עולא בר קשב תבעו המלכות . ברח והלך לו ללוד אצל ר' יהושע בן לוי . הגיעו אנשי המלכות והקיפו את העיר . אמרו להם אם אין אתם מוסרים אותו אנו מחריבים את העיר . הלך אליהם ר' יהושע בן לוי , פייס אותם ומסר להם את עולא .
אליהו הנביא היה רגיל להתגלות לריב"ל וללמוד אתו . בעקבות המעשה הפסיק אליהו להתגלות אליו . צם ריב"ל מה צומות עד שהתגלה אליו אליהו . אמר לו אליהו הנביא : וכי למסורות אני מתגלה ? השיב לו ריב"ל : וכי לא כדין נהגתי?הלא כך כתוב במשנה . אמר לו אליהו : וכי זו משנת חסידים היא . ע"כ הסיפור בתירגום חופשי.
הפירוש הפשוט בתשובת אליהו הנביא לריב"ל הוא לכאורה כלהלן : אמנם לפי הדין היה מותר לו למסור את עולא בר קשב למלכות , אבל כחסיד הנוהג לפנים משורת הדין לא היה לו לעשות כן .
ואני תמהתי מעודי על הסיפור הזה . וכי מה ענין שיקולי חסידות לכאן ? הרי ריב"ל לא עשה זאת כדי להציל את עצמו אלא כדי להציל עיר שלמה . וכי אמנם ראוי לו לאדם לשקול שיקולי חסידות כאשר גורלה של עיר שלמה מוטל על הכף ?
ההגיון אומר , לכאורה , שאם מן הדין מותר למסור את עולא הרי שזו גם חובה לעשות כך . אם רוצים לעשות לפנים משורת הדין , צריך לשאול קודם את כל אחד ואחד מבני העיר האם הוא מסכים לנהוג לפנים משורת הדין ולהפקיר עצמו למיתה , כדי שלא למסור אדם מישראל למלכות .ורק אם כולם מסכימים יש מקום לללכת לפנים משורת הדין בענין שכזה . בענין הנוגע לרבים יש להימלך עם הרבים לפני שנוהגים במדת חסידות .
לא מזמן ראיתי שהמאירי מפרש את הסיפור באופן אחר . לדעת המאירי הטענה על ריב"ל לא היתה על עצם המסירה . בוודאי שריב"ל נהג נכון במקרה הזה . הטענה היתה על שעשה זאת מהר מדי . היה עליו להתישב בדבר ורק אחרי שהיה רואה שאין מוצא אחר היה לו לנהוג כפי שנהג. וכלשון המאירי , בכגון דא יש "לעכב וליתן מתון בדבר עד דכדוכה של נפש" .
זהו פירושו של המאירי . אך הפני משה מפרש בענין אחר .הטענה של אליהו היתה ש"היה לך לסלק עצמך מענין זה" . דהיינו שאומנם כך הדין שבמקרה כזה צריך למסור את המבוקש למלכות . אבל חסיד אינו עושה זאת אלא נותן לאחרים לעשות זאת במקומו .
האם זה נראה הגיוני שכך צריך לנהוג חסיד ? האם הוא צריך להשאיר 'עבודה מלוכלכת' שהכרחי לעשות אותה , לאחרים שיעשו זאת במקומו ?
נשלח ב-25/9/2003 17:10
אני עונה על סמך האינטואיציה שלי בלבד...
לדעתי, הכוונה בסיפור היא שיש אפשרות שלישית שאינה השתיים המתוארות, כלומר או למסור את עולא להריגה או להחריב את העיר, הציפיה של אליהו הנביא היתה לדעתי לאפשר את הסגרתו של עולא על ידי מחדל (המנעות ממעשה). כלומר ריב"ל היה צריך לומר משהו כגון: "אינני יודע היכן האיש, בבקשה מצאו אותו בעצמכם".
אם זה היה בלתי אפשרי מחמת שהשליטים לא התמצאו בשפה, ברחובות וכו' ואפילו סתם לא התחשק להם, היה עליו להוציא הוראה האוסרת לתת מחסה לעולא ואולי אפילו לצוות לגרש אותו מן העיר (תוך השארת סיכוי שלא יתפס), אבל העיקר הוא לסרב ללכת ולהביא את עולא לשלטון במו ידיו. הרעיון הוא שמותר לו לעשות אפילו תשעים ותשעה אחוזים מעבודת המסירה ובלבד שאחוז אחד ממנה לא יהיה באחריותו.
כל זאת אני אומר בהנחה שעל עולא היה מוטל גזר דין מוות וודאי. אם היתה לו זכות להתגונן בבית משפט צדק ואולי לצאת זכאי, לדעתי היה מותר לריב"ל להסגירו (בהנחה שעצם המשפט מאפשר אחוז של אי וודאות).
נשלח ב-25/9/2003 17:23
מה שמוקשה בעיני הוא בעיקר פירושו של הפני משה שנראה לי גם מתיישב יותר עם הפירוש הפשוט של הסיפור .
נשלח ב-25/9/2003 17:57
מצו"נ,
פירוש המאירי נכון מאד מצד תוכנו וכפי שכתבת שזו "עבודה מלוכלכת" וצריך לעשותה בצער. ואם יטענו חסידים שצריך לעשות מצוה בשמחה, נען להם שעל זה שמצטערים יש לשמוח!
גם פירושו של אביעם נכון רעיונית, אך על ידי פירוש כזה לא נתחמק ממקרים שאין אפשרויות שלישיות!
לגופה של המשמעות האובייקטיבית אליה כיוון הפנ"מ הנוגעת לויכוחיכם הארוכים.
בכן, האדם שאין לו תמונה שלימה של המציאות, משתדל לפי ראות עיניו המצומצמת ואף פועל בקום עשה. גם כשמגיע לדבר חמור ביותר ואין בידו מידה מדויקת לדעת מה ערכי יותר, יש לו להכריע לפי הנתונים האובייקטיביים. לפי זה סביר שיש מקרים שמשום כך לבד יש לנהוג כריב"ל ואף למסור בידיים למיתה ואולי אף לעשות את העבודה המלוכלכת ולרצוח.
אך מאחר וכמובא באשכול האמור שמחומר העניין נוצר מושג של "גזל חיים" להגבלת התמנות האדם לאלוהים להחליט מה ייעשה במקרים של רצח, יש להשאיר את המצב כמות שהווה גם כאשר מצד השחתת החיים מוצדקת המסירה למיתה.
לכן ייתכן מעבר לפירוש הפני משה. לפיו ריב"ל נהג שלא כהלכה לפי השגתו בדרגת חסיד ולא היה רשאי למסור בידיים למיתה. השם "חסידות" לפי זה הוא כלפי ההמונים שאינם מבינים את ההשקפה שאין חובתנו להיות עסקנים העוזרים ["מועילים"] לא-ל אלא לעשות הברור לנו כנכון ["מען דארף נישט אויפטוהען, נישא אפטוהען, נישט נאכטוהען, מען דארף טוהען"], זה נקרא מידת חסידות ולכן העושה כפי שעשה ריב"ל לא יהיה חייב מיתה!
