אולי בגלל אותה בעייתיות ביטל הרש"ר הירש את תפילת כל נדרי
ד"ה "שונאי ישראל נגד "כל נדרי"
אוריאל פיינרמן.
(מתוך ע.ל.ה 1 – תשס"ג)
משוטטים באמצע הלילה
"ישראל עם קדושים, עורו נא, התעוררו נא , קומו נא, לעבודת הבורא!".
בקריאה זו נהגו שמשי קהילות ישראל להעיר את הגברים בלילות של סליחות, תוך כדי שלוש דפיקות על דלתות הבתים והזמנת המתפללים לבתי-הכנסת. גם אם כיום כבר לא נשמעות קריאות ההשכמה האלו, עדיין משקפת ההליכה המוקדמת לסליחות את אחד הרגעים המיוחדים של ההווי הקהילתי היהודי. לכן , אין פלא ש"סיורי סליחות", הנערכים בלילות עשרת ימי תשובה, בין ראש-השנה ליום-הכיפורים, הפכו לפופולריים בשנים האחרונות. בלילות אלה, אין זה מחזה נדיר לראות קבוצות מטיילים המשוטטים, באמצע הלילה, בסמטאות של שכונות ציוריות בירושלים או בצפת.
מטרת הסיור היא לרומם את הנפש לקראת היום הגדול, הוא יום-הכיפורים. ההליכה בלילה נוסכת אווירת מסתורין וקדושה, המגיעה לשיאה למראה המתפללים הנחפזים באשמורת הבוקר לבתי-הכנסת.
נושאי ההדרכה ב"סיור סליחות" מגוונים, לפי אזור הטיול ולפי המדריך. אמנם, לא תמיד קשורים הנושאים לכותרת הסיור, אך הם בהחלט מסייעים בידי המדריך להכניס את המטיילים לאווירה המתאימה, לקראת הצפייה במעמד הסליחות, בבית-כנסת או בכותל-המערבי. לדוגמה, יש האוהבים לספר על דמויות מופת, כמו הצדיק הירושלמי, הוא הרב אריה לווין זכרו לברכה, שהתגורר בשכונת משכנות-ישראל בירושלים. אחרים מעדיפים לספר את סיפורה של קהילה ייחודית, כמו קהילת הבוכרים.
בתחקיר שערכתי התברר, שנעשו ניסיונות להתאים את תוכן ההדרכה לנושא הסליחות. אריק הר זהב, מנהל בית-ספר שדה כפר-עציון לשעבר, סיפר לי שהדרכה שלו מתמקדת במשמעויות השונות של ירושלים, כפי שהן באות לידי ביטוי בסליחות עצמן. ירושלים מוזכרת פעמים אחדות בסליחות, וזה הבסיס להדרכה. חיליק אברג'ל, מנהל בית-ספר שדה עפרה, הכין טיול סביב נושא "התשובה". בין היתר הוא עורך תצפית לילית על עיר-דוד. ומשוחח על תשובתו של דוד לאחר החטא עם בת-שבע.
לדבריו של חיליק קיימת בעיה מתודית בהדרכת "סיור סליחות" : "זהו סיור קצת כבד, עם מסרים 'גבוהים', ולא תמיד קל להדריך קבוצה, שממילא לא הכי עירנית באמצע הלילה…"
במסגרת המאמר, לא נוכל להציע דגם מומלץ של מסלול. כוונתנו היא להתמקד בנושא אחד, שניתן לשוחח עליו בכל "סיור סליחות": תעלומת תפילת "כל נדרי".
תעלומת תפילת '"כל נדרי"
תפילת "כל נדרי" היא, ללא ספק, אחד מרגעי השיא בחייו של יהודי. גם רבים מאלה שאינם נוהגים להתפלל במהלך השנה מתייצבים בבית-הכנסת השכונתי, לשמוע את התפילה הפותחת את תפילות יום-הכיפורים. לא מעטים מתרגשים, שנה אחר שנה, למשמע החזנות הנפלאה. ידוע, שבארצות אשכנז נהגו חובבי מוזיקה מאומות העולם לפקוד, בערב הזה, את בתי-התפילה של היהודים, כי העריכו שגם הם, כמו המתפללים, יזכו לחוויה של התרוממות רוח. ביניהם נזכיר את המלחינים ארנולד שנברג (שהתנצר, אך חזר ליהדות עם עליית הנאצים לשלטון), ארנסט בלוך, מקס ברוך ואפילו בטהובן. בעקבות ביקורים אלה הלחינו שנברג וברוך יצירות מוסיקליות הנקראות "כל נדרי!"
האמת היא, ש"כל נדרי" אינה תפילה במובן הרגיל, אלא מעין הכרזה על ביטול הנדרים של השנה החולפת והשנה הבאה: "כל נדרי ואסרי ושבועי... מיום-כיפורים שעבר עד יום-כיפורים זה, ומיום-כיפורים זה עד יום-כיפורים הבא עלינו לטובה... בטלין ומבוטלין, לא שרירין, ולא קיימין…".
יש להודות, שאפשר היה לצפות לתפילה מרשימה יותר כמבוא לתפילות יום-הכיפורים. ה"מזל" הוא שמנגינת התפילה כל-כך מיוחדת ומרטיטה את נימי הנפש, שהמתפלל חש את ייחודו של המעמד, ללא קשר לתוכן ההכרזה.
אחד הדברים המדהימים בתפילת "כל נדרי" הוא שרב בה הנסתר על הגלוי. הילה של מסתורין עוטפת את התפילה. אין אנו יודעים בוודאות מי חיבר את התפילה, מתי חוברה, מי הלחין את
המנגינה - במיוחד זו שהתפרסמה בארצות אשכנז ומזרח אירופה. גם משפט המבוא ל"כל נדרי" הוסיף את חלקו לתעלומה: "על דעת המקום, ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים".
מדוע היה חשוב כל-כך לפתוח את היום בהיתר המוזר הזה? ומי הם העבריינים המוזכרים?
הסיפור העממי
הסיפור העממי ייחס את הכרזת "כל נדרי" לאנוסי ספרד. כזכור, אולצו עשרות אלפי יהודים בספרד להתנצר, החל משנת 1391, הזכורה כשנת פרעות קנ"א, ועד לגירוש הסופי בשנת 1492. גם בפורטוגל המירו אלפי יהודים את דתם, כשהברירה שהוצגה בפניהם הייתה חמורה אף יותר מאשר בספרד: נצרות או מוות, ללא אפשרות של עזיבת המדינה . רבים מאותם "נוצרים חדשים" הציגו אורח חיים נוצרי כלפי חוץ, אך המשיכו לקיים במסתרים את מנהגי אבותיהם היהודים. יותר מכל הזדהו האנוסים עם "תענית אסתר", שכן המלכה היהודייה הסתירה מהמלך אחשוורוש את עברה היהודי: "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה (אסתר ב י). גם את צום יום-הכיפורים ניסו האנוסים לשמור, אך כיוון שלא תמיד יכלו לדעת את התאריך העברי של היום הקדוש, הוא העשרה בתשרי, רגילים היו לציינו לפי החודש הלועזי, דהיינו, בעשרה בספטמבר. באותו יום היו שמים את נפשם בכפם ומתאספים במרתפים. בתחילת התפילה היו מתחננים שהאל יסלח להם ויקבל את תפילתם, על אף שהם נאלצים להתנהג במשך השנה כמו נוצרים. כן היו מבקשים לבטל את נדריהם, שהוכרחו לקבל על עצמם במסגרת החיים בצל הכנסייה: "כל הנדרים והשבועות שנדרנו ונשבענו, מיום-כיפורים שעבר עד יום-כיפורים זה, מכולם התחרטנו, את כולם אנו מבטלים.." לפי הסיפור העממי, מחיקת הנדרים הנוצריים על-ידי האנוסים היא הרקע לאמירת "כל נדר".
גם המבוא "על דעת הקהל", שלפני תפילת "כל נדרי", נקשר בתודעה היהודית לתקופה הזו. לעיתים מזומנות היו אנוסים נודדים אל מחוץ לספרד ופורטוגל, ופוקדים את בתי-הכנסת של היהודים ביום-הכיפורים. לכן, היו מתחילות קהילות ישראל את התפילה בהיתר "להתפלל עם העבריינים" – הם הנוצרים החדשים.
המעניין הוא, שכפי שהסיפור העממי קישר את "כל נדרי" לאנוסי ספרד, כך הוא ייחס את הלחנת המנגינה המפורסמת שבארצות אשכנז לאותה תקופה. המנגינה הולחנה על ידי אדם שצפה בהוצאה להורג של אנוס בשם דון מנואל מבכירי הממשל אצל המלכים הקתולים בתקופת הגרוש, הם פרננדו ואיזבלה. דון מנואל זה העדיף לעלות על המוקד מאשר לנתק את השלשלת שקישרה אותו, לפי אילן היוחסין שבידיו, עד לדוד המלך.
אמת היסטורית ואמת פסיכולוגית
ייחוס הכרזת "כל נדרי" לאנוסי ספרד הוא, כמובן, אגדה. מקורה של ההכרזה הוא ללא ספק, קדום בהרבה לתקופת האנוסים. אולם, כיוון שבסיור לילי אנו עוסקים, יש מקום לשלב את הסיפור העממי, המוסיף חן וקלילות להדרכה.
כאן המקום להדגיש שמבחינה פסיכולוגית מושפע האדם מאגדות לא פחות מהיסטוריה. אם האמת ההיסטורית קובעת את היחס השכלי אל נושא נדון, יכול הסיפור העממי לקבוע את היחס הנפשי אליו. האגדה על "כל נדרי", על אף היותה מנותקת מכל אמת עובדתית, עשויה להשפיע על היחס הנפשי לתפילת יום-הכיפורים יותר מהמידע ההיסטורי. לדוגמה, הסופר דוב בורוכוב, מהוגי-הדעות של התנועה הציונית הסוציאליסטית, איש חילוני בתפיסת עולמו, חש קשר נפשי עמוק ל'כל נדרי " בעקבות הסיפור על האנוסים : "ומשמעות הדבר הייתה שהקהילה התפללה יחד עם האנוסים... ודבר זה משווה ל'כל נדרי' אופי אחר לחלוטין. ' 'כל נדרי' איננו אלא זעקת-שבר מחתרתית של עם נרדף עד צוואר, שאיננו בטוח בחייו, עם הנאלץ להתיר לבניו להפר בגידה מאונס".
ובכל זאת, מה הסיפור ההיסטורי של "כל נדרי" ? כפי שציינו בתחילת המאמר, רב הנסתר על הגלוי. לפי אחת ההערכות, חוברה התפילה בבבל, בתקופת התלמוד או בתקופת הגאונים, בסביבה שהייתה "נגועה" בהשבעות. הוכחה יפה לתיאוריה זו היא השפה הארמית של ההצהרה. המעניין הוא שגאוני בבל התנגדו לאמירת "כל נדרי", כנראה, בשל החשש שהציבור יזלזל בקיום הנדרים. החל מתקופת בעלי התוספות בצפון צרפת התפשט המנהג להתחיל את תפילות יום-הכיפורים בביטול הנדרים. אולם חכמי ספרד וצפון אפריקה, שנהגו לפי המסורת הבבלית, הסתייגו מאמירת הביטול. הרמב"ם, שחי במאה ה12-, אינו מזכיר את התפילה בפסקיו. כיוון שבקהילת מצרים נהגו לפי הרמב"ם, לא אמרו את "כל נדרי", גם מאות שנים לאחר פטירת הרב. בכל אופן, בתקופתו של מחבר ה"שולחן ערוך", הוא ר' יוסף קארו, שחי בצפת במאה ה16-, כבר אמרו את ההכרזה, גם בקהילות הספרדיות. מכאן, שתפילת "כל נדרי" לא חוברה בתקופת רדיפות האינקוויזיציה בספרד. נוכל רק לשער ולהציע, שאנוסי חצי האי-האיברי פירשו את הכרזת "כל נדרי" כמכוונת אליהם, לאחר שהם נאלצו להתנהג במשך השנה בהתאם לנדרים הנוצריים שקיבלו על עצמם. כן אפשר, שהמבוא "בישיבה של מעלה" המתיר "להתפלל עם העבריינים" שייך לתקופת האנוסים, כשאלה סיכנו את חייהם ובאו להתפלל בבתי-כנסת בליל יום-הכיפורים.
שונאי ישראל נגד "כל נדרי"
גם אם הצהרת "כל נדרי" אינה משקפת את רדיפת האנוסים, אין ספק שהיא עצמה "נרדפה" על-ידי שונאי ישראל, כאחד הנושאים של הפולמוס היהודי-נוצרי. ב"ויכוח פריס", שהתקיים בשנת 1240, האשים המומר ניקולה דונין את היהודים, שביום-הכיפורים הם מבטלים את השבועות ואת הנדרים, שנשבעו לגויים במשך השנה. תשובתו של נציג היהודים, ר' יחיאל מפריס, הייתה, שהביטול אינו מתייחס לנדרים שבין אדם לחברו. ההאשמה הנוצרית כנגד אמירת "כל נדרי" חזרה שוב ושוב במהלך השנים. כך ב"ויכוח ברצלונה", בשנת 1263, שהפגיש את המומר פאבלו כריסטיאני עם הרמב"ן, גדול חכמי קטלוניה, וכך ב"ויכוח טורטוסה", בשנת 1413, שבו קבע המומר הירונימוס דה סנקטה פידה, לשעבר היהודי יהושע הלורקי, כי אמירת "כל נדרי"מאפשרת ליהודים להישבע לשקר ולרמות את הנוצרים.
נראה שההאשמה הזאת היא אחת הסיבות לגזרת הנוצרים הידועה בשם "השבועה היהודית". השבועה הייתה טקס משפיל, שנערך לפני תחילת משפט בין יהודי לנוצרי. בשבועה זו היה היהודי חייב להכריז, שאם ישקר "אלוהים שנתן למשה בהר-סיני את התורה יסיר את עזרתו ממני יביא עלי צרעת נעמן ותבלעני האדמה כשם שבלעה את דתן ואבירם". היו מקומות שהיהודי נאלץ לעמוד יחף על עור של חזיר או על כבש שותת דם, תוך כדי אמירת השבועה. עוד במאה ה19-ביקשו אנטישמים שברוסיה הצארית לשלול את הזכות של היהודים להעיד בשבועה בבתי-משפט בגלל תפילת "כל נדרי". זו הייתה הסיבה שבגללה הדפיסו במחזורים
ש" ...חס וחלילה לכל איש לחשוב, שאנחנו מתירים אלות ושבועות שנשבענו לממשלה ובמקומות המשפט...".
על רקע זה אין פלא, שבתקופת האמנציפציה נעשו ניסיונות לתקן ואפילו לבטל את התפילה. כך קרה בקהילות הרפורמיות, שבהן הציע ראש המתקנים אברהם גייגר נוסח מתוקן, אותו שרו לפי המנגינה המקורית: "כל פשעי ופשעי כל עמך מחק והעבירם מנגד עיניך וטהר לבנו מיום-כיפורים זה עד יום-כיפורים הבא עלינו לטובה. לבנו נשבר, רוחנו נדכא, מעשים אין אתנו, בצדקתך נשענו, נא רחום אל תעזבנו כי עפר אנחנו".
מעניין, שאפילו מנהיג הקהילה האורתודוקסית בגרמניה באותה תקופה, ר' שמעון רפאל הירש, ביטל את אמירת "כל נדרי", מטעמים שבהלכה. בכל אופן, וב קהילות ישראל לא ויתרו על ההכרזה, הן כחלק מהמאבק ברפורמה והן כהמשך למסורת עתיקת יומין.
"קול נדרי"
קשה להניח שבימינו יתרגש הציבור מתוכן ההכרזה המבטלת את הנדרים של השנה. דווקא המנגינה היא זו שמכניסה את המתפלל לאווירת הקדושה של יום-הדין. כאמור, כל עדה פיתחה את מנגינתה המיוחדת, במטרה לעורר את הנקודה היהודית החבויה בנבכי-הנפש. במסגרת הסיור הלילי מומלץ להשמיע ביצועים של חזנים מעדות שונות. האפשרות האחת היא להקליט חזנים באופן ישיר. אפשרות נוספת היא לפנות ל"רננות המכון למוסיקה יהודית, אשר הוציא דיסק בשם "תפילת כל נדרי במסורת עדות ישראל". בין היתר, אפשר למצוא בדיסק את הנוסחים הבאים: ספרד, ירושלים, אשכנז, בבל, מרוקו, תימן, כורדיסטאן, קוצ'ין, איטליה, טוניס ועוד.
כל נדרי בפורמט רייל פלייר
http://www.jewishmusic.com/sound/cartu20d_01.rm
רייל פלייר
http://forms.real.com/real/realone/realone.html?dc=102101930&type=dl&beta_bypass=true&bbits=true&src=081203r1alttmpl_1
 |
|
|
