מי אתה מר שושני ?

עמנואל לוינס

לגלות את משמעות חייו של אדם

מאת זאב לוי

בימים אלה מציינים בישראל ובצרפת מאה שנה להולדתו של אחד מגדולי הפילוסופים במאה ה-20, עמנואל לוינס, שהלך לעולמו לפני עשר שנים. זאב לוי על ספרו של דניאל אפשטיין, המתאר את חייו והגותו של הפילוסוף שהאמין שמקורה של האחריות המוסרית בפניו של האחר









קרוב ורחוק: על הגותו של עמנואל לוינס

דניאל אפשטיין. אוניברסיטה משודרת, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 151 עמ', 48 שקלים

עמנואל לוינס, מגדולי הפילוסופים בעולם במאה ה-20 והפילוסוף היהודי החשוב ביותר אחרי פרנץ רוזנצווייג ומרטין בובר במחציתה השנייה, הלך לעולמו בשיבה טובה לפני עשר שנים. עד אז כמעט לא היה מוכר בישראל מחוץ לחוגים האקדמיים, אם כי המצב השתנה מאוד בשנים האחרונות: לרשות קוראי העברית עומדים כבר ששה מספריו בתרגום עברי (אך עדיין לא שני ספריו הגדולים ביותר), ועובדה זו לבדה מעידה על התעניינות הולכת וגוברת בהגותו.

במסגרת "האוניברסיטה המשודרת" ראה אור באחרונה ספר קטן על משנתו של לוינס מאת הרב דניאל אפשטיין, אשר תירגם וערך שני קבצים של "הקריאות התלמודיות" שלו. ספר זה נועד להרחיב את היכרותו של הקהל הישראלי עם עולמו הרוחני המורכב של לוינס ולסייע לו בהבנת משנתו הפילוסופית, שהיא בעלת משמעות רבה מאוד לשאלות של מוסר בזמננו.

הפילוסופיה של לוינס מתאפיינת בכך שהיא משתרעת על שני מישורים, שאף שהוא השתדל להפריד ביניהם, פלשו שוב ושוב זה אל זה. מצד אחד - הגותו הפילוסופית הכללית, המושפעת מהפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל ומרטין היידגר שבמחיצתם שהה ב-1928 (הוא איפיין חלק זה כ"כתיבתו היוונית" והיא מהווה את מפעלו הפילוסופי המרכזי); ומצד אחר - מסותיו על נושאים יהודיים, ובייחוד קבצי הרצאותיו התלמודיות (אותן איפיין כ"כתיבתו העברית").

לוינס גדל בליטא, בבית יהודי מסורתי, אך החל להתעניין בתלמוד רק בשנים יותר מאוחרות, אחרי מלחמת העולם השנייה, תחת הרושם הקשה של השואה שבה נספו כל בני משפחתו בליטא. אז התחיל בלימודי תלמוד בהשראת מורה מסתורי, מר שושני, שאותו הזכיר תמיד בהוקרה רבה.

היסודות העיקריים של הפילוסופיה של לוינס היו נעוצים, כאמור, בפנומנולוגיה של הוסרל והיידגר. הוא לא הכחיש מעולם את החוב הרעיוני החשוב שהוא חב להיידגר, אולם לא סלח לו על התנהגותו המחפירה בימי השלטון הנאצי. מלבד זה התרחק מהפילוסופיה שלו (ושל הוסרל) בגלל אדישותה לאתיקה, אשר נהפכה ליסוד המרכזי בפילוסופיה של לוינס - המחויבות לאחר. בכל זאת, גם לאחר שנים רבות עדיין ציין את "הוויה וזמן" של היידגר כאחד הספרים היפים ביותר מתוך ארבעה-חמישה ספרים בתולדות הפילוסופיה (עמ' 32).

אחרי פרקים ביוגרפיים על חייו של לוינס בליטא, על מעברו לצרפת ועל מפגשו עם הוסרל והיידגר, משרטט אפשטיין את התפתחותו הפילוסופית הכללית של לוינס פחות או יותר לפי הסדר הכרונולוגי של ספריו, ומשתדל להצביע גם על השפעה של מקורות יהודיים שונים.

לוינס היה יהודי דתי, אבל לפילוסופיה שלו היה אופי חילוני מובהק. הוא הכיר אמנם בקיום אלוהים, שעליו דיבר תמיד בגוף שלישי - "הוא-אות" - אבל מכיוון שהוא תפסו בתור טרנסצנדנטי ואחר לחלוטין, לא היה לו לכאורה שום תפקיד בפילוסופיה שלו. הוא כתב שלושה ספרים, שאלוהים הוא נושאם המפורש - "אלוהים והפילוסופיה" (ראה אור בעברית בתרגומם של דניאל אפשטיין ועמית עסיס בהוצאת רסלינג, 2004), "על אלוהים העולה על הדעת" (1982) ו"אלוהים, המוות והזמן" (1993) - ברם הפילוסופיה שלו, גם כשהיא נפרדת מהוסרל והיידגר ועוברת מאונטולוגיה לאתיקה, לא מעט בעקבות הזעזוע של השואה כפי שמציין גם אפשטיין (עמ' 10), נשארת פנומנולוגית במהותה.

לוינס איפיין את עצמו כל חייו כפנומנולוג, ולא רק בספריו משנות השלושים. גם בספרו הפילוסופי הגדול, "כוליות ואינסופי" (1971) הוא הצהיר על כך כמה וכמה פעמים (עמ' 20). לכן מקדיש אפשטיין את הפרק השלישי, הפותח את הדיון הפילוסופי בספר, להנהרת הפנומנולוגיה והשתקפותה ביצירתו של לוינס.

גם הקריאות התלמודיות אינן עוסקות בשאלות של דת ואלוהים, אלא נועדו להצביע על תרומתו של התלמוד לנושאים בעלי משמעות אנושית אוניברסלית. מן הראוי לציין כי בניגוד לרוב הפילוסופים היהודים במאה ה-20 שהתחקו אחר רוח היהדות וחזונה המוסרני בתנ"ך, שהיה מקודש על שלוש הדתות המונותיאיסטיות, חיפש אותם לוינס דווקא בתלמוד (עמ' 13), שנתפס כרלוונטי ומיוחד ליהדות בלבד.

הספר מתאר את הגותו הפילוסופית של לוינס מראשית זיקתה להוסרל ולהיידגר ולבעיות אונטולוגיות, ועד להתגבשותה של משנתו המוסרנית. אפשטיין משתדל להראות כיצד לוינס מרחיב את גבולות הפנומנולוגיה מעבר לתחומה התיאורטי הצרוף אצל הוסרל, כדי "לגלות את משמעות חיי האדם, תחילה מעבר להכרה, ולבסוף מעבר להוויה עצמה" (עמ' 28).

יסודות האתיקה של לוינס מושתתים כאמור על המחויבות לאחר, להיות "בן-ערובה" שלו; הם מקצים תפקיד חשוב להסתכלות בפני האחר, המזכירים מניה וביה את הציווי "לא תרצח". מה שמייחד את האתיקה שלו הוא היחס הא-סימטרי בין האני לאחר, הנובע מהאחרות המוחלטת של האחר: אני הוא אני והאחר הוא אחר. אולם העיקר הוא שבניגוד ליחס ההדדיות של אני-ואתה במשנתו הדיאלוגית של מרטין בובר, קודם אצל לוינס האחר, "הרע", לאני. אחרותו גוררת את אחריותי. אפשטיין מרבה לתאר את עיקרי הרעיונות של לוינס גם באמצעות מטאפורות, אבל אלה אינן תמיד מספיקות להמחיש את מובנם בצורה מניחה את הדעת ובמלוא הבהירות.

לוינס ביקש לברר ולהבהיר אם אחרי כל מה שכתבו מארקס, ניטשה, פרויד וסארטר על המוסר, יש תשובה לשאלה הפותחת את המבוא של "כוליות ואינסופי", כי "חשוב עד מאוד לדעת אם המוסר אינו מוליך אותנו שולל" (שם, עמ' 5, ואפשטיין בעמ' 64). הוא אהב להשוות את הפילוסופיה לאודיסיאה ברוח כעין-הגליאנית, כאשר במקום האידיאה של הגל הוא הציב את האני, השואף להבין את היש ולחזור אל עצמו מחוזק במודעותו העצמית (עמ' 67). זוהי "התשוקה המטאפיזית" (עמ' 69). היא מתבטאת בתשוקה אל האינסוף ואל פני האדם האחר, ובמעבר מן הנראה לנשמע, המגלמים את המעבר מפנומנולוגיה לאתיקה - "האתיקה היא המענה שאני נותן לדיבורו של האחר" (עמ' 73).

הפנים של האחר ממלאים באופן כזה תפקיד חשוב מאוד בעבור האתיקה, ולכן אפשטיין מקדיש גם להם פרק בפני עצמו (פרק ח), אם כי יש בו קצת חזרות על דברים שכבר נאמרו קודם. הפנים הם בלי ספק גם אחד המושגים המרמזים על זיקת הפילוסופיה של לוינס למקורות יהודיים. היה זה אולי דווקא דרידה, החילוני, שהעלה במסתו הגדולה על הפילוסופיה של לוינס ("אלימות ומטאפיזיקה", 1967) את שאלת היהדות והיוונות בפילוסופיה של לוינס - הן במוטו של הסופר מתיו ארנולד בפתח מסתו והן בפסקה האחרונה המסתיימת בציטטה מ"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס: "Jewgreek is greekjew. Extremes meet". מסה זו היתה אחד האתגרים לספרו הגדול השני של לוינס, "אחרת מן הישות ומעבר להוויה", והיא הולידה מצדה שוב מאמר תגובה של דרידה בקובץ על לוינס.

דניאל אפשטיין מסיים את הספר, לפני אחרית-דבר על "לוינס וההגות הפוסט-מודרנית" בשני פרקים על הקריאות התלמודיות (שהוא, כאמור, תירגמן לעברית), אבל מדגים אותן רק על ידי כמה מהבעיות, שנדונו באחדות מהן.

ולבסוף כמה הערות טכניות. יש בספר לא מעט שיבושים ואי-דיוקים שעריכה מדוקדקת היתה יכולה למונעם. לא תמיד שמות הספרים מדויקים, ואף לא תמיד ניתנים מראי-מקומות מדויקים. רוב רובם של שמות העצם הגרמניים (המופיעים בסוגריים או בהערות) לא נכתבו באות גדולה כפי שנדרש בגרמנית, ולפעמים גם שובשו (למשל, במקום Verkehr כתוב werkes, עמ' 99). לוינס נולד ב-1906, כלומר שנה אחרי המהפכה הרוסית הראשונה ולא לפניה, ככתוב בעמ' 16.

ואינני יכול להימנע מהבעת תמיהה אישית מסוימת: טוב עשה המחבר שהציג בסוף הספר רשימה ביבליוגרפית של כתבי לוינס ואף הוסיף רשימת ספרים שנכתבו עליו, אך רשימה זו כוללת אך ורק ספרים באנגלית ובצרפתית. מדוע לא הזכיר את ספרי "האחר והאחריות - עיונים בפילוסופיה של עמנואל לוינס" (ראה אור ב-1997, ובמהדורה שנייה לפני שלושה חודשים, בהוצאת מאגנס), שהיה עד להופעת ספרו המונוגרפיה היחידה בעברית על הגותו של לוינס?

ה"אוניברסיטה המשודרת" מכוונת לקהל קוראים רחב ולאו דווקא אקדמי, ולכן מתעוררת גם השאלה אם קוראים אלה יכולים תמיד לעקוב אחרי הדיונים המופשטים של המחבר, שיכולים להיות מובנים כהלכה רק לבעלי מושג כלשהו על הפילוסופיה של לוינס או לפחות על יסודות הפילוסופיה. אולם אין בכל אלה כדי לגרוע מעצם חשיבותו של ספר זה - שמצליח לתאר בצורה מרוכזת את עיקרי משנתו הפילוסופית הקשה של לוינס.

מאה שנה להולדתו של לוינס

בימים אלה מציינים, בצרפת ובישראל, מאה שנה להולדתו של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס (אשר נולד בקובנה ב-12 בינואר 1906). באוניברסיטה העברית בירושלים ייערך בשבוע הבא (16-20 בינואר) כנס גדול על יצירתו ומחשבתו של הפילוסוף, ביוזמת המכון ללימודים מתקדמים ובהשתתפות חשובי החוקרים את עבודתו מישראל ומהעולם

ספרו של פרופ' (אמריטוס) זאב לוי, "האחר והאחריות", ראה אור בהוצאת מאגנס
(הארץ)

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=668175&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

אני לא גדלתי על ברכי הפילוסופיה שלהיידיגר ובבור לכן אני מבקש שיואילו להסביר לי את הקטע ממאמרו של זאב לוי:
<יסודות האתיקה של לוינס מושתתים כאמור על המחויבות לאחר, להיות "בן-ערובה" שלו; הם מקצים תפקיד חשוב להסתכלות בפני האחר, המזכירים מניה וביה את הציווי "לא תרצח". מה שמייחד את האתיקה שלו הוא היחס הא-סימטרי בין האני לאחר, הנובע מהאחרות המוחלטת של האחר: אני הוא אני והאחר הוא אחר. אולם העיקר הוא שבניגוד ליחס ההדדיות של אני-ואתה במשנתו הדיאלוגית של מרטין בובר, קודם אצל לוינס האחר, "הרע", לאני. אחרותו גוררת את אחריותי. אפשטיין מרבה לתאר את עיקרי הרעיונות של לוינס גם באמצעות מטאפורות, אבל אלה אינן תמיד מספיקות להמחיש את מובנם בצורה מניחה את הדעת ובמלוא הבהירות.
>

האם אני חושד בכשרים?

בעל בעמיו,
לולא חרם הקדמונים לדבר על המתים, הייתי אומר שהאמירה שלך היא אנדרסטייטמנט. ראה דברים דומים באשכול על דרידה (לינקי?), חבר נוסף בכנופיית הפסאודו-אקזיסטנציאליסטים הקונטיננטליים.


מיכי

אני לא מבין , מה כל כך לא מובן בקטע הזה? יש כאן תיאור קצר של משנתו האתית של לוינס , שבניגוד למשנתו של בובר שמדברת על יחס דיאלוגי בין האני והזולת , מבוססת דוקא על האחריות הנגזרת מאחרותו המוחלטת של האחר.

יתכן שאינכם סובלים את השימוש במונחים כמו "אחר" בגלל כל מיני אלרגיות , אבל זה לא הופך את המונחים האלה ללא בהירים לקורא הבלתי מיתמם. לדידי ברור שבכל פילוסופיה של מוסר זהו הנושא המרכזי , השייכות בין האני לבין כל מה שלא אני , מהו הדבר שבגללו אני אמור לפנות מקום מן האני למה שלא אני וכו'. בובר סבר כנראה שהמוסר מבוסס על ביטול המחיצות בין אנשים שונים והגילוי שבאיזשהו מקום הם מתאחדים או מתקרבים, ואילו לוינס סבר להיפך , שהמחיצה בין אנשים שונים היא בלתי עבירה ודווקא בגלל כך , בגלל שהאחר הוא משהו שכלל אינו קשור אלי , יש לי אחריות כלפיו , האחריות נגזרת מן האחרות. זהו כמובן תיאור של שני עמדות ולא הנמקה שלהם , אבל לא צריך דרגה גבוהה של הבנת הנקרא כדי להבין מה אומרות שתי העמדות הללו. צריך רק קצת פחות זלזול ולגלוג.

מציץ,
סבר וקבל.
אולם מה זה נוגע לפנים של האחר, מה זה נוגע ללא תרצח? האם יש כאן משחק מלים בין אחר לאחריות? מדוע בכלל אני אחראי על האחר ועד היכן מגיעה אחריותי?

תוקן על ידי - בעלבעמיו - 17/01/2006 12:23:45

בע"ב,

איני חשודה על הבנה יתרה בפילוסופיה, ובכ"ז, הצלחתי להבין במה מדובר (פחות או יותר, בהתחשב במוגבלותי הידועה), וכפי שמייציץ הסביר יפה.
שאלותיך האחרונות אינן שייכות כלל לשאלתך הקודמת - אלה לא שאלות של הבנת הנקרא, אלא שאלות עומק על ההגות של לוינס. למען האמת, אני אשמח אם יהיו מי שינסו להסביר לך, ויפתחו דיון בנושא. גם אותי זה מעניין.