אי שחיטת תרנגול לשם כפרות

יהוסף ידידי,
דומני שאתה מקיים כפרות בעצמך במקיימי מנהג הכפרות. אתה מטיל עליהם את כל הרעות החולות, ומניח שכל מחשבתם מחשבת הבל, וממילא בחיסול המנהג תעלמנה צרותינו.

המציאות, כמו תמיד, סבוכה יותר. יש בין מקיימי מנהג הכפרות כאלה המאמינים שהוא מכפר כפשוטו, ויש כאלה המקיימים אותו בהבנה שהוא התעוררות לתשובה. יש גם כאלה המקיימים ללא כל סיבה, רק משום שהוא מנהג ישראל, ואותו הטעם שהיה לגאונים ולראשונים טוב גם עבורם . כך גם הדבר במצוות שופר, וכך היה לעולמים גם בקרבנות שהובאו לבית המקדש. האם החשש שההמון יטעו בכוונת המנהג הוא סיבה לבטלו? אולי כן ואולי לא. אך אינני רואה מדוע להניח שכל מקיימי המנהג עושים זאת מן הסיבות הנפסדות שהזכרת.

במובן מסויים, דווקא אם נקבל את הנחתך, מעיקרא דדינא פירכא. אם המשמעות היחידה האפשרית בקיום המנהג היא זו הפסולה שזכרת, הרי לפנינו כי רוב מנין ורוב בנין של רבותינו הראשונים אחזו במנהג זה, ואם כן אולי במקום להניח כי כל העולם עקום ורק אנו הישרים (יחי אנחנו!), נבדוק שמא אנו אלה המחזיקים בדעות נפסדות, ולא הם? או אולי יש לישב המנהג באופן אחר, וכדלעיל?

מא"ד,

יפה וגם בל תשחית יש לומר שאין, כי הצורך הנפשי שוה אולי את הבזבוז.


י"י,

נוח מאד להיות מסורתני על חשבון בעלי החיים ונוח מאד לסתום דיון עם "רבותנו הראשונים"!

מש"כ למיימוני בענין הקרבנות, אין סתירה בין היתר וחיוב, הוא חיוב מתוך היתר ככהן המיטמא למת ופשוט הוא שאין אנו מייחלים לעולם שתימלא הארץ דעה, בו נמשיך לזלזל בחיים ולצער עבור צרכינו!

סלח לי אם אני טועה, אך מדבריך נראה שהנך נוהג במנהג הכפרות עם בעלי חיים. אולי תנסה שנה אחת כשיטת רש"י שהביא מאן דהוא [ואם לדעתך צריך התרת נדרים לא-וירטואלית, בטח תוכל להשיגה] ואז יהיה יותר קל לדון.

תוקן על ידי - ווטו1 - 03/10/2003 11:13:41

תקופת החגים עמדה בפתח ואנוכי המתנתי בציפיית אין קץ לאותה מקהלה משותפת וקבועה שתתלבש על המנהג התורן באותן מנגינות נאורות קבועות.
ולאותו הלבן היקר באדם שינסה לסתום את הסכר באצבעו..
תקוותי לא נכזבה. ושוב היה זה, כמובן, איך לא, - בוגי.
הפעם על שלחן הקצבים של עכ"ח עומד מנהג הכפרות.

אלא שלמרבה ההפתעה, במקרה הזה, אפילו המנגינות לא קבועות.
אלו פוסלים משום צער בעלי חיים. אחרים (מיימונינו) פוסלים משום שנראה הדבר כהסרת אחריות מכנית באמצעותה מועבר החטא מהאדם לבעל החיים.

אלא שכל הטעמים הללו, מורי ורבותי לא קשורים למנהג הכפרות.

צער בעלי חיים נוגע ללבכם ? סעו לאמירים והמנעו מאכילת בשר.
מצב בעלי החיים ברחובות העיר טורד את מנוחתכם ? (וגם את מנוחתי) . דעו לכם שזהו המצב כל השנה, אלא שאותה התעללות נעשית בסמטאות צדדיות ובלולים אפלים.
אולי, אם כן, יש דווקא ברכה בתופעה שמביאה את הזוועה הזו לרחובות הערים ומלמדת אותנו מה עוברים היצורים הללו כל השנה ?

אגב, מודעה נוגעת ללב שראיתי שנה שעברה בחוצות העיר ירושלים הזהירה בשם הרבנים והמעוררים מצער בעלי חיים וממצוה הבאה בעבירה.
מאד התרגשתי כשראיתי את זה.

ר' מיימוני מעלה נקודה תאולוגית שונה לחלוטין ועניינה ה"פרימיטיביות" הכרוכה ברעיון העברת החטא.

אלא שגם עניין זה לגמרי לא קשור.
"טרנספורמציה" כביכול של החטא אנחנו רואים בצדקה (או במקרה שלנו בכפרות על כסף), בפונקציות המצויות בתפילה עצמה, בברכה שצדיק מברך את הזולת ועוד ועוד.
כל אלו אמצעים חיצוניים, שאינם נוגעים למעשה התשובה הגרעיני. אלו פעולות חיצוניות מתוך מטרה שלאחריהן ימשכו הלבבות.
האם הטענה היא שבכפרות העניין הזה מרחיק לכת?
אולי . האם יש סיבה להתנפלות רבתי ?
בפירוש לא.

אם נסכם, לא נורמות מוסריות ולא נורמות דתיות מפריעות.
סתם עניין של אסתטיקה .. תרנגולים .. צפופים.. דם.. שלא לדבר על מלא חרדים שחורים שאומרים זה כפרתי ...

בסדר, מותר לכם להסתכל על זה בעיניים מערביות "נאורות". אבל תקראו לילד בשמו .

ווטו ידידי,

בעלי החיים אינם הנושא הנידון ביני לבין מיימוני כלל. כאמור, להבנתי יש שלשה טיעונים נגד מנהג הכפרות: (1) דעת השו"ע שיש בו משום חשש ניחוש (2) דעת מיימוני שמפקפק בעיקר מושג הקרבנות ודעתו שדרכי התשובה אינן צריכות לכלול מעשים סמליים אלא עבודה שבלב. (3) דעת הרב ח"ד הלוי ודעימיה שיש למנוע משום צעב"ח.

לגדעה השלישית לא התיחסתי כלל בדברי. אינני יודע אם יש לתרנגולי הכפרות יותר צער מכל תרנגול המסיים את חייו במרק. אם כן, יש להנהיג כפרות בהידור ללא צער זה. אם לא, אינני סבור שיש למה לחוש.

לא סתמתי את הדיון באמירה זו. נהפוך הוא. עמיתי לדיון שמים בפי ובראש מסובבי הכפרות טיעונים מגוחכים ולאחר מכן פוסקים את דינם לפי טיעונים אלה. על כך אמרתי כי אולי ושמא יש מהם שדווקא מחזיקים במנהג מסיבותיהם של הראשונים ולא מסיבותיהם של מיימוני ויהוסף.

נושא הקרבנות טעון בירור נפרד. רק אומר כי מה שבעיניך פשוט בעיני אינו פשוט, ושמא אף אתה מודה שהרמב"ן (שהתנגד לכפרות מטעמו הוא), אף הוא לא היה פשוט לו כדבריך.

צר לי לאכזבך, מימי לא סובבתי תרנגול מעל ראשי, לא בעיו"כ ולא בשום יום אחר בשנה. מנהג בית אבי הוא לעשות כפרות בכסף, ואף חוששני כי נפשי העירונית לא תעמוד במהומת הדם והנוצות. אקווה שאצליח להתגבר על העכבות האלה לכשיבנה הבית ונזכה כולנו למלא רצפת העזרה בדם הפסח.

(אולי תקרא את דברי לעיל שנית. האם עכשיו תקבל את עמדתי יותר בקלות?)

שבת שלום
וגמר חתימה טובה

האז"ק וי"י,

י"י, לא אכזבתני אלא שמחתני בזה שאינך נוהג במנהג ה...... [מלא את החסר].

אכן לי לא מפריעה העובדה של המעבירים את עוונותיהם לצדקה, למנת אוכל וכדומה. סך הכל כל השותפים לעסק נהנים זה חש שמתכפר וזה מקבל כסף או מנת עוף לטעמו.

גם איני חושש שאלה היו משתנים לטובה בהבנתם את טיעוני מיימוני נגד האליליות וע"ז נאמר "מוטב יהיו" וכדומה.

הטיעון שהעלה בוגי והעונים אחריו, הוא המפריע וכהגדרתו הנאה של הרב ח"ד הלוי ז"ל. הטיעון מתבטא בשאלה לעושה כפרות בבעלי חיים: "האם נעשית אדם טוב יותר במעשה זה שעשית או לא?"

אין הכי נמי שגם לשוחטים ולאוכלים את פרי מעשיהם יש לטעון כך. אך הדיון יצליח יותר בנושא הכפרות שלכתחילה עושים מזה מצוה, צורת ההתעללות בולטת יותר וגם יש לנו במי להיתלות למנוע את המנהג ולו מסיבה אחרת.

י"י, איני יכול להיכנס למוחו של הרמב"ן, אך גם נימוקו לקרבנות כסמל למסירת חיים לאלוקים אינו אמור להיות אידיאל לעוה"ב. מקסימום לימות המשיח בהם עדיין יהיו זקוקים לקחת חיים עבור רפואה נפשית.

נמצא שמחלוקתנו אינה בענין כפרות, אלא בשאלת הצמחונות. האם מן היושר להלחם את המלחמה באוכלי הבשר מאחורי כתפיהם הרחבות של הרמב"ן והשו"ע?

י"י,

כך היא דרכה של תורה ב"לטעמך" ובלבד שלא נשקר את עצמנו ונודה בפה מלא את מטרתנו.

הכלל שהמטרה מקדשת את האמצעים הוא נכון, כל שלא פוגעים במטרה נעלה יותר!

ואמש הבאתי למציץ דוגמא מהחזו"א שסיווג את מלאכת החשמל בבונה מתוך תרגיל דומה,
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=589526&whichpage=2.

יצחק יונתן היקר

בקצרה אני משיב על נקודה בדבריך:

אין מי שאינו מבין כי האדם באשר הוא אדם זקוק למעשים סמליים שיוסיפו על העבודה שבלב.
וגם אני מבין זאת. וזו כל התורה כולה.

השאלה היא מה הם אותם מעשים סמליים, מפני שאפשר לחלק אותם לדרגות.
אם התורה התירה קרבנות כיפת תואר - אני מודה לך מאד על משל נפלא זה - נבוא אנו ונוסיף עוד?
צא וראה שהתורה צמצמצה צמצום אחרי צמצום את הקרבנות.
ואכן הם הוגדרו כחובה - וכי איך לא יוגדרו כן - הרי דווקא קרבנות של רשות אינם נחשבים תמיד למעלה.

אך האם מעתה נבוא אנו ונצדד במנהגים שיש להם את כל המגרעות של הקרבנות אך לא את כל מעלותיהם?

האם אין המטרה של התורה להעלות ולקדש את האדם, וחלק מזה הוא לטהר את דמיונו?



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אכן כן הוא,

המשל של יפת תאר הוא לשיטתך, ובעיני אין כל דמיון ביניהם. אינני יודע היכן ראית צמצום של הקרבנות, ובודאי לא נאסרו קרבנות רשות כנדרים, נדבות ועולה הבאה כדורון.

וכיצד היא הדרך לקדש את האדם, מי ידע?

י"י,

"הדרך לקדש את האדם, מי ידע?"

ידע כל יודע כשהדרך לקדשו הוא על ידי פגיעה בזולתו בבריאה, ע"כ הוא "בדיעבד"!

[ענווה מיותרת ומזיקה הוא להיעשות כלא יודע כאשר יודע, אך כאיזון אצרף את חתימתי!]


למד לשונך לומר:
"איני יודע"

יצחק יונתן

איני יודע איך לפרש את מילותיך "לקדש את האדם - מי ידע". אסביר במה אני מסתפק בכוונתך, ואחזור ממילא על שיטתי - אולי לא בארתי את עצמי היטב.

ראשית, יש לברר מהי תכלית התורה והמצוות.
לא שיש לי תשובה אחת ויחידה, אבל כבר היו אשכולות שדנו בדבר.
כיון שאני הולך בשיטת הרמב"ם, המאירי ואחרים, שהתורה יש לה תפקיד חינוכי, לכלל ולפרט, כך אני מפרשה. יש, כמובן, גם שיטות אחרות.
אולי כוונתך שאיננו יודעים להכריע בין שיטות אלו. יתכן. אך יש מי שהדבר מסופק אצלו, ויש מי שהדבר יותר ברור אצלו, או שהוא מאמין שזה ברור אצלו.

שנית, כאשר האדם מתחנך, מה התהליך שעובר עליו, ובמה באה עלייתו לידי ביטוי? יש לשים לב כי אני במפורש מדבר על מסלול ועל עליה, כלומר תנועה בין שני קטבים, כאשר העליון הוא הטוב והתחתון פחות טוב.
ובכן, גם לכך יש תשובות רבות. ואולי כוונתך היתה להסתפק ביניהן ולומר שאין אנו יכולים להכריע. וגם כאן אני טוען שיש דברים מבוררים. הדרך שעל פיה כתבתי מה שכתבתי, כאן ובכל מקום, היא שהחינוך בא לידי ביטוי באותם תחומים שהרמב"ם מנה אותם כשלמויות האדם. ואחת מהן, שגם היא מוסברת ב"מו"נ", היא העבודה הפנימית שכוללת גם את טיהור כוח הדמיון.

איני בא לומר שזו המעלה היחידה שהאדם צריך לשאוף לה, ושזו המצווה היסודית ואין אחרת. אך אם הצלחתי להבהיר את כוונתי במילים אלו, אני סבור שתראה מדוע ניתן להגדיר זאת כשאיפה יסודית שצריכה להיות לכל אדם, או לכל אדם מבין דבר.

לטהר את הדמיון כולל גם התרחקות מטעויות, גם התרחקות משאיפות פסולות, שמצטיירות לנו בכוח הדמיון שלנו, גם תיקון המידות ועוד.

התרחקות זו מדמיונות באה לידי ביטוי גם בתובנה כי הקרבנות בעצם הינם מיותרים לאדם המבין, מאחר והם משרתים רק את האדם שאינו מסוגל להתנתק מסמלים של מעשה בידים של שפיכת דם בעלי חיים כדי לרצות את האלקות. אתה רואה, אני משתמש שוב בהנחת היסוד שלי, כי בני אדם מתחלקים לדרגות, וכי לא כולם זקוקים לסמל הזה של הקרבנות.
אמנם התורה ניתנה כנגד כל הבריות כולם, ולא רק כנגד באי עצור חושבים החכמים בעיניהם (אני מתכוון לעצמי בביקורת זו... לא לך). ולכן תורת הקרבנות במקומה עומדת, אך די בה ואין צורך לחדש ולהוסיף עליה.

לפי גישה זו, אני סבור שניתן להבין מדוע כפרות פסולות. לפי שדי לנו במה שהתורה בנתה מערכת קרבנות. אין צורך להוסיף עליה.
המטרה צריכה להיות, לפי שיטה זו שבאתי להציג, לחנך את האדם ולטהר את דמיונו מאותן אמונות שמצטיירות אצלו כאילו בעל החיים ממלא תפקיד כלשהו חיוני בעבודת השם, בין כדי להשביע רצון של מעלה, ובין כדי לסלק מעליו דינים ולתת לו כפרה, ואפילו אין בה צורך כדי לעורר אותו לתשובה. האדם צריך לעורר את עצמו, ואם הוא זקוק לסמלים, יש לבחור סמלים מעודנים ככל האפשר.




שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו