| נשלח ב-26/9/2003 17:49 |
 |
| |
חבל שאין יותר פרטים על האיש.
שמעתי "הגל" ועיני דלקו.
שנה טובה,
ובשורות טובות.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2003 15:03 |
|
| |
המצווה התרי"ד
מאת יהוידע עמיר
דברי הספד לפרופ' אמיל פקנהיים
האם אפשריים עוד חיים עם אלוהים לאחר השואה? היכול אדם לשאוף לדו שיח עם קונו לאחר אושוויץ? האם ניתן לקיים בידינו את המסורת היהודית בלא לבגוד בזכרם של הנרצחים, של המוזלמנים, של אלה שניטלה מהם הזכות לחיות ולמות כבני אדם? ומנגד - האם יכול אדם, לנוכח השואה, לחיות בלא שהאמונה תעניק לו את גלגל ההצלה האפשרי היחיד מפני טביעה במערבולת הייאוש והאבסורד? האם יכול העם היהודי להתקיים בעולם שידע את ההשמדה אם לא ידבק במסורתו, ב"חוויות היסוד" של ההיסטוריה שלו, בקול המצווה העולה מתוך אפר המעשנות?
השאלה הכפולה הזאת היא שהדריכה את רוחו ואת נפשו של פרופ' אמיל פקנהיים (2003-1916), האיש הגדול, הצנוע והמאמין שאנו נפרדים ממנו היום. במשך עשרות שנים ביקש פעם אחר פעם להניח בסיס לחיים יהודיים, לחיים אנושיים, לאחר השואה. הפילוסוף שבו ניסח את השאלה דרך ההתמודדות עם המורשת של הגל, שהיה בעיניו גדול הפילוסופים הגרמניים והאירופיים בכל הזמנים, ועם היידיגר - האקזיסטנציאליסט המעמיק והאותנטי שנעשה נאצי ומעולם לא חזר בתשובה. פקנהיים צלל פעם אחר פעם אל עמקי משנותיהם כדי להבין, כדי להתריס, כדי לשוחח עמם ולהוכיחם בבחינת עמיתים. אם תרם בכך גם לחקר הגויות אלה - ואין ספק שתרם - היתה זו רק תוצאת לוואי ברוכה של שיחה פילוסופית.
הפילוסוף היהודי שבו, חניך המסורת המודרנית הליברלית, האיש שדרכו עוצבה במידה רבה בבית המדרש הליברלי לחוכמת ישראל בברלין, ביקש לגשת אל קודש הקיום היהודי בעזרתם של גדולי הפילוסופים היהודיים המודרניים. הוא מצא שם בעיקר שניים. הראשון מאלה הוא ברוך שפינוזה, גדול המערערים, גדול המאמינים במדינה הליברלית, גדול המציבים ציונים למה שתהיה יהדות מודרנית. פקנהיים לא היסס לשאול אותו, את איש המאה הי"ז, שאלות בנות המאה העשרים. הוא לא חשש להטיח בפניו, שהשואה מחייבת אותו לחשוב מחדש, לומר בכנות ששגה. הטחה זו אינה אקדמית כל עיקר. היא הטחה של בר פלוגתא בבית המדרש המכנס אל תלמודו את גדולי כל הדורות בחינת חבריו ושותפיו.
וכשם שלמד מראשון הפילוסופים היהודיים בני העת החדשה, כך זימן אל תלמודו את אחרון הפילוסופים היהודיים הגרמניים, את פרנץ רוזנצווייג, שמת ארבע שנים לפני שמחריביה של גרמניה התרבותית ומשמידיה של יהדות אירופה עלו לשלטון. בעמקות, בעדינות ובאומץ לבב ידע לבחון את משנתו מתוך הפרספקטיווה הנוראה שמציבה השואה. רעיון "שארית ישראל" שעמד ביסוד הבנתו של רוזנצווייג את הקיום היהודי נעשה לפקנהיים לרעיון מקודש ורדיקלי, ואף זכה לניסוח בדבר "המצווה התרי"ד", המצווה לאחוז ככל יכולתנו בקיום היהודי, המצווה שלא להניח בשום אופן ובשום רגע לצורר לנצח בדיעבד. דומה שניסוח זה זכה להד הרב ביותר בציבור, גם אם פקנהיים עצמו לא היה שלם עם זיהוי שמו עם מצווה זו.
אבל יותר משהיה פילוסוף, ואפילו יותר משהיה פילוסוף יהודי, היה פקנהיים איש של אמונה יהודית עמוקה. ככזה ביקש לחדש דווקא את לשון המדרש, את יכולתה של לשון זו לגשר על תהומות, לבטא את הפרדוקסים והסתירות העמוקות שבחיינו, להבין שדרכו של אדם עוברת על כל אלה אך נגדרת דווקא על ידי המצווה, דווקא על ידי הדבקות בתיקון עולם במלכות שדי.
לא תמיד ידענו - אנו בישראל שאותה אהב כל כך, שלשלומה חרד תמיד; אנו בעולם האקדמי שאליו היה קשור בכל נימי נפשו - להקשיב לו. לא תמיד ידענו לשאוב ממעיינות חוכמתו ואמונתו ולהחיות את נפשנו במימיו. עתה אנו נפרדים ממנו. עתה מוטלת עלינו המשימה להמשיך את הדו-שיח עמו דרך ספריו. עתה אנו נתבעים למעשים שיקדשו - בעולם מעונה כל כך - את חיי היהודי ואת חיי האדם לפני אלוהים. עתה אנו מצווים לפעול על מנת שזכרו יהיה ברכה בקרב הארץ.
"הארץ", 24 ספטמבר 2003
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/9/2003 18:44 |
|
| |
אמיל פקנהיים היה אחד מחשובי ההוגים היהודיים בדורנו, איש שהקדיש את עשרות שנותיו האחרונות לבירור שאות של אמונה וקיום יהודי לאחר השואה. ספרו החשוב ביותר הוא
To Mend the World
(תיקון עולם) המוקדש כולו לבחינת ההגות היהודית המודרנית והפילוסופיה המערבית לנוטכח השואה. בעברית ראה אור רק אוסף מאמרים שלו בשם ,על אמונה והיסטוריה,. פקנהיים ששימש כפרופסור לפילוסופיה בקנדה עד שנת 1983, עלה לאחר צאתו לגמלאות לירושלים וחי בינינו עד למותו לפני כשבועיים. הוא היה חניך בית המדרש הליברלי לחכמת ישראל בברלין, שם שהה בליל הבדולח. הוא נעצר על ידי הנאצים כשנסע אל משפחתו בעיר האלה, כדי לנסות ולסיעע לאביו שנעצר גם הוא. לאחר מספר חודשים במחנה ריכוז שוחרר והיגר לסקוטלנד ומשם לקנדה. פקנהיים ייחס חשיבות תיחאולוגית עצומה לקיומה של מדינת ישראל, כמי שמבטיחה את הקיום של 'שארית ישראל' לאחר השואה. אחד מניסוחיו המפורסמים ביותר הוא דבריו על המצווה הנוספת, מעבר לתרי"ג הקיימות מני אז, לחזק ולהעצים את הקיום היהודי כדי שלא לתת לנאצים ניצחון בדיעבד. זו המצווה התרי"ד.
לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2003 09:53 |
|
| |
רודף שלום
תודה
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2003 10:03 |
|
| |
תודה לרודף שלום גם ממני.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2003 17:31 |
|
| |
רוד"ש,
מצוה זו היא הפרה-תרי"ג!
אבל כדי לקיימה צריך להגדיר את מהותה וערכה ועבור מי!
|
|
|
|
| נשלח ב-1/10/2003 17:28 |
|
| |
ווטו1, עקרונית אתה צודק כמובן, שהרי אם לא יהיו יהודים לא תחולנה מצוות (שאינן מצוות בני נוח) על אף אדם ואזי, חלילה, תיבטל תורה מן העולם. יחד עם זאת, השאלה שפקנהיים מבקש להעלות אינה ריקה. השואה מציבה את הקיום האנושי, את הקיום היהודי ואת החיים נוכח האלוהים באור (או אולי: חושך) חדש. היא מציבה את סדר הקדימויות של חיינו ושל אמונותינו מחדש ובהקשר הזה הוא מבקש להציב את המצווה לראות בעצם הקיום היהודי, בחיזוקו, בביסוסו, בהטחתו - לא עניין של נוחיות אישית, של איגואיזם לאומי או של נטייה ביולוגית גרידא לקיום המין, אלא מצווה מן המובחר. אם בשביל הנאצים עצם השמדת ישראל הייתה ענין כל כך מרכזי וחשוב, אנו חייבים להעמיד את קיום העם היהודי כערך דתי. באור זה תישקל כל שאלה פרוזאית (פוליטית, אישית, כלכלית וכיו"ב) באור חדש. ניתן, כמובן, לגזור מהשקפה זו מסקנות לכיוונים שונים (למשל במישור הכלכלי-חברתי או במישור הקרוי אצלנו פוליטי) אבל בכל מקרה הדיון בשאלות אלה מקבל משמעות חדשה ונוקבת עד תהום. אחריותנו לקיומנו היא מעתה (אולי תמיד הייתה, אך עתה ביתר שאת) אחריות כלפי ההיסטוריה, כלפי אלוהים ובמובן מסויים: כלפי הקורבנות.
לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה
|
|
|
|
|
|
