שאלה ל zachiz :

השאלה כיצד אתה רואה את התורה שבעל-פה. מבחינתי היא ערוץ נפרד שהתקבל יחד עם התורה שבכתב.
התורה שבכתב משמשת כשלד המצוות, וכספר אמונה. התורה שבעל-פה היתה ידועה ברב תקופת בית ראשון, עד שלקראת סופו, בתקופה הפרסית , ובתקופה ההלניסית חלו בה שיבושים רבים, וחדרו אליה רעיונות זרים.
כתוצאה מכך חלו סתירות רבות בינה לבין התורה שבכתב, שתפקידה להיות מעין עוגן שממנו לא ניתן לסטות יותר מידי בתורה שבעל-פה.
התנאים, האמוראים, הסבוראים וחכמי ישראל שבאו אחריהם כולם עסקו למעשה בנסיון ליישב את המרחק הרב בין שתי התורות. אך בגלל שפעמים הרבה העדיפו את "מסורת האבות" על-פני תורת ה' אז הנסיונות השונים היו מוגבלים במסגרת מלאכותית שלא אפשרה תיקון של המצב. הדבר הגרוע ביותר שקרה לעם ישראל היה כתיבת המשנה, מכיוון שהדבר הקפיא את התורה שבעל-פה יחד עם כל טעויותיה, ולא אפשר תיקון טעויות אלו בעתיד. ברגע שהדבר נכתב הוא נהיה קדוש, וכך גם בגמרא השקיעו מאמצים רבים בנסיון ליישב סתירות במשנה והתורה, ובמשנה עם עצמה, ובמשנה עם ההגיון של דור האמוראים.
כיום תלמידי הרב קוק מודעים למחלה הגלותית הזו, ומנסים לתקן זאת, אבל אינם מבינים שכל עוד הם כבולים להשקפות אורתודוקסיות אין להם סיכוי לעשות זאת באמת. הם רואים בהלכות השונות שנספכו לעם ישראל בגלות, כמנהגים חיצונים שמאירים את החול לקראת בואנו אל הקודש. הדבר מומשל לתפילין שמניחים בימות החול, ובשבת אין צורך בהם (ראה מאמרו של הרב טאו, אלו ואלו דברי אלקים חיים, בספר אמונת עתנו).
הגישה שלי היא ללמוד את התורה באופן כזה שאינו מחוייב לאמונה שכל מה שחז"ל אמרו הם דברי אלהים חיים. אלא כאשר הם עוזרים לבאר את התורה, אז הדבר מבורך , ואילו כאשר ישנה סתירה עם התורה אז יש לעשות בירור יסודי, ולפסוק מתוך סדרי עדיפויות של המקורות השונים, על-פי קרבתם את התורה שבכתב.
אפשר לטעון שאנחנו הרבה יותר רחוקים מחז"ל מהתורה שבכתב, ולכן אין לנו יכולת לחלוק עליהם, אבל כאשר אנחנו יוצאים מנקודת מוצא אחרת שאנחנו מאמינים שהינה אמת, אז יש סיכוי להגיע למסקנות טובות יותר מחז"ל, ולהיות כננסים על גבי ענקים. שהרי ננס על גבי ענק רואה הרבה יותר רחוק. נקודת המוצא של חז"ל היא שאבותיהם היו צדיקים גמורים, ולא הושפעו מהשפעות זרות ולכן תמיד היו בעם ישראל קבוצה ששמרה על התורה שבעל-פה. אפשר להפריך טעון זה בעצם העובדה שהמחלוקות בין הכתות בישראל צצו כבר לפני חז"ל. ויוסף בן מתתיהו טוען שחכמי שהפרושים היו מעטים יותר מאלו של הכתות האחרות, אבל פירושיהם היו הפופולרים ביותר בקרב העם.

דבר נוסף שרציתי לכתוב לגבי הפאנטיות בלשמור את מסורת האבות.
בספר חשמונאים א' מתואר מצב איום ונורא שבו עם ישראל , לא רק שנאסר על קיום מצוות, אלא גם הכריחו אותם לקיים עבירות. העם הזדעזע שאין ביכולתו לשמור את מסורת האבות, והחל המרד החשמונאי. אך המרד לא הצליח מפני שהיוונים נצלו את שמירת השבת של היהודים, כדי להלחם בהם ביום זה. המהפך הגדול בא כאשר מתתיהו הגיע למסקנה שלא יתכן שעל-פי התורה אסור להלחם בשבת, ופסק שמותר להלחם בשבת. למעשה הוא פסק כנגד "מסורת אבות", בהחלטתו מוזכרת התורה ורצון ה', ומאז המילה ה' מופיע בספר חשמונאים.
אני לא טוען שיש לפסוק תורה על-פי המציאות, אלא לפעמים מבחן התוצאה הוא גם מבחן האמינות של התורה שבעל-פה. האם זה עובד טוב, או רע. האם יש בזה ברכה או קללה. אבל יש לזכור שקושי אינו תוצאה, ולכן גורם זה לא אמור להטיל ספק באופן בו אנו מקיימים או מפרשים מצווה מסויימת.
ברגע ששאלת המוצא היא מה ה' ציווה, ולא מה היא המסורת שבידינו, אז ניתן לבחון את המסורת באופן אובייטיבי, ולראות האם היא באמת תואמת את התורה. התורה היא דבר ה' ולכן בה אין להטיל ספק, ובייחוד מאחר שכתוב בא שהיא שאסור לשנות אותה.
לכן בניגוד לגישה הרפורמית, אני לא תומך בשינוי התורה בהתאם למציאות, אלא בשינוי המציאות בהתאם לתורה.

מואדיב, אני מקווה שעכשיו השקפתי ברורה לך יותר.

מזכיר נשכחות:

בין הקנאים אנשי יוחנן מגוש חלב לבין הצדוקים ואנשי שמעון בר גיורא -

עומד לו מנהיג הפרושים רבי יוחנן בן זכאי ומבקש את יבנה וחכמיה.

כן, אבל זה היה בזמן חורבן. אף אחד מהפרושים לא ביקש את יבנה וחכמיה, לפני שהיה חורבן. כמו כן, לאחר החורבן בקשו כולם מחדש את הר הבית. ולגבי אלו שניסו לפעול למען כך (רבי עקיבא ובן כוזיבא), מבחן התוצאה מראה שהדרך או הזמן שבקשו זאת לא היה נכון.

אכן תזכורתו של ריב"ז היהודי הרפורמי הראשון, היא במקומה

.


בקיצור,

קם ממשיך דרך לענן בן דוד.

ולמען ההגינות:

"קרי עליה רב יוסף, ואתימא רבי עקיבא: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר, דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי."

(תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נו עמוד ב)

עכ"פ דומני שלא כאן המקום לדון בריב"ז.

מואדיב:
ענן בן דוד הוציא את עצמו מכלל ישראל בכך שתיקן לוח שנה חדש. הוא גם המציא תורה שבעל-פה חדשה.
אני לא ממציא דבר חדש, ולא מקים זרם חדש, אלא מנסה לחתור לאיחוד ההלכה בישראל. אני לא מצפה מאף אחד לנהוג לפי הפירושים שלי לתורה, אלא שכל אחד יפרש לעצמו מתוך בחינת כל מקורות ישראל, ובדברים ציבוריים שינהג לפי ההלכה המקובלת אצל אותו ציבור.