שיעור תורה שבועי בהר הבית

מואדיב

ארבעה אין הדעת סובלתן ואלו הן : דל גאה וכו'

חוצמזה מואדיב לך תסביר לאנשים באיזה מצב נפשי היה הרמב"ם כשעלה להר הבית.

זה היה ממש לפני הירידה שלו למצרים אחרי שברח מספרד למרוקו והגיע בדרך לא דרך לארץ, לעכו, הוא ומשפחתו סבלו חרפת רעב.
הרמב"ם ידע שאם ירד למצרים יתקע בה, מה גם שהוא ירד בלב כבד שכן יש איסור על התיישבות במצרים, יש אומרים כי "אכל" את עצמו על כך, וזה היה הגורם למותו.



תוקן על ידי - איקה - 24/09/2003 14:13:58

צמח, אין מי שאומר שיש איסור עליה להר לטמא מת.
האוסרים אוסרים מסיבות אחרות (חשש שיעלו שלא בטהרה או לאזורים האסורים, או חשש מקביעה לא מדויקת של גבולות העזרה).

לגבי המצב החוקי איני בקיא, אך מקריאה בעיתונים נראה לי שלאחרונה הממשלה התירה כניסת יהודים להר. אינני יודע איך ניתן להעריך סכנה, אך לא נראה לי שעליה בקבוצה בלווי משטרתי מסוכנת יותר משאר סיכונים שאדם סביר לוקח על עצמו.


תוקן על ידי - יצחק_יונתן - 24/09/2003 14:04:25

אף אחד אינו אוסר מתוקף הטומאה, אלא מתוקף טיעון עקיף של פריצת גדר, ואין מדובר רק על טומאת מת, אלא שישנם מקומות שאסור לדרוך בהם גם בטהרה מוחלטת.
כמו כן, החוק מתיר לעלות למקום.
בנוסף לכך גם אין סכנה בדבר.
ההוכחה לכך היא שמזה כיותר מחודש עולים קבוצות גדולות של יהודים יחד ללא כל בעיה ממשית. אליהם מתלווים מספר אנשי וואקף אשר משגיחים על היהודים לבל משהו מהם יתפלל. למרות זאת, יהודים רבים מצליחים להתפלל שם בלב ובפה באמצעות שיטות שונות.


תוקן על ידי - zachiz - 24/09/2003 14:24:40

.


אני מצליח להתפלל בכל יום בלי להזדקק לאף תחבולה.

(וגם בלי השגחת שומרי אלאוקאף)

ולכן....

המתפללים היהודים שעולים לשם, שייכים לקבוצות כמו "נאמני הר הבית" שבין היתר צולמו כשהן מחדשות בפומבי את עבודת הקרבנות, במקום שבו עדיין לא הגיע משיח צדקנו.
המתפללים החילונים שם הם שייכות לקבוצות ימין קיצוניות שבינן ובין הדת קיימת אך ורק ה"מצוה" של "כן בכחי ובעוצם ידי", פרט לכך שום דבר.
בוודאי שיש סכנה בדבר, שאם לא היתה סכנה בדבר, הם לא היו נזקקים לליווי משטרתי כבד.
חברי הכנסת מהימין שקידמו את החוק נתנו תצוגה מרשימה של הידע הרחב שלהם ביהדות. אתה חושב שכשהכינו את החוק עניינה אותם הפרשנות המלומדת של קומץ אנשים מובחר לרמב"ם?
נו באמת...


תוקן על ידי - עכנאי - 24/09/2003 14:12:17

ומאותה סיבה יש לאסור ליסוע ברכב, שהרי בודאי שיש סכנה בכך שלולי זאאת לא היינו נזקקים לחוקי התנועה. מסקנה: אסור לנהוג ברכב גם למי שמציית לחוקי התנועה.

ובעברית פשוטה יותר: עלייה ללא ליווי מסוכנת. עלייה עם ליווי לא מסוכנת. האם יש סתירה בין שני המשפטים?

.


יצחק יונתן:

כנראה נשתכח ממני תלמודי.

זכורני כי יש מצווה להתפלל. אינני זוכר מצווה להתפלל בהסתר תוך כדי הליכה בהר הבית מתחת עינו של חארת' אלאוקאף.

שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן א

(נד) ישנם שוגים או מטעים הרוצים להיתלות באיגרתו הידועה של הרמב"ם (המובאת בספר חרדים שער התשובה פ"ג) שבה מספר שנכנס לבית הגדול והקדוש והתפלל שם, ולהוציא מזה שהרמב"ם בעצמו נכנס במקום המקדש.

אבל רק איש שוגה ופתי יעלה על דעתו להבין או להאמין כך, כי רבנו הגדול ז"ל לא היה עושה את דבריו פלסתר וכפי שהבאנו שפסק לנו מפורש את פסקו בזה לאיסור גם בזה"ז, וברור איפוא שנכנס רק עד מקום שהורשה להיכנס ע"פ הדין וכפי שבירר ופירט המקומות המותרים כפי המצב האישי בפ"ז מה' בהב"ח ובפ"ג מה' ביאת מקדש, וכפי שידע על כך בדיוק כיד חכמתו הגדולה. אבל אנו לא נדע עד מה.

ועוד זאת כפי המסופר בספרים, כאשר המוסלמים באו לאחר מיכן לבנות בניניהם בהר הבית החריבו וערו עד היסוד את יסודות המקומות הקדושים והשחיתו ובלעו את פני קרקע בית המקדש והשוו את אדמתו עד שלא נודעו עוד המצרים של מקומות הקודש וגבוליהם, והרי כידוע בית המקדש לא היה במישור כי אם היו עולים אליו ועתה הוא כולו מישור ומקומו נמוך מהעיר, ומה שכתוב בשו"ת יעב"ץ ח"א סי' פ"ז שהר הבית ומעלותיו לא נשתנו כל עיקר ולא שלטה בהם הריסת האויבים כלל כיעו"ש, ניתן לומר בכזאת על הזמן שהי' סמוך לחרבן הבית כפי שהיעב"ץ שם מדבר מהתקופה ההיא, אבל לא על התקופה המאוחרת אשר עינינו רואות בעליל שכן שינו ושינו וכנ"ל. והעזרה הרי יכלו למשך עד המקום שירצו מהר הבית כנפסק ברמב"ם פ"ד מביהב"ח ה"י יע"ש באו"ש וכן ברש"ש ריש סנהדרין, וא"כ הרי לא נדע כעת מאין ולאן.

וכדאי להזכיר ולהדגיש כי אצל הרמב"ם מתוך קדושת הנהגתו לא היה קיים גם מגבלת של בעל קרי, וכדמעיד בשמו הרבינו יונה על הרי"ף פ"ג דברכות שהשיב לראשי ישיבות שבבבל שמימיו לא ביטל טבילת בעל קרי אפילו שעה אחת.

(נה) יש גם שרוצים לייחס האיגרת האמורה לא להרמב"ם כי אם להרמב"ן ושאליו הוא שכיוון הספר חרדים בכנותו בשם הרב רבנו משה מאור הגולה, ואם ככה היה מקום איפוא לבוא ולומר שהרמב"ן הולך בזה לשיטתו דס"ל במלחמות בע"ז פרק ר' ישמעאל דמכיון שבאו בה פריצים חיללוה ובית המקדש עצמו יצא מקדושתו (וכאמור יש אבל לומר שמאז שחזר המקום לרשותנו מודה גם הרמב"ן שחזר לקדושתו ואתו יחד איסור הכניסה).

אולם לא מסתבר ליחסה להרמב"ן כי הרי בהאיגרת שכתב לבנו כותב שעלה רק אל הר הזיתים המכוון כנגד הר הבית והסמוך לו, ומבואר מזה שאבל בקודש פנימה לא נכנס כלל אי משום איסורא שסבר שמיהת ישנו, או יהא זה אפי' מפני שלא קיבל הרשות מהשלטונות לכך, אבל הרי סותר זה להאמור בהאיגרת הקודמת.

ולא עוד אלא דזאת ראיתי שהאיגרת המיוחסת להרמב"ם נדפסה גם בראש ספר פירוש המשנה להרמב"ם על ראש השנה, ושמה מלבד שכתוב שהעתיקה מכתיבת הנגיד רבינו דוד נין רבינו משה ז"ל שהעתיקה מכתיבת עצמו, כתוב עוד שם התאריך המדוייק של שנת כניסתו לים בנסיעתו זאת לא"י (דבר שבא במטושטש בס' חרדים שם) וכתוב לאמר: בליל אחד בשבת בארבע ימים לירח אייר נכנסתי לים וביום שבת עשירי לאייר שנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמשה ועשרים ליצירה עמד עלינו נחשול שבים לטבענו וכו', הרי שתאריך כתיבת האיגרת היתה בשנת ד' אלפים תתקכ"ה ליצירה, והרמב"ן הרי נולד כעשרים ותשע שנה לאחר מיכן, בשנת ד' אלפים תתקנ"ד, וא"כ אין כל מקום לבוא ולייחס את האיגרת הנז' אל הרמב"ן ז"ל, ובודאי יצאה מתחת ידי הרמב"ם ז"ל, אלא ברור כנ"ל שנכנס למקום המותר לדעתו ע"י טבילה. (ויעוין בחיד"א מע"ג אות ק"נ שמייחס ג"כ בפשיטות האיגרת להרמב"ם ז"ל).