התחבטות,התפתלות,התפלשות...

תמיד לומדת (האם את עדיין כאן?) א. איני סבור שאדם הוא רק שכל, ואיני רציונליסט. אני כן סבור מה שכתבתי. שהאדם הוא גם שכל. ולהחלטות השכליות יש משקל, לא פחות מאשר הרגש. יתכן גם שהרגש אינו נטול תובנות כלשהי, שהרי יש לו תוכן מסויים. למשל, אם אני חש כעס על ראובן, הרי הרגש הזה מכוון כלפיו, וזה לא יתכן ללא היבט שכלי כלשהו. אבל לא זה הנושא שלנו. ב. למרות שזה לא הנושא, אני מבקש להדגיש כי החיפוש אחרי מניעים נסתרים הוא אפשרי, אבל צריך להיזהר ממנו יותר מדי. וכאשר שואלים את האדם למה, ולמה על התשובה ללמה, ועוד למה אחד אחר כך, יש לברר: מתי נעצור את התהליך. מתי יהיה לגיטימי לומר: זה בגלל עצמו? ומתי נאמין לאחרים, או לעצמנו, שאנו באמת יודעים את הטעם? אלו שאלות קשות, אבל זה לא אומר שאין להן תשובה. וממילא, כאשר אני מקבל החלטה, בין אם היא נסמכת על הנחות יסוד מודעות או לא מודעות, זו החלטה עצמאית, ויש לדון אותה בתור כזו. הנסיון לרדד כל דבר לפסיכולוגיזציה מקטין לדעתי את האדם ומשפיל אותו. בעיקר כי זה לא אמיתי. *** אראל סגל איקון ירוק מאד על הסיכום הממצה והחשוב כל כך. *** התבהרות יש לי משהו לומר לך שעשוי להפתיע. אבל לא את מי שמכיר את הפסיכולוגיה האנושית. א. אדם כמעט אף פעם אינו בטוח "כצוק איתן". ב. גם כאשר אדם בטוח ברמה הזו, זו תחושה שלפעמים עוברת, נשכחת, או שמתחילים להטיל בה ספק. לפעמים אמונה אינה מסקנה שכלית מנתונים, אלא הכרעת אמון. נדמה לי שיש ספר חשוב ויפה על זה של מחבר יהודי גרמני ששכחתי את שמו, ופעם רציתי לכתוב על זה ועליו. אנסה למצאו מאוחר יותר. על כל פנים, אותו רעיון מופיע אצל ר' נחמן ובחסידות בכלל, וכמדומה שגם זה כלול בדברים המיוחסים לבעש"ט, כי "כאשר אדם עומד בנסיון, לוקחים ממנו את כל המדרגות". כלומר כל ההישגים והודאויות שלו. וכמובן, הוא גם לא רואה זאת כנסיון. ברגע שהוא יודע שזה נסיון, כבר פתר חצי מהבעיה אם לא יותר. לפעמים, אנו חושדים בעצמנו שאנו מייחסים לעצמנו "נסיון" בזמן שזה לא כך, ולפעמים אפילו עלולים להסתפק אם יש שם "למעלה" מי שינסה אותנו. הרי הספק יכול להגיע עד ליסוד כל היסודות, וזה טבע האדם. מה עושים? מתחזקים. מתחזקים באמונה. כאמור, לפעמים זו הכרעת אמון ולא צעד שכלתני. את התוצאות רואים אחר כך... וכל זה אני כותב לא רק לך, אלא לעצמי ולכל מי שימצא בזה ענין. כתיבה וחתימה טובה, ואזרי חיל! כי זה כל האדם. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מיימוני ,

האם אתה מתכוון ל"חסד וחרות" של פליכס וולטש?

ספרן. אכן כן. תודה! (איקון של מחיאות כפים סוערות). שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

הכרתי פעם מישהי, שכל הזמן היתה מבקשת סליחה, רוב הפעמים היה קשה להבין על מה. פעם צחקנו עליה, שהיא, במקום להגיד "שלום" ו"להתראות", אומרת "סליחה"... היתרון הגדול של דרך החיים שלה - היא אף פעם לא פוגעת באף אדם למשך יותר מכמה דקות. נראה לי, שאילו הייתי מצליח להתנהג כמוה, זה היה חוסך לי הרבה צרות וצער. הבעיה - כדי להתנהג כמוה - צריך מידה גדולה במיוחד של ענוה, ורק מעטים זוכים לזה...

מצד שני, בתלמוד בבלי, מועד קטן טז, מסופר על אנשים שציערו את רבותיהם בשוגג, וכשנודע להם הדבר, "נהגו נזיפה בעצמם", כלומר (אם הבנתי נכון) ישבו בבית ולא באו לבית המדרש במשך זמן מסויים (30 יום במקרה שהנפגע היה נשיא, 7 ימים במקרה שהנפגע הוא ת"ח בארץ ישראל, ויום אחד במקרה שהנפגע הוא ת"ח בבבל). לא מסופר שם שהפוגעים ביקשו סליחה, ולכן חשבתי שאולי קבלת הנזיפה היא מעין תחליף לבקשת סליחה: סליחה היא ב"קום עשה" (אקטיבית), וקבלת נזיפה היא ב"שב ואל תעשה" (פאסיבית). ייתכן שיש אנשים, שקל להם יותר לשבת בבית ב"שב ואל תעשה" מאשר לבקש סליחה ב"קום עשה". אמנם בתלמוד מסופר רק על פגיעה בתלמידי חכמים, אבל ייתכן שאפשר ליישם את זה גם לחיים האישיים שלנו: שכל מי שפוגע בחבירו, ינהג נזיפה בעצמו למשך זמן מסויים - נניח 7 ימים (כי אנחנו בארץ ישראל), ואחרי שעובר הזמן, יתפייסו גם בלי בקשת "סליחה". 7 ימים זה נראה הרבה, אבל יש סיכסוכים שנמשכים כמה שנים רק בגלל שאף אחד מהצדדים לא רוצה להיות הראשון שמבקש סליחה, ומנהג הנזיפה יכול לקצר באופן משמעותי את הזמן הדרוש להתפייסות.

דואר אלקטרוני מבורא עולם - הרב יעקב לובן
http://hafetzhaim.googlepages.com/ladn.htm

עוד מאמר אורקולי על "הבושה כמרכיב מרכזי בתשובה" מאת הרב מאיר גולדוויכט
http://www.yeshiva.org.il/midrash/video/default.asp?id=6012

יישר כוח על הקפצת האשכול, "ודבר בעתו מה טוב".

התבהרות כתבה שקשה לה לבקש סליחה בגלל הרגש, ומיימוני כתב שיש להשליט את השכל על הרגש, אבל נראה לי שהבעיה היא שונה (לפחות אצלי) . כפי שכתבתי למעלה, אחד המקרים שבהם קשה לי במיוחד לבקש סליחה הוא, כאשר גם הצד השני אשם, וכאשר אני מבקש סליחה, אני למעשה מודה שכל האשמה מוטלת עליי, וזה לא רק קשה מבחינה רגשית, זה גם מנוגד לאמת.

הבעיה היא, שגם הצד השני מרגיש אותו דבר, וגם הוא, מצד מידת האמת, לא יכול לבקש סליחה.

חז"ל אמרו שצריך לפעמים לוותר על מידת האמת למען השלום, אבל כשמוותרים יותר מדי על האמת, גם השלום נפגע, כי האדם מרגיש חלש ומושפל.

מה עושים?

ייתכן שצריך ללכת לשופט. בזמן התורה היו הרבה מאד שופטים - יותר משופט אחד ל-10 משפחות (ראו רש"י שמות יח, שחישב את מספר השופטים - כ-78 אלף שופטים ל-600 אלף רגלי). כמעט בכל בלוק דירות היה לפחות שופט אחד. תמיד תמהתי, למה צריך כל כך הרבה שופטים? אבל ייתכן שתפקידם של השופטים בתורה הוא, לא רק לשפוט בעניינים כספיים, אלא גם במריבות קטנות בין חברים ושכנים. כשיש מריבה, תמיד אפשר למצוא שופט קרוב, שיסכים לשמוע את שני הצדדים, יסביר לכל אחד את נקודת האמת שבצד השני, אולי גם יפסוק פיצויים הדדיים לפי הצורך, וכך יחזרו גם האמת וגם השלום.

ואולי על זה נאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם".

שנה טובה,

אראל

א) בענין השופטים התורה בלאו דווקא מדברת על המצוי, וצע"ג.
(ובכלל כדי להבחין היטב בין פשט למדרש).

ב) אף מצד הרצוי -

חברה שמתחילה לחיות את חייה  רק מתוך המשפט עד כדי כך שבכל בנין היא צריכה שופט, יש לה בעיה עמוקה במישור המוסרי האישי והבין אישי.

אין המשפט מחליף או תחליף לחיים הנורמליים שצריכים לצמוח בין אדם לחברו.

(והמציאות החברתית כיום בארץ היא עדות עצובה על כך, כמות הפניות לבתי משפט עצומה, אך אין בה פיתרון לשבר מוסרי)

בד"כ השופט - אפילו  בדגם שתיארת - מעת שהוא בא מעמדת השופט ואפילו הוא 'מגשר' נוטל את האחריות שהיתה אמורה להיות רובצת וצומחת מתוך מהלך אישי פנימי עמוק שהאדם עובר.

פיתרונך הוא ככיסוי שגם אם העור מבחוץ נרפא - במקרה הטוב תישאר צלקת - אמנם יש מקרים שאין פיתרון אחר וצריך מנתח אך אין זה אלא בפגיעות חמורות, או פגיעות רחבות.

נכון, אין פתרונות קלים.

אם פגעת במישהו וגם לו יש אשמה, גדלה הזכות המסורה לך להיות הראשון שיוביל את מהלך התיקון.

הדרך לכך מתחילה כפי שלימד ר' נחמן :

'עוד מעט ואין רשע' = מצא עוד מעט טוב קודם אצלך וממילא אח"כ גם אצל זולתך, ותגלה מתוך זה את הדרך לגלות שגם 'אין רשע'.

הטוב שמתחיל להאיר הוא המסלק את הצללים של הרשעה.

_________________

תשובה של הרב לאו בנושא "האם לבקש סליחה כאשר הצד השני אשם?":
http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=93412
תקציר: לא לבקש סליחה, אבל להמשיך לנהוג באחווה וידידות ולאחל שנה טובה, ובמשך הזמן, הקרח יישבר.

---
כמתעסק:

א. אני דווקא הבנתי שהפשט של "שרי עשרות" הוא שר אחד לכל עשרה אנשים, ושמחתי לראות שכיוונתי לדעת רש"י וחכמי התלמוד (בבלי סנהדרין יח).

ב. דבריך בסעיף זה נובעים מתוך התדמית השלילית של המשפט בדורנו, שנובעת בתורה מהעובדה שיש מעט מדי שופטים, כך שרק נושאים חמורים במיוחד מגיעים לבתי משפט, הסחבת המשפטית גוזלת זמן רב וכסף רב משני הצדדים, וכך ההליך המשפטי מגדיל את השנאה במקום לצמצמה.

אילו היו לנו יותר שופטים, הם היו יכולים לשמש בתפקידם העיקרי - כמשכיני שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.

כמובן טוב יותר שלא לריב בכלל, או להתפייס מייד ("קשה לכעוס ונוח לרצות"), ואז אין צורך לא בשופט ולא במגשר. אולם, כאשר ישנה מריבה קשה ומרה שנמשכת ימים רבים, ואף אחד לא מצליח לצאת ממנה, עדיף לפנות לשופט מאשר לסחוב את השנאה עד לקבר

(ולמעשה בהתבוננות מעמיקה יותר בדבריך ראיתי שגם אתה מסכים לכך - "אמנם יש מקרים שאין פיתרון אחר וצריך מנתח אך אין זה אלא בפגיעות חמורות, או פגיעות רחבות").

לגבי הפתרון שהצעת: "מצא עוד מעט טוב קודם אצלך וממילא אח"כ גם אצל זולתך, ותגלה מתוך זה את הדרך לגלות שגם 'אין רשע'" - לא לגמרי הבנתי, זה נראה לי קצת כללי ומופשט, האם תוכל להדגים ולהמחיש?

א) במקרים קיצוניים - כפי שראית אחר העמקה - אין ביננו מוחלטת, והרי ודאי שגם לשם כך נועד המשפט.

כגון מקרים שיש חוב ממון / פגיעת גוף נזקית / גרימת סבל נפשי עמוק וכדו'.

ב) המשפט אינו תחליף לעבודה מוסרית, ולענ"ד רוב המקרים אינם מקרים קיצוניים, וצריך להיזהר שלא נפטור עצמינו בתואנה שכל מקרה הוא קיצוני, ונחפש אשמים ונצפה שהצד השני יתחיל.

מה פירוש להדגים, הרי הדבר פשוט -

אדם נוטה לשפוט לחומרה את זולתו יותר מאת עצמו.
במקרים רבים שפיטה שלילית מחמירה נובעת ממה שמכונה בפסיכולוגיה השלכה - כלומר: 

כעסים, תיסכולים, חוסר גמישות, דימוי עצמי נמוך, מערכות יחסים קודמות וכדו' כל אלו גורמים לנו למבט מקובע ומצומצם - לחוסר אמונה בצמינו בהשתנות ובזולת  -

מייד רצים לתפישות של:

קרבן ותוקף / אי יכולת למחול / מדידה משווה / קיבעון / חוסר ויתור מחשש לגילוי חולשה - ועוד.

'כמים הפנים לפנים' -

כפי שאנו מסתכלים בעצמנו פעמים רבות אנו משליכים על קשרים לזולתנו.

מה שאמרתי לימד ר' נחמן -

נפגעת -

חפש בעצמך טוב - כתהליך פנימי - רומם את עצמך -

ותראה שגם המבט על זולתך משתנה.

אם תדע ללמד סנגוריה על עצמך תדע ללמד גם על זולתך.

_________________

חברים .
לפני שבועיים עברתי דירה .
מייד כמובן חובר הקשר ליקום כולו לפני הכל .
נו מה ?!
רק סודרו הארגזים למקומם כולם ופצחתי בתחושות אלול מחדש.
זכרתי שפעם כתבתי כאן משהו.
וחשבתי לעצמי .מה שוב אטריד כאן את באי הבית .
לא יפה.
ושוב ושוב הכל עולה מחדש בעניין הסליחה.
תודה שכתבתם .תודה שהתייחסתם.
הנושא לא מש ממני לרגע בימים אלה .
ורק הסופר אגו מרקד לפני כמו שד ענק באפלה...

אראל,
זו אכן שאלה קשה שהטרידה גם אותי לא מעט.
ככלל, לא נראה לי שצריך לשקר גם כשמבקשים סליחה. אם אתה חושב שאתה צודק אל תבקש סליחה על עמדתך, אלא רק על כך שהבעת העמדה פגעה בחברך. יתר על כן, אם אתה מבין שהוא עצמו חושב בכנות שהוא כן היה בסדר, המצב מעט שונה. עליך להבחין בין מצב שהוא לא היה בסדר באופן מודע, לבין מצב שיש ביניכם חילוקי דעות. בשני המקרים אין לבקש סליחה על משהו שאינך מצטער עליו, אבל בהחלט יש לנסות וליישב את ההדורים במישור של הקשר ביניכם. החובה הזו קיימת בעיקר באופן השני (כשהוא עצמו היה לא מודע), שכן אז אין סיבה אמיתית לניתוק היחסים. אם הוא לא היה בסדר באופן מודע, כאן אני לא בטוח שיש אפילו חובה לפייסו וליישב את ההדורים. החובה הזו מוטלת עליו, ואתה לא חייב לנקוט צעד. אמנם לפנים משוה"ד ודאי מי שינקוט בכ"ז צעד כזה יבורך.
כנלענ"ד (גם אני עברתי דירה כעת, ורק כעת חזר  האינטרנט לשרות במשכננו).
שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה לכולם.
מנאי, הנאנק ביני ארגזי,