|
|
| נשלח ב-25/9/2007 19:02 |
 |
| |
נכבדי הרבנים
לי באופן אישי, יהיה קשה מאוד להתיר רציחת חולה סופני בידיים מן הטעם כי חייו חיי שעה רק על בסיס משפט שהגמ' הוציאה כדי לסבר את האוזן "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי" ולבנות מגדלים מיסוד זה שיביאו להתיר לרצוח בידים חיי שעה כדי להציל חיי עולם.
להמציא חידוש מרחיק לכת זה, זקוק אני לראיות שמשקלן לא קל, גם אם אסכים לוותר ולהתפשר על ראיות שאינן מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים.
במחילה מכ"ת, מאמרו של הרב יהודה דיק לוקה בחסר רב וניכר כי המחבר לא עיין במקורות עצמן (להלן אפרט את הטעויות הרבות מדי בציוני המקום, ולא ח"ו לקנטר) אלא הסתמך על מקומות שצוטטו בראשי פרקים ובכל מקרה, לא נמצאו בדבריו ראיות רציניות להלכה שהוציא.
התפארת ישראל שהביא יומא פ"ח משנה ו אות ג' (ולא אות י') מדבר על להציל עצמו בחיי שעה של אחר במקום שיש רוצח שבא להמית אחד מיהם וכספיקו של המנ"ח בבאו עכו"ם להרוג את העיר אם מותר לשלוח אלים טריפה, בכה"ג אין מעשה רציחה של המציל אלא הפניית הרציחה של העכו"ם לאחד במקום האחרים.
התפ"י דיבר מפורשות על העובדא בגמ' נדרים כ"ב ע"א (ולא ע"ב), והגמ' הביאה מר' יוחנן שאמר לעולא "ח"ו אחזיקי ידי עוברי עבירה" הרי במפורש שזו הייתה ההתיחסות למעשי עולא שחיזק את הרוצח לפרוע את בית השחיטה כדי להציל עצמו וכדברי המאירי שכבר היה מת, וגם להתפ"י קאי דוקא בגרמא למרות כי בתוך דבריו הוסיף 'אפי' בידיים', קשה מאוד להוציא ממשפט גנוב זה הלכה מהפכנית זו.
ר' ישעי פיק ששאל את הנו"ב מה"ת חו"מ סי' נ"ט (ולא יו"ד סי' קס"א), כלל לא דיבר על לרצוח טריפה כדי להציל, הוא דיבר על דברי המשנה באהלות פ"ז מ"ו בעובר שמסכן את חיי אימו דנהרג ובתינוק שיצא ראשו דאין מחתכין הולד, וע"ז כתב דדוקא בקי"ל שכלו חדשיו אבל בלא כלו חדשיו שאז ההורגו פטור, מותר להורגו כדי להציל האם והוקשה לו על הרמב"ם שכ' הטעם דהורגים את העובר משום רודף ואמאי לא סגי הטעם דאין עובר נחשם עדיין לאדם כדי שיותר להורגו כדי להציל את אמו.
איך ניתן לדמות עובר או נפל שאינם קרואין נפש לטריפה או גוסס? רק מאחר ור' ישעי השתמש בהגדרה שאין ההורג אותם חייב מיתה הקשה לו הנו"ב רטורית לדבריו, אם מותר להרוג גם טריםה שאין חייבים מיתה על רציחתו, ואדרבה, נראה מדבריו דלא יעלה על הדעת לאומרו גם בטריפה אפי' לדעת ר' ישעי'.
בספר אור גדול ס"א ד"ה "והנראה דזה תלוי" ציטט בקצרה את הדברים ובדרך אפשר ר"ל דשרי רק להציל 'עצמו' בטריפה ולא להציל אחרים ע"ש.
מסקנת הדברים: לא נמצאו ראיות מבוססות לדברים, הסברה כשלעצמה מעניינת אך כאמור, כדי להגיע למסקנה מרחיקת לכת שמותר לרצוח חולה סופני בידיים, זקוקה הלכה זו להוכחות ממשיות ואל תשיבוני סברא היא ולמה לי קרא.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/9/2007 01:44 |
|
| |
פרוטגורס,
ניסית לנטרל מראש את כל האפשרויות לענות לך, שהרי אתה כותב שאין להביא ראיות מהאחרונים, ואת הראיות מגוף סוגיית הגמרא שעוסקת בזה מסברת 'מאי חזית' אתה לא מקבל. אז מה נותר כאן עוד לעשות?
על כן בכ"ז לא אמנע מלענות לך.
ראשית, הגמרא עצמה בהחלט בנתה על סברת 'מאי חזית' מגדל אדיר, שכל ה'מגדלים' שאתה מזכיר כאן אינם אלא בקתות קש עלובות כנגדו.
ורק לדוגמא, ראה בכס"מ על הרמב"ם בהל' יסוה"ת לגבי נכרים שצרו על עיר וביקשו אחד מהם, שמתקשה מאד כיצד הדין מתיישב עם הכלל של 'מאי חזית', ומתוך הקושי הוא דוחק לומר שאולי הכלל אינו מחייב כי יש מסורת אחרת שהתלוותה אליו שאוסרת גם במקום שאין שיקולי 'מאי חזית'. אלו הם כמובן דברי פלא, וכל האחרונים לא למדו כך, ותירצו איש כהבנתו, אך גם הכס"מ הניח זאת כדבר מובן מאליו שזוהי הסברא הקובעת את גדרי הדין.
הרי לך שמתייחסים לכלל הזה כמחייב וכתשתית מספיקה לבנות עליו כל מה שבאמת עולה ממנו. ודומני שההלכה דידן עולה ממנו בהחלט, ולענ"ד די לנו בזה.
שנית, מי שמת מוות מוחי, הרי גם לשיטה שהמוות הלבבי הוא הקובע, מצוי במצב נחות הרבה יותר מאשר חיי שעה. אלו חיים שאין שום אפשרות לקיים בהם שום מצווה (ראה במאירי שהביא הביאוה"ל בסי' שכט?, שתולה את ההיתר לחלל שבת על חיי שעה ביכולת לקיים מצוות אחרות - תשובה, תפילה וכדו', גם אם לא שמירת שבת. לשיטתו ודאי שמוות מוחי אינו בגדר חיי שעה). ולכן נלענ"ד שיש למסור אותם להצלת חיי עולם של הזולת.
שאר דקדוקי לשונות מהאחרונים, אף שגם לגבי כל אחד מהם יש לדון טובא, לא הבנתי מדוע הם בכלל חשובים? אם יש אחרון שאומר זאת או מתנגד לזאת, מה יש בכך כל עוד לא הביא ראיות לדבריו? אז כדאי לדבר על הראיות ועל המקורות ולא על דקדוקי לשון של אחרונים. וכבר הערתי בפתיחת ההודעה הזו שכך בדיוק כתבת גם אתה בתחילת דבריך, ואח"כ נחתת לדיון בדקדוקי לשון האחרונים (ושללת מראש את הראיות מהגמרא), וצל"ע בזה.
ולעצם הנחתך, שצריך ראיות כדי להתיר לרצוח בידיים כדי להציל מישהו, לענ"ד צריך ראיות כדי לאסור. מבחינתי השוא"ת (=מה שעושים בספק, כשאין פשיטות לשאלה שבפנינו) כאן הוא להתיר תרומת איברים ולא לאסור. האוסר גורם למותו של החולה (אמנם לא בידיים), בנוסף למת המוחי, אז למה זה עדיף? וכבר הערתי על זה במאמרי על הפרדת תאומי סיאם (וגם באשכול שהיה כאן על זה), שהנחת רוב הפוסקים שם היא שצריך ראיות כדי להתיר ניתוח הפרדה, ולענ"ד צריך ראיות כדי לאסור אותה (ודומני שאין כאלה). אמנם שם זה נראה יותר פשוט, שהרי שניהם בסכנת מיתה, אבל מבחינות מסויימות גם כאן זה כך, שהרי המת המוחי גם הוא בדרך למיתה. אז בעצם אתה אומר שימותו שניהם, ואל יראה האחד בהישארותו של השני בחיים? בדיוק ההיפך מסברת ר"ע הידועה בב"מ על קיתון המים.
_________________
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/9/2007 02:51 |
|
| |
הרב מיכי
לדידי, סברת 'מאי חזית' נאמרה בדיני 'הצלה' או מניעת פעולת רציחה, אך כדי להתיר פעולת רציחה בידיים כדי שלאחריה תהיה גם תוצאה של הצלה אין בה די, וגם אם יש בה, היה על חז"ל לומר זאת מפורשות ולא ניתן לתפוס אותם על המילה בכגון דא, כי שמא ואולי לא נתכוונו לתת אבסלוטיות כה מוצקת לרעיון של 'מאי חזית' שיהיה ניתן ללמוד ממנו מכלל הן אתה שומע לאו.
ולכן, כל זמן שניתן להגדיר את הפעולה 'כמעשה הצלה' כגון הדוגמא שהבאת מהכס"מ שהרי שם חרב הנכרים כבר מונפת לרצוח את כולם, ובעובדה שהם מפנים אות החרב הממשמש ובא (לא בידיים, שהרי הנכרי רוצח) לעבר אחד מיהם ולא לעבר כולם, הדבר נמצא במסגרת של פעולת 'הצלה' ואין כאן פעולת 'רצח' (עכ"פ בידיים) נפרדת, כמ"כ בתאומי סיאם יש לצדד כי סו"ס פעולת הרצח (של הרודף הנבחר) באה בחדה מחתא עם פעולת 'הצלה' ועדיין שם הצלה עליה, משא"כ בחולה סופני פעולת הרצח ופעולת ההצלה אינם קשורים ואינם רודפים זל"ז, וגם חרבו השלופה של מלאך המוות על הנזקק לאיברים אינה מצדיקה פעולה נפרדת בידיים של 'מעשה רצח'.
ודיו לבא מן הדין להיות כנידון.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2007 19:34 |
|
| |
פרוטגורס ומיכי,
אף שלהלכה ליבי עם פרוטגורס שאסור להרוג גוסס או קצר ימים להציל את האחר,
אינני מסכים עם טיעוניו.
סברת מאי חזית נאמרה מפורש כדי לשלול היתר רציחת אחד במקום בו הגוי אומר לשני: הרוג את חברך אחרת נהרוג אותך.(פסחים כה, ב, וש"נ) הוי אומר לא מדובר כאן בפעולת הצלה אלה ברצח תחת אונס של איום הריגה ע"י הגוי.
לכן הדיון הוא האם סברת "מאי חזית" היא עיקר הטעם ולכן כשהיא לא קיימת פיקו"נ דוחה איסור רציחה, כסברת מיכי, המאירי, השואל (רי"ש פיק) בנוב"י, החזו"א על משנת האשה המקשה לילד, ועוד,
או שסברת "מאי חזית" איננה עיקר הטעם אלא הסבר פדגוגי בלבד, כמשמעות פשטות דברי הכס"מ, או שזו סברא ראשונית ונכונה, אך בעיקבותיה נלמדים דינים חדשים מנערה המאורשה לפיהם גם אם אין "מאי חזית" נאסרה הרציחה אפילו במקום פיקו"נ. וזו דעת הנוב"י, וחלק ממפרשי הרמב"ם הידוע בהלכות רוצח.
גם אם נסבור כדעת המאירי, החזו"א וסיעתם, עדין צריך לדעת מתי באמת ניתן לומר שאין "מאי חזית". בפשטות דעת החזו"א והמאירי היא שכלל זה קיים רק כשההוכחה להעדר מאי חזית היא ברורה, דהיינו שעל רציחת אחד חייבים מיתה ולא על רציחת השני. שלא כמו המשתמע מהתפארת ישראל שמבדיל בין חיי שעה לחיי עולם אפילו במקום שחייבים מיתה על חיי שעה. (כתבתי "משתמע", כי מעצם דינו של התפא"י שם אין הוכחה, וד"ל)
לגבי תאומים סיאמיים המצב מורכב יותר. מצד אחד לא מדובר בהריגה באונס אלא בדין "מתרפא" ע"י איסור רציחה, שכבר כתב הרמב"ם שחמור יותר מהריגה באונס.
מצד שני מדובר כמעט תמיד בהריגת טרפה שפחות חמורה. כמו כן יש כאן מקום לסוגיית רדיפה הדדית בין בני מעמד הלכתי שונה זה מזה, וכהסברי הגרמ"פ זצ"ל.
אבל להרוג גוסס גדי להציל מאיבריו אחר -- אין לך מתרפא גדול מזה, שכבר הורה הרמב"ם בפ"ה מיסה"ת ש"עונשים אותו בעונש הראוי לו". [הערה: הציטוטים מהזיכרון ונא לא לתפוס אותי במילה)
לסיכום: לענ"ד ההלכה כדברי פרוטגורס, אבל לא מטעמו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2007 02:14 |
|
| |
הרב הלפרין
כשאמרתי שסברת מאי חזית נאמרה על פעולת "הצלה או מניעת רציחה", אכן התכוונתי לגמ' בפסחים כה: באומר לישראל הרוג חברך ואם לא אהרוג אותך, אמנם אין שם 'פעולת הצלה' (ולהלן אבאר כוונתי במעשה הצלה), אך במפורש מדובר שם על 'מניעת פעולת רציחה', כלומר, הסברה של מאי חזית אומרת שב ואל תעשה פעולה של הריגה אף אם אתה תיהרג בשל כך, שכן מאי חזית וכו', אבל עדיין אין הדבר אומר כי סברת מאי חזית היא כה מוחלטת וטוטאלית שנוכל ללמוד ממנה מכלל לאו אתה שומע הן כי מותר לעשות מעשה רצח בידיים היכן שאין מאי חזית.
עי' בתוס' ביבמות נד. וביומא פב. ועוד "ורוצח גופיה קאמר התם דסברא הוא דמאי חזית וכו' וזה לא שייך אלא במאנסין אותו להרוג בידיים, אבל אם רוצים לזורקו על התינוק ויתמעך בזה אדרבא איכא למימר איפכא מאי חזית דדמא דחבריה סומקא טפי וכו' כיון שאין הורג בידים ולא הוי אלא קרקע עולם.
מה שהוספתי לומר 'פעולת הצלה', הוא כדי לענות ולהבחין בין הדוגמא שהביא מיכי מהכס"מ שהתקשה על הירושלמי מדוע אסור להביא לנכרים שיהרגו אחד כדי להציל רבים שהרי כבר אין הסברה של מאי חזית.
ע"ז השבתי, כי הרי שם אין מעשה רצח בידים אלא שמקרבים את מיתתו ע"י הנכרי ובכך מצילים את הנותרים, וסבר הכס"מ בקושייתו לדמות א"ז לדברי החזו"א שמותר להטות חץ לכיוונו של היחיד כדי שלא יפול על הרבים והסביר זאת החזו"א כי מעשה זה נחשב 'פעולת הצלה', אך מסקנת הדברים (וכפי שנאמר בירושלמי) גם לכס"מ היא, שאין למסור יחיד כדי להציל רבים כי סו"ס אינה יכולה להיחשב 'לפעולת הצלה' כדוגמת החזו"א, ויש כאן גם פעולת רצח נפרדת (ע"י עכו"ם) אע"פ שאכן אין לנו את סברת מאי חזית במקום רבים וק"ו בפעולה בידיים כפי שהרב מיכי רוצה לומר.
אגב, רע"א במשניות אהלות פ"ז מ"ו מביא מהפנים מאירות שר"ל בדעת רש"י באשה המקשה לילד וכבר יצא ראשו דאם ברי כי כי ימות גם הולד אם לא ייעשה כלום, אזי מותר להרוג את הולד בכדי להציל את אמו, כי הרי ימות בכל מקרה.
שמא גם שם ניתן לומר, כי פעולת הצלה היא, שהרי כרוך הוא באמו ודינו הוא כתיאומי סיאם, ועוד הרי אין לו עדיין חזקת חיים כגוף נפרד.
לגבי ר' ישעי' שבנו"ב אומר שוב, כי לענ"ד אין לדמות בין תינוק שלא כלו חדשיו שיש לו דין נפל ולאו לנשמה נחשב לטריפה שאף שפטורים על הריגתו דינו דין אדם לכל דבר אגב, (זכורים לי דעות כי ההורג עובר או נפל, איסורו הוא מדרבנן בלבד).
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2007 09:59 |
|
| |
פרוטגורס,
בחלק מדבריך דנתי בכתב לפני כחצי יובל שנים, במאמרי "האם מותרת השתלת לב ע"פ ההלכה?"
במהלך השנים המאמר פורסם בכמה במות:
1. אסיא מ, עמ' 5-29 (תשמ"ה)
2. עמק הלכה חלק א', עמ' 84-108 (תשמ"ו)
3. ספר אסיא ה', עמ' 55-79 (תשמ"ו)
4. קביעת רגע המוות, עמ' 182-207 (תשס"ו)
כמו כן ניתן להורידו בקישור:
http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA5/R0051055.asp
לענייננו נוגעים פרקים ה-ח שם.
על הקשר עם סוגיית תאומי סיאם כתבתי בשמיטה הקודמת באנגלית, ולצערי טרם שניתי אותם בעברית:
http://www.medethics.org.il/articles/JME/JMEB2/JMEB2.39.asp
דברים שנתחדשו מאז עדיין טעונים כתיבה.
מועדים לשמחה
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2007 14:37 |
|
| |
הרב הלפרין
מאמרך שבקישור מצויין, יורד ומבחין בין הפרטים והעובדות, ובכלל דבריך גם דבריו של הרב יהודה דיק, אלא שאתה דייקת יותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2008 20:47 |
|
| |
"יהודי חרדי יכול לתרום
את איבריו"
כך קובע הפוסק הנודע
הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג, דיין בבית דין הרבני הגדול בירושלים וחתנו של הגרש"ז
אויערבך זצ"ל, בראיון למגזין של 'מרכז רבני אירופה'
יוסי כץ, כתב 'בחדרי חרדים'
תאריך: 22/06/2008
15:55:00 |
"יהודי שומר תורה ומצוות יכול לחתום על כרטיס
להשתלת איברים", כך קובע, בפסיקה תקדימית, הגאון ר' זלמן נחמיה גולדברג. הדברים
נאמרו בראיון נרחב שהעניק הרב למגזין 'הנעשה והנשמע' של 'מרכז רבני
אירופה'
הקביעה המהפכנית נאמרה על רקע אישור הכנסת את חוק השתלות אברים שעבר
בקריאה שנייה ושלישית לפני כשלושה חודשים. החוק שאליו התנגדו נחרצות חברי הכנסת
מיהדות התורה עורר פולמוס נרחב בין חברי הכנסת החרדיים והרחוב החרדי, שבסיומו קרא
הבד"ץ של העדה החרדית לחתום על כרטיס נגד, בו החותם מביע את רצונו שלא לתרום אברים
במקרה של מוות.
בראיון שיפורסם במגזין 'הנעשה והנשמע' היוצא לאור בימים אלו
מתייחס הרב למגוון נושאים אקטואליים בהשקפה ובהלכה; על הצורך לכתוב ספרי יוחסין, על
איסור יציאה לחו"ל ועוד, בין היתר נוקט הרב גולדברג שליט"א עמדה הפוכה מזו שהוצגה
בידי חברי הכנסת מיהדות התורה, וקובע ש"יהודי שומר תורה ומצוות יכול לחתום על כרטיס
להשתלת איברים".
הרב שנודע כמי שעסק רבות בנושא של קביעת רגע המוות הוסיף
כי "קביעת רגע המוות הינו נושא סבוך וחמור עד למאוד, ואין כאן המקום והזמן להתייחס
אליו בפרוטרוט, חותני הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל החמיר בו מאוד, ואחרים חלקו
עליו וכל אחד יעשה כדברי רבותיו".
הרב גולדברג הוסיף ואמר: "סבורני שגם
יהודי שומר תורה ומצוות יכול לחתום על כרטיס להשתלת איברים, אבל בתנאי שיוסיף
שהדברים ייעשו רק על פי הכרעת חכם מוסמך. ומוטב אף שיציין בפירוש בחתימתו מי הוא
אותו חכם".
http://www.bhol.co.il/news_read.asp?id=5942&cat_id=1
_________________
מ. זוהר
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2009 15:50 |
|
| |
אין חדש תחת השמש, אבל זה מרגיז תמיד מחדש
עבודה זרה דף ה.
אמר להן משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: מי יתן והיה לבבם זה להם, היה להם לומר: תן אתה. כפויי טובה,
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2009 20:53 |
|
| |
זה באמת נראה רע מאד, אבל אני בהחלט מבין את הטענה. אותו אדם חושב (אמנם לדעתי בטעות) שאסור לו על פי ההלכה לתרום איברים. מאידך, יש מי שמוכן לתרום לו איברים. למה אי אפשר להבין את עמדתו? כמו שהוא אומר, לא צריך להשליט את הלב על המוח.
האם כשיבוא גוי להשיב לנו אבידה/להלוות לנו בלי ריבית לא נקבל ממנו? לפי אותו היגיון - לא, שהרי אנחנו לא אמורים להשיב לו את אבידתו/להלוות לו בלי ריבית.
בכל אופן, כל פוסקי ההלכה בכל הזמנים לא ראו בזה שום בעיה, שהרי זו עמדתם, ואף אחד מהם לא הורה לא לקבל הלוואות או אבידות מגוי.
אני יכול להבין מדיניות שמעדיפה את החותמים על אלו שלא חתמו, אבל אני לא יכול להצדיק מדיניות שלא תיתן למישהו איברים בהיעדר נצרך אחר שחתם, רק בגלל שהוא לא חתם. כך גם קובע החוק (שיש העדפה אבל לא שלא נותנים למי שלא חותם).
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2009 21:16 |
|
| |
לדעתי זאת דוגמה מובהקת להתנהלות חרדית טיפוסית, קרי שמירה על ההלכה ורמיסת המוסר הטבעי. על כגון זה אילו היתה נבואה הארץ היתה מזדעזעת, ולא חרבה ירושלים אלא לפי שהעמידו דבריהם על דין תורה.
(כל זה בלי קשר לנבזות של YNET שצרוף המלים "חרדי" "דם" וערבי" רק עושה להם טוב)
תוקן על ידי ShlomoL ב- 28/01/2009 21:13:55
|
|
|
|
|
