי חייב להגיד לה שבת שלום" חנן סנד נפרד מאהובתו, נאוה אפלבאום ז"ל לתמיד

מאת: אתי אברמוב, שני מזרחי
צילומים: מלני פנטון

לפני שנתיים ערך חנן סנד התערבות עם חברו הטוב יוסף גרוס. התחרות: מי יתחתן קודם. התערבות קטנה, סמלית, שלא אמורה להגיד כלום. התערבות על 50 שקל. ביום שלישי שעבר, ערב חתונת חנן ובחירת לבו נאוה אפלבאום, התכוון יוסף למלא את חלקו בעיסקה - להגיש לחנן את השטר. אבל אז בא הפיגוע הנורא בקפה הלל בירושלים.
חנן סנד (19), השני מבין חמישה אחים (רעות, 20, שני, 17, מאיר, 13, זבולון, 6), נולד בארצות הברית. הוא למד בבית הספר הממלכתי-דתי בהר נוף, ואחר כך בישיבת אורות יהודה באפרת. עם תום לימודיו חשב להתגייס, אבל אז החליט לדחות את הצבא ונרשם ללימודים בישיבה הגבוהה עטרת כהנים ברובע המוסלמי בירושלים. את נאוה הכיר בסניף תנועת הנוער הדתית עזרא בשכונת קרית מנחם. שניהם היו מדריכים: הוא בן 15 וחצי, היא בת 16 וחצי. ביום רביעי שעבר הם היו אמורים להתחתן. תחת זאת, חנן הלך ללוויה של אשתו לעתיד. השבוע, לכמה שעות, הוא נזכר איך הכל התחיל. ואיך זה נגמר:



"שנה שלמה אהבתי אותה בסתר. מה ששבה את ליבי, מלבד יופיה של נאוה, היה התנהגותה. היא היתה קופצנית, שמחה. כל הזמן עם חיוך. כולם אהבו להיות סביבה. ואז, אחרי שנה, היא עזבה את ההדרכה ואמרה לכולם 'תשמרו על קשר'. אף פעם לא שומרים על קשר, אבל זאת היתה ההזדמנות שלי. התקשרתי אליה במשך כמה שבתות - להגיד שבת שלום, או לשאול איך עברה השבת.
בהתחלה היינו מדברים על כלום. היינו ילדים קטנים, על מה כבר יש לדבר? להגיד לה שאני אוהב אותה - התביישתי. עד ששבת אחת הרגשתי קרציה והחלטתי לא להתקשר יותר - ואז היא התקשרה. בבית ידעו שאני אוהב אותה ושיגעו אותי. אמא שלי שאלה אותי 'אתה אוהב אותה? אז תגיד לה שאתה אוהב אותה'. אמרתי לה שאני מתבייש, ושאני קטן ממנה ומה יש לה לחפש איתי.

"מאז שהיא מתה אני חולם עליה הרבה, ובחלומי היא חוזרת אלי, כל פעם בדרך אחרת. החלומות טובים ואופטימיים, מלאי חיים - אבל כשאני מתעורר אני קולט שהיא איננה, והבקרים קשים יותר" בסוף החברה הכי טובה שלה אמרה לי: 'אתה אוהב אותה? אתה יכול להגיד לה, כי גם היא'. שלחתי לה הודעה: 'אני אוהב אותך'. אני זוכר שכל הכיתה שלי ישבה וחיכתה מה תהיה התשובה. והיא ענתה לי בהודעה: 'כל חיי לא רציתי חבר, כי אני רוצה להתחתן עם החבר הראשון'. אז כתבתי לה בצחוק: 'בואי נתחתן'. ככה התחלנו לצאת. לא הרגשתי שעניין החתונה גדול עלי, כי מאז שאני ילד רציתי להתחתן. הייתי אמור להיות הבחור הראשון במחזור שלי שמתחתן.
דיברנו המון בהתחלה. שעות. הייתי נרדם עם הטלפון ביד, ואמא שלי היתה שואלת: 'מה כבר יש לכם לדבר כל כך הרבה?'. נאוה מצדה התביישה בהתחלה להביא אותי אליה הביתה, כי היא ממשפחה יותר שמרנית. אבא שלה, ד"ר דוד אפלבאום, פחד שיהיה לה חבר בגיל 16, כדי שלא יפריע לה ללמוד. אז רק אחרי חצי שנה סיפרנו לו, והוא התלונן: 'אני האחרון לדעת'.
נאוה באה אלינו הרבה והפכה לבת בית, ולמרות זאת, עד שבוע לפני החתונה היא לא העזה לפתוח לבד את המקרר. 'חנן, תוציא לי מעדן, חנן, תוציא לי שתייה', היתה מבקשת. כשהיא פתחה את המקרר בשבוע האחרון, היתה לכולנו תחושת הישג.
חצי שנה לאחר שנהיינו חברים, קיבלתי את רשיון הנהיגה ולקחתי אותה למסעדת דגים בטבריה. היינו גם הולכים להרבה סרטים. נאוה מאוד אהבה קומדיות, ובעיקר את ג'ים קארי, שהצחיק אותה הכי הרבה. היא שמרה את כל הכרטיסים.

נאוה רצתה לסיים את השירות הלאומי ולהתחיל ללמוד כימיה באוניברסיטה בגבעת רם. אני חשבתי להתגייס לסיירת הצנחנים באוגוסט, אבל אז שיניתי את ההחלטה ודחיתי את הגיוס בשנה.




החלטנו להתחתן אחרי שנה וחצי. ביום הולדתה, י"א באדר, נסענו לחוף הים בנתניה, מקום שהיא מאוד אהבה. קניתי לה שרשרת ובתוכה טבעת עם הפתק: 'התינשאי לי?'. היא התחילה לבכות. בדרך לירושלים היא התקשרה לאבא שלה וסיפרה לו. אני לא אשכח את הנסיעה הזו. כל כך פחדתי, כי הוא אמר: 'אוי, הייתם אצלנו כל השבת, והוא לא אמר מלה. למה הוא לא התייעץ איתי?'.
נלחצתי, חששתי שהוא כועס, אז אמרתי לנאוה: 'תתקשרי אליו שוב, תסבירי לו'. אבל אבא שלה התקשר אלינו, ואמר שהוא מאוד שמח.
אבא שלה היה אדם עם נוכחות. הוא ניהל את הבית. נאוה העריצה אותו, היתה לה אליו יראת כבוד. תמיד פחדתי ממנו שהוא יבחן אותי בתורה, כי הוא היה בקיא מאוד, ופחדתי שאכשל ושהוא לא ירצה אותי כחתן לנאוה.
בינתיים הוא התקשר להורים שלי, והזמין אותם להרים כוסית. כשהגענו הוא הוציא שמפניה ואמר לי: 'אני מקווה שמותר לך לשתות'. הוא תמיד צחק על הגיל שלי, אבל אמר: 'זה מום שעובר עם הזמן'.
את סדר ליל פסח עשינו כל אחד עם משפחתו, כי אלה היו הימים האחרונים שלנו בנפרד, כרווקים. היו לנו הרהורים על החתונה הקרובה. נאוה פחדה שיום אחד, בעוד כמה שנים, אני פתאום אתחרט שהתחתנתי כל כך צעיר. חשבתי על זה ואמרתי לה שלא, לא הייתי צריך להכיר בנות אחרות כדי לדעת שהיא האחת. היה לנו כל כך כיף, כל היום רצינו להיות יחד, למה צריך מישהי אחרת? אני הרגשתי שזה הדבר הנכון, ואני עדיין חושב כך.




שבוע לפני הפיגוע היה למעשה היום האחרון שבו היינו יחד. הרב שלמה קמחי, הרב של אורות יהודה, העביר לנו שיעור על חיי הנישואים. משם נסענו לבית שלי ולבית שלה, להגיד שלום. אחר כך נפרדנו מתוך החלטה שלא מתראים עד החתונה.
למרות ההחלטה, התקשרתי אליה בשבת. אמרתי לה: 'אני לא רוצה שתעבור שבת מבלי שאגיד לך שאני אוהב אותך', ומיד ניתקתי. אפילו לא נתתי לה צ'אנס להגיד משהו - שלא תשבור את ההבטחה.
במהלך אותו שבוע התראיתי עם ההורים שלה כמה פעמים. אבא שלה רצה להראות לי את הכתובה ובא ל'שבת חתן' שלי. גם היא קפצה לבית שלי, ושמה לי דברים בחדר. היא הביאה לי דגים, והשאירה לי פתק: 'אם אתה לא מדבר איתי, דבר איתם'. היא גם השאירה לי כרית שעליה מודפסת תמונתה, ודובי שכשלוחצים עליו אומר 'אני אוהבת אותך'.
יומיים לפני החתונה הרגשתי שאני מת מגעגועים. זה דבר טוב לבוא לחתונה עם הרגשה כזו, כי יש הרבה יותר ציפיות. אני לא מתחרט על ההחלטה שלא לדבר לפני החתונה. אני אעשה את זה גם עם הבחורה הבאה שאיתה אתחתן. החרטה היא על כל דקה שלא דיברתי עם נאוה.

ביום הפיגוע, יום שלישי, עשיתי סידורים לבית החדש. הלכתי עם חבר לקנות מזרנים לחדר השינה, הבאנו מיטות. הפורמייקה מסביב למיטה קצת נדפקה, אז קניתי פורמייקה חדשה. העברנו דברים, סידרנו. הייתי גמור מהתרגשות והייתי בטוח שלא אוכל לעשות כלום, אבל העסקתי את עצמי בסידור הדירה ברחביה. לא תכננו להישאר שם לנצח, רק שנה-שנתיים, ואז לעבור לבית שבו נשקיע באמת.
הייתי במסעדה בקרית שאול כששמעתי על הפיגוע. מיד נבהלתי. לא חשבתי שקרה לה משהו, כי לא חשבתי שהיא תלך לשם לילה לפני החתונה שלנו. יותר פחדתי שאחותה או חברה טובה שלה בקפה הלל, ואז היא תיבהל מלהתחתן איתי. היום זה נשמע אבסורד, אבל הפחד הכי גדול שלי היה שתידחה החתונה.
"לאמא של נאוה אמרתי שאני אגיע עם פרחים
כל יום שישי. אני לא רוצה לנתק איתם את הקשר. גם בשבעה, ככה הם הציגו אותי: 'חנן, החתן של נאוה'"

התקשרנו אליה לסלולרי והוא היה כבוי. התקשרנו אליה הביתה, ואמא שלה היתה מבולבלת ומבוהלת. היא אמרה שהם בעמק רפאים. תוך שבע דקות הגענו הביתה. מצאתי את אחותי בוכה. היא סיפרה לי שנאוה נפגעה ושכולם בדרך לבית החולים. לא היה לי זמן לחשוב מה קורה.
אנשים התקשרו עם כל מיני שמועות: 'נאוה פה איתנו', 'היא מונשמת', 'היא רק פגועת הלם', 'מעבירים אותה באמבולנס'. אבל האמת היא שנאוה מתה במקום מרסיס בלבה. בהתחלה לא חשבו שהיא מתה, אז העלו אותה לאמבולנס. אבל באמבולנס קלטו שאין מה להציל, אז הורידו אותה כדי לקחת לבית החולים מישהו אחר, שהיה בחיים.

בסביבות חצות וחצי הגענו לשערי צדק. אז כבר הבנו שאבא שלה נפטר, אבל היא עדיין לא נמצאה. אמרו לנו שיש עוד הרבה אנשים שלא זוהו. חיפשנו אותה בכל בתי החולים. חיכינו, ורק בשתיים וחצי הגיעה הבשורה.
עד הרגע שבו הודיעו לי רשמית, עברתי סוג של תהליך. שלוש שעות אתה מחכה בבית החולים, ואתה חושב מחשבות, אז כשזה כבר מגיע, אתה אומר: 'טוב, תבואו, תגידו לי את זה ודי'. מצד אחד אתה מת שיגידו לך שהכל בסדר, ומצד שני אתה מאבד תקווה מרגע לרגע.
עוד בחדר המיון הקאתי, הרגשתי לא טוב. רצו להכניס לי עירוי, אבל אמרתי שאני בסדר. כשהגעתי הביתה אחר כך כל המשפחה חיכתה לי. ברגעים כאלה אתה חושב שהדבר הכי נורא בעולם קרה לך, ושאין סיבה להמשיך הלאה. המחשבה הראשונה היא 'בשביל מה אני צריך לחיות?'. הכי טבעי, אני חושב.
באותו זמן אחיה נסע לזהות אותה באבו כביר. ממני לא ביקשו לבוא, אני גם לא חושב שהייתי עומד בזה. אני יודע שהגופה היתה שלמה וזה מנחם - שהיא מתה ככה בשנייה, בלי סבל. אני לא מצטער שלא נפרדתי מגופתה. גם כשהיא הגיעה לבית הקברות, כולה מכוסה, לא יכולתי להסתכל עליה. התקרבתי, אבל אמרתי לאבא שלי שאני לא יכול לראות את גופה בתכריכים.


את הטבעות שמתי בקבר של נאוה באופן ספונטני, למרות שההחלטה היתה מובנת מאליה מבחינתי. שנתיים היא מחכה לקבל טבעת ממני, ואני מחכה לשים לה את הטבעת על האצבע - אז אני לא אתן לאף מחבל להרוס לי את התוכניות. אמנם זה לא על האצבע שלה, אבל רציתי שהיא תדע שהיא תמיד תהיה אשתי.
סיפרו לי שביום שבו היינו אמורים להתחתן הגיעו לאולם השמחות שלושה אורחים, שכנראה לא שמעו חדשות. במהלך השבעה התקשרו אלי הרבה אנשים עם סיפורים דומים. כל אחד אמר: 'אני איבדתי בן, חתן, שבוע לפני החתונה'. כולם סיפרו איך התחתנו אחר כך והמשיכו בחיים.
גם אני ממשיך עם החיים. בהתחלה אמרתי שאין סיכוי ושקשה לי שאני לא איתה, אבל אין מה לעשות. עדיין קשה לי להאמין שאוכל לחיות עם מישהי אחרת, אבל ברור לי שזה יהיה צריך לקרות. אולי לא עוד שנתיים או חמש שנים, אבל מתישהו כן. חליפת החתן שלי, בכל אופן, נמצאת פה. שמתי אותה בארון. אני לא יודע אם אוכל ללבוש אותה אי פעם.



מידת התמיכה שאני מקבל היא מדהימה. ההורים שלי ואני קיבלנו טלפונים מכל המדינה, מאנשים שאנחנו לא מכירים. כל הזמן אומרים לי 'חנן, רק מי שיכול לעמוד בניסיון, חווה כזה דבר'. ואני אומר לכולם 'מה אני? כלום. מה אני יודע לעשות? כלום. אני ילד ביישן, שנה בישיבה. ניסיון נותנים לאדם עם ביטחון אמיתי.
אבל אין מה לעשות, אנחנו לא בוחרים כלום. צריך להתמודד עם מה שיש, ולא לחשוב מה אם זה לא היה קורה. נחמד שכולם מתעניינים בי, אבל זה מוזר. אני רוצה לחזור לשגרה.

עליתי לקבר של נאוה לפני שבת, כי הייתי חייב לדבר איתה. בלוויה לא יכולתי לדבר איתה כי היו הרבה אנשים מסביב. הייתי חייב להגיד לה שבת שלום.
למרות שדיברתי עם האבנים, הרגשתי שמישהו מקשיב לי, שהיא מקשיבה לי. אמרתי לה כמה שאני מתגעגע וכמה שהיא חסרה לי. אמרתי לה את כל מה שאדם היה אומר, אם היתה ניתנת לו עוד דקה עם האדם שהוא אוהב. אמרתי לה תודה על כל מה שהיא נתנה לי. לא דיברתי איתה על החתונה, כי לא היתה חתונה. היא תישאר כלה לנצח, בשמים.
ביקשתי מנאוה שתבוא לדבר איתי בחלום. מאז שהיא מתה אני חולם עליה הרבה, ובחלומי היא חוזרת אלי, כל פעם בדרך אחרת. החלומות טובים ואופטימיים, מלאי חיים - אבל כשאני מתעורר, אני קולט שהיא איננה, והבקרים קשים יותר. לאט לאט אני מתחיל להבין שהיא לא תחזור. ועדיין קשה לי עם זה. כל פעם שאני לבד והולך לישון, אני חושב על זה מחדש שלא אראה אותה, והגעגוע מתגבר.
קשה להגיד שהכל לטובה, אבל הסיטואציה הזו חיזקה אותי - עשתה אותי יותר מאמין. יש לי ביטחון בקדוש ברוך הוא. קל מאוד לבטוח בו כשהכל מסתדר לך. יש לי משפחה מבוססת, היתה לי חברה מגיל צעיר, מה קשה לבטוח באלוהים? האמונה האמיתית באה ברגעים הקשים. כמו שאדם נמדד בשעותיו הקשות, לא בטובות.
קשה לי עם מה שקרה, אבל אני מאמין שהכל מהקדוש ברוך הוא. אם נתחיל לשאול שאלות על הקדוש ברוך הוא, זה לא ייגמר - אז אנחנו מאמינים שכל מה שהוא עושה זה לטובה. הרי אם הייתי זוכה בלוטו במיליון דולר לא הייתי שואל למה אני. אז גם עכשיו אני לא שואל למה דווקא אני.
קשה לנו לראות את זה בעיניים הקטנות שלנו, אבל מתישהו, כשמחברים את כל הפאזל, מגלים מה היה, מה קרה. יש סיפור על החפץ חיים שנשאל לגבי צדיק גדול שנפטר. 'יש הרבה אנשים רעים בעולם, למה לא לקחת אחד מהם?', שאלו אותו. אז החפץ חיים ענה להם שהצדיק הזה מת במקום הרבה אנשים אחרים. אני מאמין שנאוה ואביה דוד הם כפרה על הרבה אנשים.

כל הזמן אני חושב: עכשיו כבר היינו צריכים להיות נשואים, עכשיו הייתי צריך להיות אצל דודה שלי בתל אביב. אני כל הזמן עם חברים, אבל יודע שהקטע הקשה הוא זה שבו חוזרים לשגרה. לאמא של נאוה אמרתי שאני אגיע עם פרחים כל שישי. אני לא רוצה לנתק איתם את הקשר. גם בשבעה, ככה הציגו אותי: 'חנן, החתן של נאוה'. אני אומר שאולי אני אעזור לה להתמודד, כי זה מה שיזכיר לה את נאוה. אני זה מה שנשאר לה מנאוה. ולמה לא לעזור לאשה שאיבדה בעל ובת?
מחר בבוקר אני מתכוון להגיע לדירה, לקחת את הדברים שלי ולחזור הביתה. חוץ מזה, אני מתכוון להירשם למכון כושר, כי נאוה אמרה שאחרי החתונה שנינו נירשם, כדי שאני אפסיק להיות כזה רזה ואהיה יותר חתיך".









תל אביב

חבל על דאבדין...

ולכל מי שהחמיץ, אני ממליץ לקרוא את הכתבה הארוכה אך המרתקת (4-5 עמודים) בגליון האחרון של "בשבע", על האב שהיה אדם גדול הן בתורה ובמצוות והן ברפואה.

אנחנו דוסים, לא קוראים 'בשבע'

מצורף קובץ

"שלא תעבור שבת בלי שאגיד לך שאני אוהב אותך"


בשעה שהיתה אמורה לעמוד תחת חופתה, נטמנה נאוה אפלבאום בעפר לאחר שנהרגה עם אביה בפיגוע בקפה ´הלל´. חנן סנד, הארוס שכבר לא יהיה חתנה, נותר עם הגעגועים. מונולוג על תום ואמונה, על אהבה ענקית שהתנפצה בכאב איום


מאת:שושי גרינפלד
19 בספטמבר 2003, כ"ב באלול תשס"ג


"בהתחלה אהבתי אותה מרחוק", מספר חנן סנד על נאוה אהובתו, "חיוך, מבט, מפגש עיניים אקראי. הייתי קטן ממנה בשנה והתביישתי, לא העזתי לגשת. הדרכנו יחד בסניף ´עזרא´ בקריית מנחם, אני הייתי בן 16, נאוה בת 17. ב´קריית מנחם´ היו משפחות מצוקה, עוני, ילדים מוכים. נאוה היתה שמחה וקופצנית, תמיד עם חיוך, ידעה לתת לכל אחד הרגשה כאילו הוא החבר הכי טוב שלה. היא היתה צדיקה, צנועה, אף פעם לא החשיבה את עצמה. במוצאי שבתות בסניף היתה שרה, משמחת את כולם. קשה היה שלא להתאהב באישיות שלה.



"כשעזבה את ההדרכה אמרה לכולם לשמור על קשר, אז שמרתי. שיגעתי את כולם שאני לא יכול להגיד לה שאני אוהב אותה, כי אני מתבייש, עד שחברה שלה אמרה: ´חנן, היא אוהבת אותך, ואתה אותה, פשוט תגיד לה את זה. אז אמרתי´.
"נאוה אמרה שהיא לא רוצה חבר ושעם החבר הראשון שיהיה לה, תתחתן. הייתי בן 16, אבל אמרתי: ´טוב, בואי נתחתן´. חשבנו שנתחתן אחרי הצבא, אחר כך האהבה היתה גדולה כל כך, שכבר לא יכולנו לחכות".

לדבר כל הלילה

החתונה היתה אמורה להתקיים ביום רביעי בשעת אחר צהריים מוקדמת, בגן האירועים של רמת רחל אל מול השקיעה הירושלמית. חתונה גדולה, 760 מוזמנים. הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים.

"בהתחלה הפריע לה שאני קטן בשנה", אומר חנן, "חברה אמרה לה שזה שטויות, שזה לא דבר שצריך למנוע אהבה. נפגשנו כל יום. נאוה אוהבת את הים והלכנו לשם הרבה. אני לא אוהב לטייל, אז לרוב היינו יושבים ומדברים, אצלי בבית, או אצלה. על הכל דיברנו. על הילדים שיהיו לנו, היא רצתה שכל אחד מהם ינגן על איזה כלי. ועל איך זה יהיה כשנזדקן.

"היא היתה קוראת לי ´סבא´, הייתי הולך לישון, והיא היתה מתקשרת בחצות ואומרת: ´חנן, אני פה, מתחת לבית שלך, תרד´. אמרתי: ´לא, אני ישן´. אז
היא אמרה: ´אני מבטיחה לך שכשנתחתן, לא תהיה יותר סבא, לא נלך לישון מוקדם, ונישאר לדבר כל הלילה´.

"נאוה היתה מאוד דתייה, ולא הלכנו לטייל לבדנו. כשמלאו שנתיים לחברות, אמרה: ´כל הזוגות הרומנטיים הולכים לרכוב על סוסים, בוא נלך גם´. סירבתי, והיא אמרה: ´אני רוצה להראות תמונות שלך ושלי על סוסים לחברות. את התמונות מהרכיבה תלתה לי בחדר, בשבוע שלפני החתונה´.

"את שנת השירות הראשונה עשתה בחדרה ב ´בית הילד תלפיות´, שם עבדה עם ילדים ממשפחות הרוסות. נפגשנו פעם בשבועיים. אני סיימתי בגרויות. לא היו חסרים לי החבר´ה, תמיד רציתי רק להיות איתה, תמיד רק נאוה. היא ידעה לחנך, ואמרה לי: ´חנן, תקשיב לי בחינוך. אני מבטיחה לך שאני אגיד לילדים: תשאלו את אבא, אבל אתה, תקשיב לי. אני מבינה בזה, עסקתי בזה´.
"דיברנו בטלפון איזה עשר פעמים ביום, תמיד היה מה להגיד, תמיד יש מה לדבר כשאוהבים. אני לא אחד שאוהב או מסוגל לדבר בטלפון, ופתאום איתה הייתי מדבר. היא היתה כותבת לי מכתבים.

"נאוה רצתה שנקים בית יהודי על פי ההלכה. היא לא רצתה בן זוג שבנו או בתו שואלים אותו שאלה והוא לא יודע מה לענות. זה המודל שראתה בבית, כזה היה דויד, אביה. חשבנו שאחרי הבגרויות אלמד בישיבה. נאוה לא רצתה שאלמד כל החיים, ואני חשבתי להיות איש עסקים, כמו אבא שלי. הלכתי לישיבת ´עטרת כוהנים´ ברובע המוסלמי. אהבתי את ראש הישיבה ואת החבר´ה ורציתי להיות קרוב אל נאוה, שאת שנת השירות השנייה שלה עשתה ב ´זכרון מנחם´, עמותה לילדים חולי סרטן.

"נאוה רצתה שאלך לקרבי ואמרה שאם אתקבל לסיירת נסתדר גם עם זה. תמיד אמרה: אני עשיתי שנתיים שירות לאומי ואתה תהיה ג´ובניק? היא חשבה שכל אדם צריך לתת למדינה מה שהוא יכול.


"את שנת השירות השנייה עשתה ב´זכרון מנחם´, עמותה שמטפלת בילדים חולי סרטן. היא פחדה שלא תתקבל כי מתוך כ-400 בנות מתקבלות 7. היא אמרה לי: ´אתה יודע חנן, אם אלך ל ´זיכרון מנחם´ לא יהיה לנו זמן לכלום´. ידעתי שהיא רוצה לעשות את זה כבר הרבה זמן ועודדתי אותה ללכת. הם היו בנות מדהימות ועשו הכל בשביל הילדים. פעם פגשתי אותן במקרה ברובע היהודי, הן הסתובבו עם מסכות, היתה איתן אחת הילדות, ילדה בת עשר, שהיתה אמורה לעבור ניתוח. היא ביקשה ללכת לכותל לפני הניתוח. בנות השירות הלאומי הצליחו לשכנע את הרופאים, אבל התנאי היה שהילדה תלך עם מסכה. כשהן הגיעו לכותל היא התביישה. אז כל בנות השירות הלאומי שמו מסכות, וככה הן טיילו איתה, הסתובבו בכל הרובע עם מסכות.

"נאוה טיפלה כל יום באופן צמוד ואישי בארבעה-חמישה ילדים חולי סרטן. כשילדים הבריאו היא היתה מספרת לי בשמחה שבשנה הבאה ילכו לבית ספר רגיל. נאוה אמרה: ´בדרך כלל נפטרים ב´זכרון מנחם´ כעשרה ילדים בשנה, אתם תראו, לנו יהיה נס, ולא ימותו כל כך הרבה השנה´. ובאמת כך היה. לא דיברנו על פיגועים, לא היה לה זמן לראות חדשות, הן היו חוזרות מ ´זכרון מנחם´ בחצות.

להגביר את הגעגועים


"נאוה חשבה ללמוד גנטיקה, והחלום שלה היה למצוא תרופה לסרטן. היא היתה אמורה להתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית. נאוה רצתה שאחרי שאסיים את הצבא ניסע לאמריקה לשנתיים כדי לגרום ליהודים שם לעלות לארץ. היא אמרה ´אני יודעת אנגלית, ואני יכולה לשכנע אותם´.

"הצעתי לה נישואין על שפת הים ביום הולדתה, באדר. קניתי שרשרת והכנסתי לנרתיק גם טבעת, על פתק רשמתי: התינשאי לי? לא יכולתי להגיד לה את זה, התביישתי. נאוה פתחה את הנרתיק, ואני קברתי את עצמי בחול, היה קר, והסתתרתי בתוך המעיל. כשהצצתי ראיתי אותה בוכה.

"נסענו אל הוריה, הייתי בן 19. אימא של נאוה אמרה: תביאו שמפניה, ודויד צחק: ´מותר לך כבר לשתות?´ הוא התקשר מאמריקה, ימים אחדים לפני החתונה, ואמר שכשיחזור הוא רוצה לשבת איתי על הכתובה, זה לא יצא בסוף.
"נאוה רצתה שאענוד טבעת נישואין, אמרה: ´אתה רק בן 19, אני לא רוצה שמישהי תגנוב אותך´. לא רציתי, אבל הסכמתי, בשבילה. המגורים בעיר היו לעת עתה. תכננו לגור ביישוב, אני רציתי בפסגות, והיא חשבה על אפרת. אבי עוסק בנדל"ן ורצה למצוא לנו בית גדול. נאוה אמרה: ´לא צריך´. היא רצתה בפשטות.

"החלטנו לא לדבר בשבוע לפני החתונה, בנוסף למנהג לא להיפגש, כדי שתהיה יותר התרגשות, רצינו להגביר את הגעגועים. כשהגיעה שבת התקשרתי: "אני לא רוצה שתעבור שבת אחת בלי שאגיד לך שאני אוהב אותך, אני אוהב אותך", וניתקתי. זו היתה השיחה האחרונה.

"הייתי עם חברים, ראינו את הפיגוע בחדשות, התקשרתי לנאוה והיא לא ענתה, תמיד כשהיה פיגוע התקשרתי. הורי אמרו שנאוה ודויד היו אצלם לפני זמן קצר ונסעו לעמק רפאים. ובגלל שדויד רופא, הוא בטח ניגש לעזור.

"התחילו שמועות שנאוה פצועת הלם, ואז הודיעו שדויד נהרג. נסעתי לבית החולים, ואבא שלי סיפר לי שנאוה נהרגה".

תמרה, אמו של חנן, מספרת שחנן נכנס לדירה שבה היו אמורים להתגורר למחרת. הוא ביקש מחברים שיתנו לו כמה דקות לבד. הם מצאו אותו ישן בחדר השינה. בבית הוריה התיישב על המיטה שלה, חיבק את השמיכה ואמר: ´זה הריח שלה, את לא מריחה?´ הם נתנו לו את השמיכה, וחנן כל הזמן מחבק אותה.

אני יודע שצריך להמשיך הלאה", אומר חנן, "אני אשאר עוד שנה בישיבה ואני מקווה להתגייס. הביטחון והאמונה נותנים לי כוח להמשיך. אנחנו, כל עם ישראל, נהיה חזקים וננצח. אבל הדרך עוד ארוכה. כל לילה אני חולם עליה חלומות טובים ובבוקר אני קם מבואס, אני חולם שהיא אומרת לי לבוא להוציא אותה מהאדמה, שהיא רוצה לחיות, שנהיה יחד".














מקור ראשון


תוקן על ידי - קטלא_קניא - 21/09/2003 14:46:03

וזה בשבילך אקונה


חופה שחורה


היא היתה בשירות לאומי, הוא למד בישיבה. חיכה להם בית, היו להם תוכניות, ואהבה גדולה שחיכתה שנתיים להתגשם * בלילה שלפני החתונה נהרגו בפיגוע בקפה הלל הכלה המיועדת נאוה אפלבאום, בת ,20 ואביה ד"ר דוד אפלבאום * "אבא בישר לי את הבשורה הנוראה", אומר החתן חנן סנד. "אמרתי לו, בשביל מה אני צריך לחיות עכשיו?"

שרי מקובר-בליקוב

בכיתה י"א, כשמשב חיזורים ביישני נגע בבמסדרונות המוסד הדתי-לאומי "חורב",
הנידה נאוה אפלבום ראש נחרץ מצד לצד, והודיעה שלא יהיה לה יותר מחבר אחד, כי הראשון בו תבחר יהיה החתן שיענוד על ידה טבעת נישואים.

חנן סנד, תלמיד שישית, גילה עניין מידי בהצהרת היחסים המחייבת. הוא היה אמנם צעיר בשנה, רגיש וביישן, אבל התאהב בכל לבו ביפהפייה שדחתה מעליה בתוקף גל מחזרים נלהב. "לכן כשהתחלנו לצאת", אמר השבוע, "היה ברור לשנינו שהחברות הזו תסתיים בחתונה".

שנתיים הם היו בני זוג, על פי כללי הצניעות המחייבים נער ונערה שומרי דת ומסורת. הצעת הנישואים תוכננה לחודש יוני, לכבוד חג השבועות. נאוה כבר סיימה את לימודיה והתנדבה במסגרת השירות הלאומי במחלקה האונקולוגית בבית
החולים "הדסה". חנן למד בישיבת "עטרת כהנים". אבל האירוסים הוקדמו. "בכל פעם שנאוה הציעה משהו ספונטני, הייתי אומר לה, עזבי, אני עייף", אומר סנד. "היא היתה צוחקת וקוראת לי 'סבא שמרן'. אז אמרתי לעצמי שהפעם אצא מהשגרה המתוכננת, אקדים את מועד הנישואים ואגיש לה טבעת, בהפתעה, ליום הולדתה.

"לקחתי את נאוה לחוף הים בהרצליה. רשמתי לה בפתק, על יד הטבעת, 'האם תינשאי לי?', ובינתיים קברתי את עצמי בחול, מהביישנות. כשהעזתי להרים את הראש ראיתי שנאוה בוכה, מהתרגשות.

"נסענו לבשר להורים. ד"ר דוד אפלבום, אביה של נאוה, התרגש מאוד. הוא לקח
אותי הצדה ואמר: 'תקבל ממני לחתונה כל מה שתרצה. רק שלוש בקשות יש לי אליך. האחת, שהחופה תתקיים לפני השקיעה, כמנהג ירושלים. השנייה, שתכתוב דבר תורה, והשלישית, שתישא דרשה קצרה מתחת לחופה'. ואני, היה לי קצת הרהור על הבקשות האלה. ובכל זאת לא אמרתי כלום. כשנאוה ואביה נרצחו, לקחתי את הדרשה שהכנתי לחתונה אל בית העלמין. אמרתי לעצמי, אבא של נאוה היה שמח אם הייתי נושא אותה לפחות על קברו. אבל כשהגענו לשלב ההספדים לא היה לי כוח בכלל לדבר".

רופא ואבא


לילה קודם לכן, כשבנות יוצאות לטבול במקווה הטהרה לפני כלולותיהן, בשעה
המקודשת ביותר לאישה הדתייה, נפגשו ד"ר אפלבום, מנהל מערך המיון במרכז
הרפואי "שערי צדק" עם בתו הכלה לשיחה מלב אל לב. הם ישבו ב"קפה הלל". שניהם נהרגו בפיגוע.

בשעות הראשונות איש לא ידע מה עלה בגורלם. "הסתובבנו בשטח 45 דקות וכל הזמן היינו מודעים לכך שדוד אפלבאום ובתו נעדרים", משחזר ד"ר יצחק גליק, רופא בכיר בשערי צדק וחבר קרוב של אפלבום. "המשטרה לא הסכימה שניכנס לאזור הפיגוע, אבל אחרי שלחצנו עליה אפשרו לנו לבדוק את גופות ההרוגים. ואז זיהינו את השניים בוודאות. דוד נפגע מרסיס בראשו. נאוה נהרגה מההדף. שניהם היו שלמים לחלוטין ונאוה הרוגה ביופיה".

הרב הד"ר דוד אפלבום ואשתו דברה היו הורים לשישה ילדים. נאוה, בת ,20 היתה הילדה השלישית והבת הראשונה. חתנה המיועד, חנן סנד, הוא תושב ירושלים בן ,19 תלמיד בישיבת "עטרת כהנים" שבעיר העתיקה. החתונה אמורה היתה להתקיים בקיבוץ רמת-רחל, בנוכחות כ- 1,000 מוזמנים.

ד"ר אפלבום החל את דרכו הרפואית בישראל כמנהל חדר מיון במרכז הרפואי שערי
צדק. הוא נחשב לרופא מבריק. חבריו מ ספרים שבתפישות הרפואה החדשניות שלו
הקדים את זמנו. "היתה לו יכולת אבחון נדירה וידע רפואי רב", מספר ד"ר גליק. "מהר מאוד הוא הבין שישראל צריכה להתקדם כברת דרך משמעותית בתחום ניהול חדרי מיון. הוא אמר ש-80 אחוז מהחולים לא זקוקים לחדר מיון ושאת הבעיות שלהם ניתן לפתור ב-30 שניות, אבל בחדר המיון הם 'נתקעים' לשלוש שעות ואף יותר, ויוצרים עומס על המערכת וסבל מיותר לעצמם. אבל כשהציע הצעות ייעול, המנהלים לא ששו לשנות את המערכות הקיימות. לכן הוא עזב את בית החולים והיה הראשון שהקים במדינת ישראל חדרי מיון חלופיים.

"הוא כל כך הצליח, שכבר בשנה הראשונה לקיומה של ט.ר.מ (טיפול רפואי מידי) הגיעו אליו יותר חולים משהגיעו לבתי החולים שערי צדק והדסה גם יחד. וכך הוא חסך כסף מיותר לקופות, זמן לאנשים ועומס בחדרי המיון. 15 שנה אחרי שעזב את שערי צדק אמרו לו, בוא תחזור אלינו ותלמד אותנו איך מנהלים חדר מיון. הם הבינו ששגו".

"ד"ר אפלבום עזב את שערי צדק מכיוון שרצה ליישם את הידע הרפואי שלו גם מחוץ לכותלי בית החולים", אומר פרופ' יונתן הלוי, מנכ"ל בית החולים. "כשהרגיש שהשלים את מפעל הרפואה הדחופה, חזר אלינו וחולל מהפכה. בתוך שנה פיתח תוכנה ממוחשבת שמאפשרת לעקוב אחרי החולה מהרגע שהוא נכנס לבית החולים ועד השחרור.התרשמנו שהוא המומחה הגדול ביותר בארץ לרפואת חירום".

"ולמרות שעסק במחקר, הוראה וניהול, ונסע המון לחו"ל, תמיד הקפיד שלא להזניח את בני משפחתו", אומר ד"ר גליק. "הוא היה איש נעים הליכות, בעל אופי ועוצמה אנושית מדהימה. כשילדיו בגרו ונסעו לישיבות הסדר, היה מגיע אליהם ליום בשבוע, כדי ללמוד איתם שיעורי תורה. ובשעות הקטנות של הלילה, כשעשה איתי משמרות ארוכות, בין חולה לחולה והפוגה להפוגה היה יושב וכותב ספרי הלכה מורכבים ביותר".

המלאך של הילדים

גם נאוה, כאביה, התמסרה לעבודתה. היא היתה בסוף שנת השירות במסגרת עמותת "זכרון מנחם" שמסייעת לילדים חולי סרטן. יוסף גרוס, חברו הקרוב של חנן סנד, מספר שהיתה בחורה עליזה ומלאת שמחת חיים. "קפיצית כזאת, שהיה נורא כיף להיות בחברתה, שופעת חמימות וטוב לב. בהתחלה קצת הפריע לה שחנן צעיר ממנה בשנה, אבל החברות שלה שכנעו אותה שזה לא נורא בכלל. חנן בכלל לא התרגש מהפרשי הגילאים.

"הוא אהב אותה מאוד. מצא חן בעיניו שבכל פעם שהם דיברו על החיים, נאוה היתה מדגישה שהקשר שלהם הוא למטרה רצינית, ולא סתם למשחקים. גם האופי שלה הקסים אותו. היה בה שילוב של פשטות ומושלמות. מצד אחד, היתה בחורה מאוד מוכשרת ומוצלחת, ומצד שני היתה שקטה וצנועה. היה להם חיבור מיוחד כזה, חצי ביישן, חצי רומנטי".

"נאוה היתה בן אדם שאי אפשר שלא להתאהב בו", אומרת טליה הורביץ, חברה קרובה. "היתה לה רגישות מיוחדת לזולת. אם מישהו סיפר בדיחה טיפשית, היתה מתפקעת מצחוק ומשבחת אותו. ואם מישהו היה עצוב או מדוכא, נאוה היתה מתמסרת למשימה לשפר את מצב רוחו. הילדים במחלקה חשבו שהיא מלאך, והיא, מצדה, רצתה לעסוק במחקר, לעשות תואר ראשו ן בכימיה ותואר שני בגנטיקה כדי למצוא תרופה לסרטן".

בפברואר השנה הם התארסו. "חנן מאוד התרגש", נזכר גרוס. "הוא אמר שהגיע לשלב מאוד משמעותי בחייו, ופחד שהדברים לא יעלו יפה. אבל נאוה קיבלה את הצעת הנישואים וכולנו הגענו לבית שלה לאחל מזל טוב. אחר כך נסענו לביתו של חנן. נאוה סיימה את הלילה בחמש לפנות בוקר, ומה שהרשים אותנו שהיא לא הרשתה לעצמה ללכת קצת לנוח. בשבע בבוקר כבר התייצבה במחלקה האונקולוגית, לעבודה עם החולים".

"יום אחרי האירוסים", אומרת אלישבע אייזנברג, חברה קרובה, "נאוה התקשרה למירי, האחראית על בנות השירות בזכרון מנחם והבטיחה שהאירוסים לא יפריעו אפילו פעם אחת לעבודה עם החולים. ובאמת, היא אף פעם לא יצאה עם חנן על חשבון שעות ההתנדבות. אפילו כשהיתה צריכה ללכת להירשם ברבנות, לקחה לעצמה חצי שעה בלבד וחזרה".

"נאוה חששה שהיא מזניחה את חנן", אומרת חברתה נועה קנדל, "לכן היא השתדלה לבלות איתו כל דקה פנויה. כשהיינו מסיימות מסיבות לילדים חולים באחת בלילה, נאוה היתה מנקה ומסדרת איתנו את הבלגן ואז קונה סנדוויצ'ים לחנן ולחברים שלו ונוסעת אליו לישיבה. היה לה חשוב לדבר איתו לפח ות פעם ביום".

"מיד אחרי האירוסים הבנו שהולכת להיות לנו שנה קשה", אומר סנד. "המנהלת של השירות הלאומי אמרה לבנות שמדובר בפרק זמן של התחייבות טוטאלית בגוף ובנפש ונאוה אמרה שלא נוכל להיות הרבה ביחד, ושיש דברים יותר חשובים מבילויים. אבל אני הרגשתי שחסר לי זמן עם נאוה, ושאנחנו צריכים להשקיע האחד בשני לקראת החתונה. נאוה אמרה שהשירות הלאומי זו רק תחנה בדרך, ושמחכים לנו חיים שלמים ביחד. כשהתגעגעתי, היא ניחמה אותי. היא אמרה: 'אתה רואה, שכשאני מסתערת על משהו אני יסודית מאוד. אז אני מבטיחה לך שכשנתחתן אקדיש את עצמי רק לך, ובאותה מידה של יסודיות".

היא בחרה שמלת חתונה פשוטה וצנועה, ורכשה רהיטים לביתם החדש. בשבועיים האחרונים החמירה, והחליטה שהיא וחתנה המיועד לא ייפגשו ולא ישוחחו ביניהם עד החתונה. "זה מנהג מקובל, כדי להגביר את הגעגוע ולהיפגש בחתונה בשיא
השיאים של הרגש", אומר גרוס.

אלוקים מנסה אותי


ליל 9 בספטמבר תפס את השניים בעיצומה של ההתרגשות הגדולה. חנן וחבריו עבדו בדירת המגורים של הזוג הצעיר על סידורים אחרונים. "בשלב מסוים יצאנו לאכול המבורגר", משחזר גרוס. "אישה אחת נכנסה ואמרה שהיה פיגוע. הדלקנו טלוויזיהו ראינו שזה בסמוך לביתה של נאוה. חנן נלחץ. אמר לי, תתקשר מהר לבית של נאוה.

התקשרתי ולא היתה תשובה. אמרתי 'בחיאת, חנן, אין מה לדאוג, נאוה לא מתקרבת בכלל למקומות כאלה'. אבל חנן התעקש. אז התקשרתי לאחותה. כששמענו שהקשר עם נאוה ואביה נותק, החלטנו ליסוע אליהם הביתה.


"בבית כבר סיפרו שנאוה נפצעה קל בפיגוע. מיד נסענו לבית החולים והתחלנו לחפש אותה. ארבע שעות הסתובבנו בין המסדרונות ואיש לא ידע להגיד לנו מה עלה בגורלם של נאוה ואביה. את כל הפצועים וההרוגים כבר הביאו, ורק נערה אחת נעלמה בדרך. חנן היה חיוור כסיד. כל הזמן נשען עליי ורעד. הרגשתי שהגוף שלו ממש בלחץ אטומי. הוא היה בטוח שמשהו רע קרא לנאוה, אבל פחד להגיד את זה בקול.

"לאט לאט התחלנו לקלוט רמזים ולהבין שהכיוון מדאיג. לקראת חצות הגיעו ההורים של חנן לבית החולים. אבא שלו ניגש אליו, חיבק אותו והתחיל לבכות. ו אז חנן הבין, התמוטט והתחיל להקיא".

"אבא בישר לי את הבשורה הנוראה", אומר סנד. "אמרתי לו, בשביל מה אני צריך לחיות עכשיו? הרי בלי נאוה אין לי שום סיבה להתעורר בבוקר. השארתי את כולם בבית החולים וחזרתי הביתה עם גרוס. הייתי שבור ומבולבל. בשלב מסוים כבר לא יכולתי לבכות יותר. פשוט רציתי להיכנס מתחת לשמיכה ולהיעלם לתמיד".

למחרת, בהלוויה, הניח סנד את טבעת הנישואים על גופתה של נאוה, "ואחר כך חזרתי לבית שלה, נשכבתי על המיטה שלה וחשבתי שהאלוקים מנסה אותי, ושלפעמים הניסיונות קשים ומרים מדיי. כל הזמן השוויתי בין הזמנים. כשהתכוננו להלוויה, חשבתי שזו היתה השעה שהייתי יוצא לכותל, להתפלל לקראת החתונה. בצהריים, כשחזרנו מההלוויה, חשבתי שהייתי נפגש עם בני המשפחה שהגיעו לחתונה מחו"ל.

בשעות אחר הצהריים חשבתי שזה הזמן שבו היו מתחילים את הצילומים. ובלילה,
בשבע לפני השקיעה, כשהגיעו מנחמים להתפלל איתנו במניין, חשבתי שזה בדיוק
הזמן שבו הייתי צריך לעמוד מתחת לחופה עם נאוה, ולהתחיל את חיי החדשים. כל כך הרבה חיכיתי לרגע הזה, וכשהוא הגיע, כבר לא היתה לי כלה כדי להגשים אותו. הרגשתי כאב כל כך חזק שרצ יתי ללכת לישון ולא להתעורר יותר".

הילדים החולים איתם עבדה נאוה, אומרות החברות הקרובות, ציפו בקוצר רוח לחתונה. 60 ילדים חולים ובני משפחותיהם הוזמנו תונה. "וכשמישהו מהם היה בדיכאון, או פחד מאיזה טיפול מסובך, מיד היינו מזכירים לו את ה'חאסנה של נאוה', והוא היה מתלהב ושוכח את ייסוריו. "וילדה אחת שנאוה טיפלה בה, הגיעה למצב סופני ונשלחה הביתה שבועיים לפני החתונה. למרות שגססה, היא ביקשה מהוריה לקנות לה בגד חדש לחופה של נאוה
וחנן. לפני שבוע היא נפטרה, וכולנו בכינו על זה שדווקא היא, שהיתה כל כך קשורה לנאוה, לא תזכה להיות בחתונה", מתייפחת אלישבע אייזנברג. "היום אנחנו בוכות על זה שגם אנחנו, החברות הכי קרובות שלה, לא זכינו ללוות אותה לחופתה".


מעריב מוסף שבת

מצורף קובץ

השיר

עם כל המראות הקשות שאנחנו עוברים עם הפיגועים

לקרא את המונולוג הזה זה ממש מצמרר