| נשלח ב-3/10/2003 12:01 |
 |
| |
קול דממה
בתפילת נתנה תוקף יש פסוק "וקול דממה דקה ישמע"
איך אפשר לשמוע דממה?
ערב שבת שלום
גמח"ט
|
|
|
|
| נשלח ב-3/10/2003 12:07 |
|
| |
חלמ"צ יקר,
גמח"ט!
המקור הוא הכתוב במלכים א' י"ט י"ב.
לצערנו, אין מנגנוון החיפוש זמין וקשה לי למצוא מה שנכתב כבר בפורום לבאר את המושג כהשגת הוויתו ית'.
מצד אחד באה כל הכרתנו מהמוחש המורכב ולכן קשה להתמקד על המופשט העליון כולל הכל הווה ית'. בקיצור, "קול דממה דקה ישמע" היינו "השכל וידוע אותי".
יה"ר שנזכה להשכלה זו במלוא טהרתה כאשר יתמו חטאים וכו' ברכי נפשי את הווה ית'!
|
|
|
|
| נשלח ב-3/10/2003 12:22 |
|
| |
חלמיש
המקור, כפי שציין וטו, הוא בסיפור המופלא על ההתגלות לאליהו.
תחילה שמע קול רעש גדול, אך לא ברעש ה'. וגם לא ברוח המשבר סלעים. אלא - בקול דממה דקה.
כשאני למדתי זאת, הבנתי זאת כך: כיון שמדובר היה בחוויה נבואית, שרחוקה מאיתנו, אם אצליח לתרגם זאת לשפתנו, הרי שאליהו הבין שלא לחפש את ה' במופתים או בביטויים כלשהם בעולם החומרי.
דווקא ההתרחקות מסימנים חיצוניים, וההתקרבות למקום הדממה, הן הן המשעול המוביל לגילוי שכינה - יהיה מה שיהיה. שהרי גם אם הוא נעלם מאיתנו, זאת אנו יודעים, שהוא כולל את הריחוק מסממנים שמרשימים מבחוץ אך אין להם תוכן.
כלומר, לשאלתך, הוא לא "שמע", אלא רק חש את הדממה העמוקה שמשתררת כאשר נגמר כל רעש.
אם נרצה, נפרש אותה באופן סמלי עד שנוכל להגיע לתורת התארים השלילית של הרמב"ם. אך אם נרצה, נוכל להסתפק בחוויה מלאת ההוד של עמידה בהיכל מלך ללא קול, באשר "לך דומיה תהילה". ואיני סבור שאני כותב כאן מלים ללא תוכן, כי מתוך מה שאני יכול לדמות בנפשי אני כותב. כמובן, תהיה זו טעות ויוהרה לחשוב שבמלים אלול אני מסכם חוויה נשגבת שלא באתי בסודה, אך את הנראה בעיני והמושג בדעתי כתבתי.
בין כך וכך, הגמרא דורשת את הפסוק הזה באופן אחר, ואין לי כאן כרגע את התקליטור לחפש אחרי המקום. בוודאי יימצא מי שיעשה זאת.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/10/2003 12:57 |
|
| |
הצעקה האילמת / רבי נחמן מברסלב
דע, שיכולים לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאוד, ולא ישמע שום אדם כלל. כי אינו מוציא שום קול כלל, רק הצעקה היא בקול דממה דקה.
וזה יוכל כל אדם, דהיינו שיצייר במחשבתו הצעקה ויכניס קול הצעקה במחשבה, ויצייר בדעתו קול הצעקה ממש עם הניגון, כדרך שצועקים, וייכנס בזה עד שיצעק ממש בבחינת קול דממה דקה. ושום אדם לא ישמע כלל.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/10/2003 14:07 |
|
| |
.
לעתים נדרשים אנו לביטוי אוקסימורוני כדי להסביר את שאינו ניתן להסבר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2003 04:07 |
|
| |
הא לך ביאור מהספר של הר"ר ארי' קפלן, בענין זה. ביאור זה הוא עפ"י קבלה, מדטצי-ה, ומתקבלים על הדעת.
The idea of Maaseh Merkava or ''Workings of the Merkava'' refers to the setting up of a Merkava, that is, placing oneself in a state where he can attain a Merkava vision. From the context in which this term is used in the Kabbalah texts, it is obvious that Maaseh Merkava refers to the meditative techniques involved in attaining this mystical experience. For example, one very early test speaks of the individual making a ''Chariot of Light,'' through which he ascends to the supernal worlds.2°
The Talmudic tradition therefore teaches that the vision of Ezekiel contains at least an allusion to the mystical techniques of the prophets. Although the entire vision requires study, the most important part may be its opening verse, which is often ignored. The prophet says, ''I looked, and behold, a stormy wind coming from the north, a great cloud and flashing fire, and a glow round about it, and from its midst, the vision of the Chashmal, in the midst of the fire'' (Ezekiel 1:4). In the next section, the significance of the ''glow'' and theChashmal will be discussed in relation to two types of meditation used by the prophet. But in general, this verse requires study, since it shows how the prophet actually enters into his mystical state.
The Zohar teaches that the ''stormy wind,'' the ''great cloud,'' and the ''flashing fire'' refer to the three levels of the Klipah, the ''Husk'' that is the root of all evil.21 These confuse the mind, and serve as barriers to one who would ascend into the spiritual domain. According to the Zohar, they also correspond to the three barriers visualized by Elijah: ''A great strong wind. . . an earthquake. . . and a fire.. . and after the fire, a still small voice'' (1 Kings 19:11, 12). Inboth cases, the prophet is speaking of levels of experience that precede true prophecy, but in the case of Elijah, the ure is more explicit in stating that one follows the other.
In the vision of Ezekiel, we see the prophetic experience beginning with great agitation, visualized as a ~stormy wind.'' Literally, this is a ~'stormy Ruach'' (Ruach Sa'arah), and hence, it can also be translated as a ~stormy spirit.'' These are the natural agitations of the mind, which become greatly exaggerated when a person reaches a high meditative state. In the absolute calm of his meditation, the mind becomes highly sensitive, and the slightest extraneous thought is like an earthquake, a tornado, disturbing this calm. This is the first barrier through which the prophet must pass.22
The prophet then encounters a '~great cloud.'' This is an opaqueness of the mind, where nothing can be seen or experienced, and it will discourage the prophet ifhe does not have the will to proceed further. The prophet tries to ascend to higher levels, but he finds himself facing a barrier, beyond which he cannot see. He must work and strive to penetrate this cloud, which is the second Klipah.
Since Elijah's prophetic experience was audial, rather than visual like that of Ezekiel, he describes the second barrier as a ~loud noise,'' a Ra'ash, in Hebrew. Although often translated as an ~'earthquake,'' in this context it is more like an undifferentiated white noise, in which no coherent sound can be discerned. As such, it is the audial equivalent of an opaque cloud.
The third thing the prophet experienced was awe, shame, and dread, this being exemplified by fire. While the cloud is an obliteration of sensation, the fire is an overabundance of sensation, which threatens and repels the prophet. The cloud shows the prophet that one who is not worthy will see nothing, while the fire indicates that there can be great danger as well.
The prophet entering into the mystical experience first experiences strong agitation, then a stifling lack of sensation, and finally, a burning overabundance of sensation. He must then continue to rise spiritually until he reaches the level of the Nogah, the '~glow.'' From the context in which the word is generally used, it refers to light shining out of darkness, and it is in this sense that the word Nogah is also used to denote dawn and twilight. What the prophet must do is blank out all of these sensations of storm, cloud and fire, which are aspects of the Klipah and spiritual darkness, and concentrate on the light that shines out from this darkness.
When the prophet reaches this level, his ego is totally nullified and all sensation is hushed. He then reaches the level of the Chashmal, which is identical with the ~small still voice'' of Elijah. The Talmud states that the word Chashmal is made up of two words, Chash, meaning silence, and Mal, indicating speech. At this level, the prophet experiences the ~speaking silence ''This is the level of silence through which he can hear the word of God or see a true divine vision.
The Bible then goes on to describe the entire vision of Ezekiel, including the levels of the Chayot, the Throne, and the Man on the Throne. All of these are elements of the Chariot, the system through which God reveals Himself and controls the reins of creation. Only after visualizing the entire structure is the prophet able to focus his vision clearly enough to hear a prophetic message. The entire account ends, ~I fell on my face and I heard a voice speaking'' (Ezekiel 1:28). As the commentaries note, all of the prophets actually visualized the entire Merkava before hearing a word, but Ezekiel was the only one who described it explicitly.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2003 22:53 |
|
| |
כדאי לשוב לסיפורו של אליהו בהר חורב, אליו הצביע ווטו בתשובתו. הרקע לסיפור הזה הוא המעשה הגדול על הר הכרמל. שם היה עם רב צריך להכריע מי הוא האל האמיתי - ה' או הבעל. מבלי להיכנס לפרטי הדברים ולאמצעים הרטוריים והתיאטרליים של אליה, ברור שהשיא הוא במראה מלא ההוד של האש הנופלת על המזבח ספוג המים והמכלה את העצים ואת הפר. מראה זה מכניס את העם לאכסטזה ומעניק להם - אחרי שחזו בכישלון המביש של נביאי הבעל - ביטחון מלא ש"ה' הוא האלוהים". עד כדי כך הם בטוחים בדרכם ובצדקתם שהם הולכים לשחוט את כל נביאי הבעל.
עכשיו אליהו, שלמד על בשרו שניצחון בקרב אינו בהכרח ניצחון במערכה, נמצא לבדו במדבר, עייף רעב ונרדף. הוא מיואש ומלא קנאת ה' (וראו מכילתא דרשב"י, פרשת בד, ד"ה 'נמצאת אתה אומר שלושה בנים הם ...). הוא חווה רוח חזקה, אך "לא ברוח ה'"; אחריה בא הרעש וגם בו אין התגלות האל. שלישית באה האש, אותה אש שהעם ראה ושמילאה אותו התרגשות דתית גדולה כל כך, אך שוב נאמר לו, לנביא, ש"לא באש ה'". ואז מגיע תורה של הדממה הדקה.
נתאר לעצמנו רועה שהיה משוטט שם על ההר והיה עד לכל זה. ייתכן בהחלט שהיא מלא התפעמות, יראה ופחד מהרוח הרעש והאש. בהגיע קול הדממה הדקה היה יודע שעתה הכל נגמר. ואילו אליהו "וילט פניו באדרתו ויצא ויעמוד פתח המערה". במלים אחרות, הדממה קראה לו לצאת לקראתה. היא אינה התגלות המפילה אותך אפיים ארצה. אינך שומע דבר, אבל אתה יודע שעליך לצאת ולהתייצב במלוא אישיותך נכחה. בין אם פשט המלים 'קול דממה דקה' הוא שקט מוחלט או אולי אוושה קלה ו"דקה", ברור שזו התגלות מסוג אחר. העם היה זקוק ל"זיקוקי הדינור" של האש המלכחת את המים ונסחף בהתרגותו למעשה ההרג (גם אם היה הכרחי ומוצדק בנסיבות ההן). אליהו צריך להרהר מחדש על דרכו. הוא צריך לחשב אותה מחדש. הוא צריך לצאת לקראת האל הנגלה אליו.
בעל הפיוט לקח רעיון זה ושתל אותו בתוך תפיסת הגאולה שלו. כרגיל שופר גדול משמיע קול גדול. כרגיל אנחנו עומדים בסיומו של יוה"כ וחשים כיצד בתקיעת השופר מתמצית כל חוויית קרבת אלוהים שיום זה מנחיל לנו. ואילו בשמים - או במציאות של גאולה - יש משהו גדול מן התקיעה הרמה של השופר. יש קול דממה דקה המחייב אותנו לצאת לקראתו ולומר את דברנו. למי שאינו שומע את הדממה אין שם אלא שקט; למי שאימן אוזניו לשמוע אותה יש משהו שהוא נעלה מכל תקיעה ומכל דיבור.
לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה
|
|
|
|
|
|
