האם התורה מקבלת סרבנות מבחינה מצפונית?

רבים מהם משתתפים בבחירות ושולחים את יקיריי שלי למלחמה שהם באמת לא בחרו בה!

פתחתי אשכול על נושא הבחירות מצידם אבל הם טוענים שזו הדרך שלהם להציל את האוטונומיה שנגזלה מהם. אבל ברור שהם לא שולחים את יקירייך ולא את אף אחד [זו דמגוגיה]. הציבור הזה לא רצה מדינה.

קוני יקירי,

נגד אלה שלא רצו מדינה ואינם משתתפים ב"בחירות הטמאות" אין לי דבר. בטח שלא בהקשר הזה. פיהם וליבם שווים - והם אומרים למדינה הציוינית "לא מעוקצך ולא מדובשך".

אני מלינה פה על האוחזים בחבל בשני קצותיו (שמא לאלה כיוונת גם אתה?).
מלינה על אלה אשר לוקחים חלק בהחלטות הקשות הללו, אבל לא משתתפים בעול.


ולו אני במקומך קוני ידידי, הייתי מסירה את המילה "דמגוגיה" מהודעתי.


* אגב, זה נושא לאשכול (לא ההשלכות הפוליטיות, אלא הצד המוסרי), אבל הפוטנציאל הנפיץ שבו מונע את הולדתו, כנראה.

הקו החרדי אוטנטי הוא סטמר-שך (הרב) והויכוחים הם רק מה מותר בתור הצלה. אני מסכים שלאלה המזדהים עם הרעיון הציוני-מדינה יש קייס חלש מאד להשתמטות, אבל חלק גדול מהחרדים פשוט מטושטשים בנושא ולא יודעים שבעצם הם לא חלק מהציונות.

שחרית,

היו כבר אשכולות בנושא. פשוט צריך להעלותם. [נא לינקזצר!]

לגוף הענין, יש [כמשמעות דברי קוני] גבול דק בהנאה מהמדינה בין הצלת המגיע גם בלי להיות חלק ממנה לבין השתתפות. זו סוגיא שלדאבוננו לא מתעמקים בישיבות כי רבינא ורב אשי לא חתומים עליה

ערב טוב ושבוע טוב

קראתי בעיון את כל האשכול הזה וצר לי על שעיון חשוב שכזה לא העלה משהו.
תרשו לי.

האם לא עולה איזו שאלה לגבי האפשרות שאלה שהדיון מתייחס אליהם, אינם ראויים להתייחסות ?

אכן, לא ראויים.

ראשית, משום שכמו אנשי הסיירת שהצטרפו אליהם עכשיו, הם ניצלו את מעמדם באופן ציני.
לשם חידוד עניינם הם הצטלמו במדים שחלקם הניכר כבר אינו לובש אותם מזה שנים, אך מותיר התרשמות חיצונית שנועדה לבצע מעין שטיפת מוח אינסטיקטיבית על עם שרואה בטייסים (ובאנשי סיירת) את 'טובי בנינו'.
בהמשך, ולפי ההגיון שלי בהמשך צפוי בהחלט, הם פנו לתקשורת זרה, נסעו לחו"ל כדי להתראיין בין שונאי ישראל וכולי.
אם איני טועה, נענש עם ישראל קשות בגלל קבוצה של 'טובי בנינו' שהוציאו דיבת הארץ.
על הוצאת דיבת עמם, יש עונשים אחרים.

את הנקודה הזו, לא העליתם כאן.
ואולי יש טעם להעלות שאלה אם סרבן איסטניסט הוא איש מצפון, כשעמו נמצא במלחמה. ולא במלחמה סתם, אלא במלחמה המתנהלת כך שהיא פוגעת - יומיומית - בעורף.

גם אני נורא איסטניסטית.
התמונות מהפיגועים למשל, ממש גורמות לי הרגשה נוראית. ובכל זאת אני בזה למי שיורדים עכשיו מהארץ.

אני נאלץ להגיב, לפי בקשה מפורשת שקיבלתי בתיבה האישית.
אמנם, עלי להדגיש כי הפוליטיקה לכל סוגיה מאוסה בעיני. וזה נראה לי נושא שהוא גם פוליטי, אם לא כמעט כולו.

יש כאן כמה נושאים:

א. האם התורה מתירה לסרב פקודה?
ב. האם כראוי נהגו הסרבנים שהלכו לתקשורת?
ג. האם מותר למי שאינו הולך לצבא להביע דעה בעניני פוליטיקה שמזה נובעות מלחמות?

א. אני סבור שקודם כל יש להבהיר באיזו פקודה מדובר, ובאיזה צבא.
כדי לקצר, לא אכנס לנושא של בירור הנושא הקשה מאד שלמפקד יש בדרך כלל יותר ידיעות מאשר לזה שתחת פיקודו, ועוד יותר אבקש לא להתייחס לנושא הבעייתי מאד שלמפקד יש אולי ידיעות, אך גם חוסר אכפתיות כלפי ערכים יסודיים שיש למי שתחת פיקודו, שבת או מוסר.

אך בזאת אני מסכים עם הנני (אני משער שזו דעתה מהתרשמות כללית), וחולק על איקה ושחרית ואולי עוד כאן:

אילו הצבא היה מתנהג בימינו על פי אמות מידה תורניות, אני סבור שהיה ראוי לנהוג אפילו ביתר קשיות כלפי האויבים שלנו, גם אם מערבים בקרב נשים וילדים.
יש לכך סיבות רבות, ואתמצת אותן בנקודה אחת, ואשמח לגלות שאני טועה.
כבר הבאתי כאן מדברי אחד מגדולי חכמי דורנו, שאמר כי עמלק אינו ייחוס גנאולוגי, אלא מהות והתייחסות. כאשר עם מתנהג כולו כאויב, לא תמיד אפשר לרחם על ילדים.

מלחמה היא דבר נורא. אני מוכן לומר זאת שוב. אך יש מלחמות כפויות. ויש גם פתרונות שנראים קלים, ואינם כאלו.

עובדה אמפירית: לפי הצהרת חלק מאויבינו, גם אם נקבל לארץ את כל הערבים שרוצים להיכנס אליה בתואנות שונות (חלקן מוצדקות. אי אפשר להגשים בעולם הזה את כל הערכים), לא יהיה כאן מקום עבורנו. לא מבחינה דתית, לא מבחינה קיומית.
איני רואה דרך להיפגש באמצע. ולא כל אמצע קביל עלי.
האם הברירה היא להילחם? אני עונה: האם יש ברירה אחרת?


ב. ולכן:
אם מישהו יטען: איני חפץ להילחם, כי איני מסכים שהניתוח שלך נכון, או שהמחיר הערכי שאשלם הוא כדאי. זו שאלה אחרת. יתכן שניתן לנהל ויכוח על ערכים.
אך דעת התורה נראית לי כפי שאמרתי: אנו חייבים עדיין במצב של אין ברירה. וסליחה, אבל אני עדיין חי בעידן שלפני הפוסט ציונות. אני ציוני.

ג. האם זה לא מחייב אותנו כחרדים להתגייס לצבא? יתכן. זה תלוי כמובן בשאלות נוספות: האם הצבא הזה מאפשר לאדם להישאר שומר מצוות? האם הגיוס הזה באמת מועיל לצבא? האם אין מקום לפטור יחידים או רבים שתורתם אומנותם?

אך גם אם התשובה היא שיש לפטור את אלו שלומדים בישיבה מגיוס (ודעתי נוטה לכך, בנסיבות הנוכחיות), אני עדיין מרגיש בושה עמוקה בפני מי שסיכן ומסכן את חייו כדי להגן עלינו. זה לא כולל ג'ובניקים, אבל זה כולל את אנשי הסיירת והלוחמים בשטח, גם אם זו כמעט המצווה היחידה שיש להם.

האם מי שמבקש פטור מגיוס זכאי להביע דעה בבחירות שיקבעו בסופו של דבר מלחמות?
אני סבור שכן.
ראשית, בגלל שלא רק חרדים נפטרים מגיוס.
שנית, בגלל שאיננו מדברים במצב אידיאלי, אלא במציאות שבה כולנו באותה ספינה. והבחירות אינן נוגעות רק למלחמות, כידוע.

(שאלה אחרת לגמרי היא אם דמוקרטיה היא צורת הממשל הראויה לפי התורה, ומי קובע לאדם התורני עבור מי להצביע).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

תודה על דבריך. אמרת שאתה בז לפוליטיקה. טוב ויפה.

אבל כשאישי נקרא בכל שנה לעזוב את עיסוקיו, את לימודיו (גם תורתו שלו – אומנותו), את עבודתו וכמובן את אשתו וילדיו וללכת להגן על מתנחלים שיושבים באופן לא חוקי, לסכן עצמו ולבזבז זמנו, לא יעזור לו שהוא בז לפוליטיקה.

כך שבוז לפוליטיקה הוא, כמאמר הבדיחה הידועה בבחינת צרות של עשירים!!!

חיילים דתיים רבים נקראים מדי שבת בשבתו לשמור על אחיהם החילונים הממלאים את חופי הים ואתרי הנופש תוך חילול שבת המנוגד להשקפת עולמם (של החיילים).

חיילים רבים נקראים למילואים כדי להגן על קיבוצים המתנהלים בניגוד קוטבי להשקפת עולמם.

חיילים רבים נקראים למילואים כדי לעקור יישובים בארץ ישראל בניגוד להשקפת עולמם.

חיילים רבים נקראים למילואים כדי להגן על גדר ההפרדה מפני פורעים מן השמאל המבקשים לחבל בה.

כל אלה לא התלוננו על עצם הדרישה לגייסם למילואים כדי לפתור בעיות שלא הם יצרו. זאת משום שכאנשים וחיילים בוגרים הם מבינים כי כל עוד הציבור היהודי בארץ ישראל חפץ לחיות יחד, על כל פלגיו, באזור רווי שנאה זה, אין דרך אחרת מלבד קיומו של צבא אחד משותף; ואין דרך לקיים צבא כזה ללא הכפפתו לגוף מדיני אחד, תוך השארת חילוקי הדעות מחוץ לצבא. כל מי שחפץ לפנות את נצרים, רמת-אביב או מאה-שערים ולמסור אותן לפלשתינאים, לשבדים או לחוצנים, יכבד יקים מפלגה, ויתמודד על תמיכת הציבור.

בדיוק על שותפות גורל זו, שבלעדיה אין טעם ואין ריח לישיבתנו פה, אני מדברת, או יותר נכון מצירה על העדרה!

יצחק יונתן

בדיוק כך.


וכללית:
האם אין זה נראה רציף ו-'הגיוני' - גם אם דעתכם תהיה שזו פסיכולוגיה בגרוש - שהסרבנים הטייסים והסיירים זקוקים בעצם לחיזוקים ?
כי בתוך תוכם הם יודעים שמעשיהם פסולים ?
לפחות בעיני, זהו ההסבר לפנייתם החוצה.
כשאתה עולה על משעול מסויים, אתה ממשיך בו עד סופו. כך לפחות עושה מי שרואה את עצמו כמתווה דרך.

אני מבקשת להטריח אתכם במשהו שכתבתי לפני מיליוני שנים.

על מסעף בין שתי דרכים
ישבתי פעם עייפה.
לבד, בשקט, בלי מילים
שם נחתי ועיני צופה.

מימיני פנתה לה דרך
אביבית, בה כל יפרח.
מרנינה, קוראת להלך
כי לחלוף בה הוא מוכרח.
מדושאת היא שטיח דשא
ומעל לה שמי תכול
מעוררת היא רוב חשק
לגלות בה כל משעול.

משמאלי, אבוי, להיפך.
חורף ! שלג וסגריר
דרך עגומה כאפר
מהמורות בה למכביר.
רוח כפור בה מנשבת
אין תקוה לקרן אור
ואני כך לי חושבת:
'שם אפשר לקפוא מקור'.

פתע, מרחוק, ראיתי
מתקרב לו בן ניכר.
אף לרגע לא תהיתי
איזו משתיהן יבחר.
אך ראו זה, התבוננתי
ותדהמתי שלמה
הוא פנה (כה השתוממתי)
ובחר בעגומה.

עוד שלושה אחר כך באו
וללא כל עירעורים
בפשטות המשיכו, נעו
בעקבות האחרים.

לבסוף קולי מצאתי
זאת, כדי לשאלם
האני שהשתגעתי
או שזהו טיולם.

רביעי ענה לי:
'גברת, באתי בעקבות קודמי.
זו דרכי, ואין אחרת.
כמו של זה שלפני'

כך ענה גם השלישי
השני, גם הוא הועד
ונותר ראשון-ראשי
שפתח את ה'מצעד'.

'אנא', ביקשתיו, 'אמור נא,
מה פירוש השיגיון ?
למה זה פנית הנה
בניגוד להיגיון ?'

הראשון...עייף...יגע
וגוון פניו חיוור.
קט שתק ואז לעלע:
'למה ?!! כי אני עיוור'.

תודה על סבלנותכם.